בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום

מותו של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום ב-1993 קטע את הקריירה הקצרה והמזהירה שהחל בפאריס. הרטרוספקטיבה שלו המוצגת עתה בברלין מצביעה לראשונה על חשיבותו ומאפשרת פרשנויות חדשות ליצירתו, בצל המחלה שממנה מת, בן 28 בלבד

תגובות

"אני תמיד מודאג: מה אם אמות היום, האם כבר אספתי מספיק אלמנטים? לכן יש לי תמיד רושם שאני מעגל את הדברים, שאני תמיד מנסה להגיד שוב ושוב את כל מה שיש לי לומר. זה נותן לי את התחושה שאני עושה משהו, שאני מצליח להגיע למשהו שלם. כן, זו השאלה הגדולה שלי: אילו מתי, האם עשיתי מספיק, האם אמרתי די דברים?" כך כתב אבשלום בפנקסי הרשימות שלו, ככל הנראה בסוף שנות ה-80, ומדבריו אלה של האמן הישראלי-צרפתי, שמת בגיל צעיר, אחרי קריירה קצרה, אפשר ללמוד לא מעט עליו ועל הגורמים שהשפיעו על עבודתו: מצד אחד, הרצינות והמחויבות שלו, ומצד שני, הידיעה על מותו הקרב.

משמח לגלות ש"אבשלום", תערוכתו הרטרוספקטיבית של האמן המנוח המוצגת עתה בחלל האמנות KW בברלין, משיבה בחיוב על השאלה אם הוא כבר יצר ואמר מספיק דברים. התערוכה מתפרשת על חמש הקומות של המוסד, על פני שטח של 2,000 מ"ר. היצירות הנכללות בה מספקות חומר רב למחשבה, לקריאה ולפרשנות. ככלל, זו תערוכה שמציגה את אבשלום כאמן ייחודי, מצביעה לראשונה על חשיבותו, שחורגת מתקופת פעילותו הקצרה, ומראה את הרלוונטיות העכשווית של יצירתו. התערוכה אמנם מתעלמת בצורה מובהקת מההקשרים והמאפיינים של המחלה הקשה שהביאה למותו של אבשלום ב-10 באוקטובר 1993, בן 28 בלבד (ההתייחסות למחלה מובאת אך ורק בקטלוג, בפרסום חדש למאמר ישן של האמן משה ניניו, חברו הטוב של אבשלום), אבל בעקבותיה מתאפשרות קריאות חדשות של עבודתו.

מתוך התערוכה: הצבה של חמישה מתוך ששת תאי המגורים, 1992. תצלום: Uwe Walter

סוזן פפר, האוצרת הראשית של KW ואוצרת התערוכה, אומרת כי הסיבות העיקריות להצגת התערוכה הן "החשיבות שיש לאבשלום או יכולה להיות לו בעבור אמנים עכשוויים וההבנה כי מעולם לא נעשתה לו תערוכה רטרוספקטיבית". לדבריה, היה טבעי יותר שתערוכה כזו תוצג במוזיאון שיכול לעמוד בעלויות הגבוהות שלה ובמערך הארגוני הכרוך בהפקתה, אבל שום מוזיאון לא קיבל את המשימה על עצמו, ולכן עשה זאת - KW שהוא מרכז לאמנות עכשווית, מחללי האמנות החשובים בגרמניה.

בין היתר נכללות בתערוכה כמה מעבודותיו הראשונות של אבשלום, שיצר סמוך להגעתו לפאריס ב-1987, כשהיה בן 23. עבודות אלה נעשו מחומרים פשוטים, זולים ודלים, ותוך התייחסות למסורת ה"ארט ברוט" שהוא נחשף אליה והושפע ממנה מאוד. "מה שהכי מעניין אותי בתחום האמנות, מה שהאמנות נתנה לי יותר מכל דבר אחר, הוא סך כל הקבוצה הקרויה 'ארט ברוט', כלומר, אנשים שעושים דברים ללא קונטקסט, ללא תרבות, באופן מנותק לגמרי", הוא אמר לימים במבט לאחור.

העבודה המוקדמת ביותר בתערוכה נקראת "סיזיפוס" והיא נעשתה ב-1986, עוד לפני נסיעתו של אבשלום לצרפת. זהו פסל מכמיר לב של דמות כפופה בעלת גוף מאורך וצנום ולה ראש גדול במיוחד, שמטפסת במעלה קו דק כמעט כמוה. קשה להתעלם מהסימבוליות שהעבודה נטענת בה בדיעבד, בצל ידיעת נסיבות מותו של האמן, ומשום כך אפשר אולי לראות בפסל זה הצעה לדיוקן עצמי: המאבק הסיזיפי של אבשלום בגופו ועל מקומו בחברה במרוצת חייו.

פרט לכך מוצגים עיקרי גוף עבודתו של אבשלום: אובייקטים, מודלים, אבות טיפוס, הצעות לסידור וארגון של אובייקטים בחללים ובתאים, עבודות וידיאו, הצעות למגורים וכמובן שיא הפרויקט "ששת תאי המגורים", שאותם ייעד בעבור שש ערים בעולם ובהם התכוון לבלות את חייו. התאים, שרק שניים מהם הושלמו, נעשו אך ורק בשבילו, בהתאם למידות גופו ונועדו לענות אך ורק על הצרכים ההכרחיים לו (ראו מסגרת בעמוד 2). "קשה להעלות על הדעת דברים - עבודות אמנות בכללם - שהיעדרות יוצרם-מעצבם מונכחת-מוטבעת בהם - מלכתחילה - בחדות רבה יותר מששת תאיו-קונכיותיו של אותו זה שכינה עצמו: 'אבשלום'", כותב ניניו בתחילת המאמר שלו בקטלוג.

התערוכה, שנפתחה לפני חודש ותינעל ב-20 בפברואר, זכתה לסיקור נרחב בתקשורת הגרמנית. בעיתון החשוב "פרנקפורטר אלגמיינה" הוכתר אבשלום כ"אחד האמנים החשובים של המאה ה-21" אשר "בנסיבות אחרות היה יכול לצפות לקריירה נהדרת. גוף העבודה שהוא יצר בין השנים 1987-1993 מדהים וחכם, לא מתפשר ומיידי. הוא יספק לנו תעסוקה עוד לזמן רב".

ממד של התנגדות

אבשלום היה השם שתחתיו יצר מאיר אשל, שנולד ב-26 בדצמבר ב-1964 באשדוד, הבכור בארבעת ילדיהם של אלי ואדל. שם המשפחה המקורי היה אוחיון, אבל האב עיברת אותו בשלב מסוים. ההורים עדיין גרים באשדוד ומספרים כי הם נרגשים מפתיחת התערוכה בברלין, שהיתה לדבריהם "יפה מאוד ומקצועית".

ההורים מספרים כי כבר כשהיה ילד, בלט בנם באופיו המיוחד והפרפקציוניסטי על גבול האובססיבי. "הוא תמיד היה סקרן, כשהוא התעניין במשהו הוא הלך עד עומק הדבר והיה חייב להיות שלם, לדעת הכל. זה היה האופי שלו: הוא רצה להספיק הכל", אומר אלי אשל.

כשהיה בן 14 עזב את בית הספר בעירו ועבר ללמוד בבית הספר הטכני בחיפה. בתום לימודיו התגייס לצה"ל והיה טכנאי מטוסים בחיל האוויר. בניגוד למה שנכתב בקטלוג התערוכה, אבשלום מעולם לא דרך על אדמת לבנון ולא לחם במלחמת לבנון הראשונה שהתחוללה בשנות שירותו, אלא היה טכנאי קרקע בבסיס חצרים. הוא שירת שלוש שנים והחליט לא להמשיך לשנת קבע, אף שהיה חייל מצטיין, בעיקר בעקבות תקרית עם אחד ממפקדיו. "הוא היה בכלל אנטי מלחמות ואנטי צבא והבין שכל הצבא הזה לא בשבילו", מסבירה אמו.

בשנתיים שחלפו בין שחרורו מהצבא לבין נסיעתו לפאריס ביקר כמה פעמים בסיני ושאב משם את ההשראה להתקת מגוריו לסוכה שהתקין על חוף הים בין אשדוד לאשקלון. אמו אומרת שהוא היה "אנטי מטריאליסט". האח דני, שצעיר מאבשלום בשנתיים, מספר שהיו להם שיחות רבות בסוכה ושהוא זה שבעצם חשף את אבשלום לפילוסופיה שלימים השפיעה עליו מאד. "למדתי פילוסופיה בתיכון והתחלתי להביא לו את החוברות השונות", הוא מספר. "הוא היה אוטודידקט מדהים. בהתחלה הוא קרא את פרויד ולאחר מכן ניטשה, שפינוזה וקאנט. הוא השאיר לי אבק בעיניים עם הקצב שהוא בלע את הספרים וקרא בבולמוס מטורף".

בניית הבקתה על החוף והנסיעות לסיני הטרימו את הרצון שאותו ניסח לאחר מכן עם פרויקט התאים שלו. שנים מאוחר יותר, בשיחה שקיים עם קתרין פרנבלאן ב-1993, הסביר לה את בחירתו בצורת המגורים הזאת: "יש לי רעיון, כמיהה להקים לעצמי מולדת משלי, לא להיות חלק ממולדת שנכפתה עלי. יש לי שתי אזרחויות, צרפתית וישראלית, ושתי האזרחויות חונקות אותי. הייתי רוצה ליצור את הסביבה שלי ולהיות שייך רק לה. יחידת המחיה שלי תיווצר משש יחידות הדיור שאני בונה, והמולדת שלי תימצא ביניהן. אני לא אהיה עוד שווייצי, או גרמני, או צרפתי, או ישראלי". פרנבלאן הגיבה לדבריו: "אני רואה בזה משהו שדומה לילד שבונה לעצמו בקתה כדי להתרחק מעט מעולם המבוגרים". עוד עולה מדבריו אלה של אבשלום כי מעבר לתפישה האנטי מטריאליסטית שהוריו הצביעו עליה, אבשלום נזקק גם לתפישה פוסט-לאומית, לביטול השייכות והצורך במדינת הלאום שהחברה המודרנית כופה על אנשיה.

לפאריס הגיע אבשלום בעזרת מעט כסף שחסך לאחר שמכר תכשיטים שיצר. תחילה הוא עבד שם כאיש שיפוצים שאחראי על עבודות גבס וחשמל ולאחר זמן קצר עבר להתגורר עם דודו מצד אביו, מבקר האמנות ז'אק אוחיון. "הוא היה אנציקלופדיה מהלכת ונחשב לבר סמכא באמנות", מספר דני אשל על הדוד. הוא ואבשלום גרו בדירת הסטודיו הזעירה של אוחיון ברובע השלישי בפאריס, שעליה כתב ניניו במאמרו כי "עיצוב יחסי החלל-ריהוט הרציפים בה היה מקור השראה משמעותי לאבשלום". באותה תקופה גם אימץ לעצמו את השם אבשלום, שלדברי ניניו "הוענק לו על ידי ידידה של דודו בשל רעמת שערו הפרועה, מן הסתם גם משום מזגו המתגרה. הוא אימץ אותו בגרסתו הצרפתית (absalon) כשם עבודה, אבל מן הסתם, גם כקריאת תיגר".

ז'אק אוחיון לקח את אבשלום תחת חסותו, לימד אותו שפה חדשה, נתן לו ספרים, לקח אותו למוזיאונים והפגישו עם דמויות מרכזיות בשדה האמנות הפאריסאי וביניהן האמן החשוב כריסטיאן בולטנסקי (שהיה למורהו של אבשלום), אנט מסאז'ה, ברטראן לאבייה ואלן ללו. אבשלום נרשם ללימודי אמנות תחילה באקול נסיונל סופרייר ד'אר פארי-קרג ובמקביל לקח שיעורים באקול נסיונל סופרייר דה בוזאר שנוהל על ידי בולטנסקי. שם הוא הכיר גם את האמן ז'אן ז'אק רולייה, שמאוחר יותר הציג את פועלו של אבשלום לאוצר יונה פישר.

מאז תערוכתו הראשונה בווילה פייזיו בפאריס זכה אבשלום לאהדה רבה ודרכו החלה להיסלל ביתר קלות: ב-1988 קיבל מלגת לימודים למכון ללימודים גבוהים באמנות פלסטית, שנוהל על ידי ההיסטוריון, הפילוסוף ומנהל מרכז פומפידו פונטוס הולטן. ב-1990 הכיר את מי שהיתה לבת הזוג שלו למשך כמה שנים, האמנית מארי אנז' גיימנו (שסעד אותו לפי מותו), והחל לעבוד בעבור הגלריה הנחשבת שנטל קרוסל, שעד היום אמונה על ייצוגו. הוא הציג לעתים תכופות תערוכות יחיד, השתתף בתערוכות בקבוצתיות, זכה במלגות ובמענקים ממשלתיים ועבד בקדחתנות.

"אני חושב שזה הדבר שהכי מרתק אותי: לזהות מה מרכיב את התרבות שלנו, איך אנחנו מגדירים את מה שנוח לנו, ובקיצור מהם החיים הטובים ביותר שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו, מהם השגיונות שאנחנו יכולים לפתח ביחס לחיינו", הסביר אבשלום בהרצאה שנשא חמישה חודשים לפני מותו. "אני מתכוון, בעצם, בכל הנוגע אלי על כל פנים, לממד של התנגדות. כלומר, לא הייתי רוצה להיהפך למה שהתרבות מציעה לי. הייתי רוצה לא בדיוק להציע משהו יותר טוב, אלא פשוט להתנגד, לא להיהפך לחלק מהקיים".

במקרה של אבשלום, כפי שטענו רבים, האמנות והחיים היו אחד ולמעשה משלב מוקדם יחסית, הוא תירגל בעצמו ובאמצעות סביבתו את החיים שאותם החליט לחיות בצורתם הגמורה בששת התאים. עידית פורת, שאצרה את שתי התערוכות שהציג בישראל (הראשונה בסדנאות האמנים בירושלים ב-1990 והשנייה במוזיאון תל אביב ב-1992), מספרת: "הוא כל הזמן עסק בתהייה בנוגע לחפצים היום-יומיים וניסה להפריד אותם מהעיצוביות שלהם. 'אני שונא עיצוב', היה חוזר ואומר. העבודה והחיים שלו התנהלו באותה שפה, באותה צורה".

בשלב מסוים עבר אבשלום לבית בעיצובו של האדריכל לה קורבוזיה, שעמו ועם מורשתו ניהל לא אחת דיאלוג ביצירתו. המעבר לבית התאפשר בזכות עסקה מוצלחת שעשה דוד אחר שלו, ואבשלום יכול היה לגור במקום בתמורה לכך שישפץ אותו. אחיו דני נזכר שבמקום לעשות שיפוץ יסודי, "אולי מפאת חוסר זמן, הוא חיפה את כל הקירות בגבס וצבע לבן. זה היה בית נזירי ובו שלושה אולמות, כולם צבועים לבן. לא היה בהם כלום, פרט לכמה כיסאות מוזרים ומיטה".

כל מי שהכיר את אבשלום מעיד על תחושת הדחיפות תמיד את עבודתו. קשה לדעת ממתי המוות הטיל עליו את צלו, אבל אין ספק שהעיסוק במוות נהפך לגורם מרכזי ומניע ביצירתו משעה שידע על מחלתו. קודם לידיעה על מחלתו שלו, סעד את דודו, ז'אק אוחיון, שחלה אף הוא באותה מחלה. מותו הותיר בו חותם כבד. "הראש שלי מתפוצץ, ז'אק חסר לי, הוא חסר לי, אין לי אפשרות לדבר אליו, אי אפשר להתחלק. אני מתפוצץ... איזה כאב (משפט של ז'אק)", כתב בפנקסי הרשימות שלו. אבשלום גילה את דבר מחלתו ב-1989 כשנלקחה ממנו דגימת דם בבדיקת דם רפואית מקרית.

את דבר המחלה שמר האמן בסוד מרוב מכריו ופרט לקומץ חברים קרובים במיוחד, איש לא ידע, אפילו לא בני משפחתו. בדיעבד, גם אלה שידעו וגם אלה שלא ידעו אספו לאחר מותו רמזים שפיזר, דברים שאמר ואולי לא רצו לשמוע, או שהוא לא רצה להיות חד משמעי. יונה פישר, שרואה באבשלום אמן ענק, שנהפך מתלמיד של בולטנסקי שבונה סביבות לאמן שבונה סביבות לעצמו, נזכר: "היו אנשים בעולם האמנות שמאוד נדהמו כשנודע להם על מחלתו של אבשלום ועל סופו הקרוב".

הסוד של אבשלום נחשף כשכמה אנשים בשדה האמנות הצרפתי קיבלו הודעות טלפוניות אנונימיות ולקוניות המודיעות שאבשלום חולה. "זה פתאום גילה להם מיהו אבשלום האמיתי, כלומר - אדם שפועל תחת מצוקה אישית", אומר פישר. "גם כשנודע לי על כך, התמיה אותי הזמן שהוא נתן לעצמו לבצע את התוכניות שלו באופן שיטתי בזו אחר זו, כאילו הנצח לפניו. לא זכור לי אף רגע של הצצה בשעון שכמו אומרת 'יש לי זמן קצוב'". פורת, שהיתה לצדו של האמן בימיו האחרונים, אומרת: "אני חושבת שהוא התנהל עם זה בצורה פנומנלית. יחסי פנים וחוץ עם הגדרות מאוד ברורות: בחוץ אנשים לא יודעים ובפנים אני חושבת שהוא פחד, בסוף הוא גם יכל להגיד את זה בשקט בשקט".

חשוב לציין כי השתיקה סביב נסיבות מחלתו של אבשלום קיימת גם היום, הן מבחינת המשפחה - הוריו אינם מוכנים לדבר על כך - והן מבחינת השדה אמנותי-פרשני, שטרם העניק קריאה רחבה יותר של אבשלום כאחד מבין אמנים רבים שמתו באותן שנים מאותה מחלה, כאמן שחי בצל המחלה, בהשפעת הבדידות שכפתה עליו (או זו שבחר לעצמו ביודעין בשל המחלה), הבושה והספירה לאחור.

לשאלה מדוע לא סיפר אבשלום להוריו על המחלה, משיב האח דני: "הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שהם ישבו לידו ויבכו". ומדוע ההורים אינם מדברים על המחלה? לדברי דני, "באותן שנים היתה בושה גדולה, עד היום חוששים להגיד שהוא מת מאיידס. זו היתה מחלה עם הרבה סטיגמות, היא נחשבה למחלה של הומוסקסואלים ובאותן שנים חוץ מפרדי מרקיורי, לא היה אף מפורסם שידעו על אודות מחלתו בצורה מוצהרת".

משום שנודע על המחלה ב-1989, וסביר להניח שחלה עוד קודם לכן, נראה כי כל גוף עבודתו המשמעותי של אבשלום נעשה תחת צלה הכבד. בהרצאות ובכתבים שלו אפשר למצוא התבטאויות בהולות ונחרצות של אבשלום, שאינן משתמעות לשתי פנים, כמו למשל התייחסות לכאב: "חייב להתרכז בעבודה. כמו בכל המקרים אני צריך לסדר. לכתוב זה כבר ליצור סדר באותיות ובמלים. ליצור מרחק (דיסטאנס) לחשוב על העבודה, אמנות-דיסטאנס-סדר. לתפוש את קו המחשבה שלי עצמי, לתפוש את הרעיונות החשובים לי לפני וללא הכאב. חייב לעשות את זה".

באחת ההרצאות שאל אותו אחד הנוכחים: "כמה זמן הפרויקט שלך יימשך?" הוא השיב: "כמה זמן? אני חולם שהוא יימשך לנצח. אני חושב שהחיים שלי יהיו קצרים, כמו החיים של כולנו. זה בסדר. עבור זמן-חיים זה בסדר".

במאמרו מציין ניניו את האווירה באותן שנים. לדבריו, למחלה נתלוותה סטיגמה לפיה יש להימנע לחלוטין ממגע פיסי עם החולים. הקשר זה מסביר אולי מדוע רצה אבשלום מצד אחד להתבודד ולבנות לעצמו תאי מגורים, ומנגד ביקש להציב את התאים בשש ערים מרכזיות בעולם, בלב מרכז העצבים האורבני של כל אחת מהן (פאריס, פרנקפורט, ציריך, ניו יורק, תל אביב וטוקיו). "אני לא רואה את עצמי גר מחוץ לעיר, מאחר שכל פעילותי מתקיימת בתוך העיר", הוא הסביר. "סיבה נוספת היא העימות שאני רוצה ליצור עם האדריכלות שבעיר. אני רוצה ליצור פעולה ויראלית, שהבית יתפקד בעיר כווירוס".

פרויקט תאי המגורים של אבשלום עומד במרכזו של הסרט התיעודי "וירוס בעיר" שיצר הבמאי הצרפתי סדריק ווניי ב-2008. הוא מתעד את הערים השונות וכן את הנקודות המדויקות שבהן תיכנן אבשלום להציב את תאי המגורים. פסקול הסרט מורכב מהרצאתו של אבשלום מ-1993, וקולו מלווה את תצלומי העבודות, השרטוטים ומעט קטעי וידיאו ארכיוניים. הסרט הוקרן בפסטיבלים שונים בעולם אך מעולם לא הוקרן בישראל. ב-15 בינואר הוא יוקרן במוזיאון להיסטוריה גרמנית בברלין.

"אני אוהב את הרעיון של וירוס: זה נשמע אלים משום שיש לכך קונטוציה שלילית, אך בעצם זה תהליך שכולל את הרעיון של טרספורמציה, של שינוי", אומר ווניי. "התאים לא מעבירים מחלה אלא את הביקורת הרדיקלית שלו על המרחבים שלנו ועל האופן שבו אנחנו משתמשים בהם, על האספירציות שלנו, הצרכים שלנו ועל האופן שבו אנחנו חיים יחד או לבד".

ניניו מציין כי ב-1991 המחלה כבר פרצה במלוא כוחה וקבעה את סדר היום של אבשלום. נקודה זו בזמן יכולה לשמש מפתח להבנת המעבר מעיסוק פיסולי, שהדגשיו פורמליים-פנומנולוגיים, ביקורתיים ביחס לסדר חברתי, לעיסוק טרנס-פיסולי בעל ממד קיומי, שבו "אובייקט וסובייקט מתאחים", כדברי ניניו. הוא רואה את הנסיבות עומדות ברקע תאי המגורים וכן ברקע עבודות הווידיאו שאותן יצר אבשלום בזמנים שונים במקביל להתפתחות המחלה.

נראה כי העבודה הקיצונית ביותר בתערוכה מבחינת ההתייחסות לגוף ולהיחלשותו הגוברת היא "רעשים" שנעשתה בשנת מותו. בעבודה זו הוא צועק לאוויר צעקות קצרות ומצמררות. "הסרט קשור לשאר העבודות שלי", הסביר. "הרצון שלי לאגור בבתים שאני יוצר - השאיפה שלי לא להיהפך למה שנדרש ממניף, לא לוותר, לא להיכנע - זהה לדרך שבה הפקתי את הסרט הזה. אינני מתעייף. אני אלחם בכל כוחותי כדי להשיג את מה שאני רוצה. אני לא אוותר, אני אמשיך להילחם גם אם יקרה האיום ביותר. לעולם לא אסכים לפשרות, אני אחיה כמו שאני רוצה, וזהו".

מרחבי חלום: ביקור בתערוכה "אבשלום"



אבשלום בעבודת הווידיאו שלו רעשים, 1993



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו