בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עוד אני הולך", סרטו החדש של יקי יושע, הוא קינה על מדינה שאיננה עוד

בראיון עמו מסביר יושע למה בכל זאת יש עוד שביב של תקווה במבוי הסתום אליו הגיעה ישראל, ומספר על געגועיו לעמוס לביא

תגובות

מה שמנחה את במאי הקולנוע הישראלי יקי יושע בעבודתו הוא הצורך לומר דברים, ורק אחר כך הרצון לעשות קולנוע, הוא אומר. "המדיום כמדיום מעולם לא משך אותי", מבהיר יושע. "זה נשמע קצת מוזר אחרי שכ-40 שנים אני מתעסק בקולנוע, הרי גם יכולתי לעשות משהו אחר. ואגב, בצעירותי הצעירה מאוד הייתי חבר בלהקת קצב ששמה היה 'המפלצות', כך שזו היתה אהבתי הראשונה. הקולנוע כקולנוע מעולם לא דיבר אלי. לא הייתי אחד מאותם ילדים שצילמו סרטים בחצר ביתם במצלמת סופר 8 ומעולם לא למדתי קולנוע באופן רשמי. עם זאת, היום, אולי מפני שאני מתעסק בקולנוע כבר כל כך הרבה שנים, כשאני רוצה לומר משהו - ואני לא מתכוון לדברים נוסח אלה שמתפרסמים היום בפייסבוק או בטוויטר, כלומר, קמתי, שתיתי קפה או עכשיו אני בדיוק אוכל חביתה - אני רואה את זה קודם כל על מסך הקולנוע".

למרות הדברים האלה, "עוד אני הולך", סרטו החדש של יושע, שעולה היום לאקרנים בישראל, לא נולד כסרט אלא כספר, שיצא לאור ב-2008 בהוצאת הקיבוץ המאוחד והוא ספרו הראשון. "אנחנו נמצאים כיום במבוי סתום", אומר יושע, "והרגשתי צורך לדבר על זה, אף על פי שידעתי שלדברים שיש לי לומר לא יהיה הד ולא יהיה משוב. לראשונה הרגשתי שהעומק של הקולנוע איננו מספיק כדי לדבר על המצב שבו נמצאת החברה הישראלית בימים האלה. היה נדמה לי שאני זקוק להרבה יותר מלים והרבה יותר זמן כדי להתעסק עם התחושה הזאת של חוסר אונים שהעתיד פה טומן בתוכו.

"באותה תקופה קראתי יומן שג'ון סטיינבק כתב במקביל לכתיבת 'קדמת עדן', ובו הוא אומר שבין השאר הוא כותב את הספר כי יש לו ילדים צעירים יחסית וחובתו לספר להם את סיפורה של אמריקה, אחרת הם לא יכירו אותו. זה היה גם מה שהניע אותי בכתיבת הספר; לספר מה קרה במדינה הזאת ברגע המסוים הזה, גם אם אף אחד לא רוצה לשמוע או לדעת".

יושע, בן 59, נשוי מ-1972 לדורית יושע, שמפיקה את סרטיו, ולהם שתי בנות בוגרות. בספר, הוא מוסיף, הוא רצה לא רק לתאר את המבוי הסתום המייאש שהמדינה נתונה בו כיום, אלא גם לעמת את המצב הנוכחי עם הזיכרון שיש לו מהמדינה כפי שהיתה פעם, ואיננה עוד. זו הסיבה שהוא מגדיר את הספר, וכעת את הסרט, כקינה.

חושך בקצה המנהרה

גיבור הספר והסרט (שמגלם דני גבע) הוא מיקי, בעל עבר צבאי מפואר וכיום מכור להימורים, שיש לו אשה אלכוהוליסטית, מאהבת שמעורבת בתעשיית המין וגנגסטרים דולקים אחריו. העלילה, שמתחילה כשמיקי לוקה בהתקף לב, מתרחשת על רקעה של מלחמת לבנון השנייה; זו פרצה בזמן שיושע כתב את הספר וסיפקה לו את התחושה האפוקליפטית שהיה זקוק לה כרקע לעלילה. חוסר האונים שמיקי חש בנוגע למצבו ועתידו, אומר יושע, הוא זה של החברה שבתוכה הוא מנסה לשרוד. "אני אוהב את הספר", הוא מוסיף. "אני חי אתו בשלום; בעצב, אך בשלום".

את המעבר מספר לתסריט הוא ביצע במשך כשבוע. לאחר מכן שלח את התסריט לקרן הקולנוע הישראלי והופתע מהמהירות שבה אישרו לו את הפקת הסרט. בשלב מסוים רצה לחזור בו: "רציתי לסרב כי פתאום היתה לי ההרגשה שכבר אמרתי כל מה שהיה לי לומר בספר, שהדבר הזה הוא כבר מאחורי. אבל לא היה לי הכוח הנפשי לסרב".

למה בעצם רצה יושע להפוך את "עוד אני הולך" לסרט? "עושים פה היום אחלה של סרטים", הוא אומר, "סרטים הרבה יותר טובים מאלה שהדור שלי עשה; אבל משהו הלך לאיבוד, איזושהי תחושה של מחויבות למקום הזה, שגם אם הדור שלי הביע אותה בצורה עילגת, היתה לה חשיבות. רציתי לסרב כי אמרתי לעצמי, למי יש שוב כוח לרוץ על הגבעות ולצעוק 'אקשן' ו'קאט'; אבל מצד שני, ידעתי שבאיזשהו מקום, אם אעשה סרט אנשים מגיל מסוים יבינו יותר טוב למה אני מתכוון כשאני אומר 'ליכלכנו', 'הלך עלינו'. והצעירים יותר יגידו 'מה הוא רוצה מאתנו?' ואני אמנם רואה שזה כך לפי חלק מהתגובות שאני מקבל לסרט.

"יש כמובן הבדלים בין הסרט לספר", הוא מציין. "כמי שעיבד ספרים של אחרים, אני יודע שזה תהליך בלתי נמנע. הסרט יצא אפל יותר מהספר. הוא יצא שחור משחור, והוא משדר תחושה של חוסר תקווה יותר מהספר". אחת הסיבות לרושם הזה, לדבריו, היא ש"הקולנוע, בעיקר הקולנוע

המשך בעמ' 2

ההוליוודי, הרגיל אותנו שבסוף חייב להסתמן אור בקצה המנהרה". ובמקרה של "עוד אני הולך" אור שכזה איננו מסתמן, לא לגיבור הסרט ולא למקום שבו הוא חי.

מה אתה פסיכי

פניו של יקי יושע, שנולד בתל אביב ב-1951, עדיין מעוטרים בתלתלים שראינו לראשונה כאשר הוא גילם ב-1973 את התפקיד הראשי ב"שלום תפילת הדרך", סרטו העלילתי הארוך הראשון. וכמו אז, הוא עדיין מרכיב משקפיים עגולים נוסח ג'ון לנון (בגלל מראהו של יושע והנושאים שבהם עסק, היו אז מבקרי קולנוע שכינו את סרט הביכורים שלו "הסרט הישראלי ההיפי הראשון").

יושע מסכים שב"עוד אני הולך" הוא מתכתב עם אותו סרט ראשון, שהופק כאשר הבמאי שלו היה בן 21, יצא לאקרנים אחרי מלחמת יום כיפור ובאופן לא מפתיע נכשל בקופות. אבל אם "שלום תפילת הדרך" היה סרט מחאה, הסרט החדש, שנעשה כעבור 37 שנים של התבגרות אישית והיסטוריה לאומית, הוא כאמור קינה.

את מיקי, גיבור הסרט, מגדיר יושע כ"רוח רפאים". "מסתובבות פה המון רוחות רפאים", הוא אומר ומתכוון למי שעברו את המלחמות הרבות ומעולם לא התגברו על מה שאירע להם בהן. "יש כאלה שיקראו את הדברים האלה ויגידו: מה אתה פסיכי? אתה רוצה להבריח את כל מי שאולי רוצים לראות את הסרט? אבל אני חושב שמי שיכולים להתחבר לסרט יכולים למצוא מעט נחמה בעובדה שהם אינם לבד בייאוש שהם חשים. צרת רבים, אתה יודע.

"וגם, אף על פי שהסרט ספוג בייאוש, אני מאמין שאנשים במקום הזה רוצים לחיות והם רוצים שהמקום הזה ימשיך להתקיים בשביל עצמם ובשביל הילדים שלהם. האם אני מאמין שיש היום קהל לסרט שכזה? הייתי רוצה שאם אנשים יבואו לראות את הסרט, הם לא יבואו כי לא היה להם משהו אחר לעשות או כי הם הגיעו לקניון ולא היו כרטיסים לסרט שהם רצו לראות. אני לא רוצה שאנשים יבואו לסרט הזה במקרה; אני רוצה שהם יבואו בכוונה, ואני מקווה שהם יקבלו משהו בתמורה".

האם חשוב לך שיבוא קהל רב לסרט?

"כמובן. אני לא חושב שיש במאי סרטים שזה לא חשוב לו. כשיצא 'שלום תפילת הדרך' הייתי כל כך נאיבי; חשבתי שאנשים יבינו מהסרט עד כמה השלום חשוב ובתוך שנה יהיה פה שלום. מאז עברו שנים רבות. מובן שנהניתי כשסרט שלי זכה להצלחה; אני זוכר את תחושת הסיפוק שחשתי כאשר 'כביש ללא מוצא' (סרטו מ-1982, א"ק) הוקרן בקולנוע הוד בתל אביב, והייתי עובר ליד הקופה ורואה את השלט 'כל הכרטיסים נמכרו'. זה חזק. היום יש לי הרגשה שאת שלי עשיתי, ועכשיו זה עניינו של הקהל אם הוא רוצה לראות את הסרט או לא".

געגוע לעמוס לביא

ב-2007 יצא בישראל מארז די-וי-די שכלל שישה מסרטיו של יושע: "שלום תפילת הדרך", "סוסעץ" מ-1978 שהתבסס על ספרו של יורם קניוק, "העיט" מ-1981, אף הוא על פי קניוק, שעורר בזמנו מהומה רבה בגלל התעסקותו בתרבות השכול בישראל - וגם "מכת שמש" מ-1984, "קשר דם" מ-1997 ו"שבזי" מ-1998 שהתבסס על סדרת הטלוויזיה "המונה דופק", שיושע ביים בין השנים 1995 ל-1997.

כשסקרתי את המארז בזמנו כתבתי שבעוד שלושת הסרטים המוקדמים נדמים לי היום מעניינים יותר מכפי שסברתי כשצפיתי בהם לראשונה, בשלושת הסרטים המאוחרים התקשיתי לצפות; ובכלל שאני מחלק את יצירתו של יושע לשלושת הסרטים הראשונים - וכל השאר. מה דעתו של הבמאי על החלוקה הזאת?

"כל הסרטים שעשיתי", הוא אומר, "הם הרבה יותר אישיים ממה שנגלה לעין ברגע הראשון; הם אפילו יותר אישיים ממה שאני מוכן להודות.

"קח לדוגמה את 'כביש ללא מוצא' (שלא כלול במארז, א"ק). הכרתי את הבחורה שעליה עשיתי את הסרט, זונה שעשו עליה סרט דוקומנטרי ואחרי שעשו אותו היא לא רצתה לחזור ולהיות זונה, אבל גילתה שהעולם שבו היא רצתה לחיות, העולם שהיא חשבה שנפתח בפניה בגלל הסרט שעשו עליה, סגור בפניה, והיא התאבדה. הכרתי אותה, דיברנו והיא אפילו אמרה לי שהיא לא רוצה שהסרט הדוקומנטרי ישודר ואמרתי לה שאי אפשר לכפות עליה את שידורו; אבל אז הקשר בינינו נותק, ויום אחד צילצלו אלי וסיפרו לי שהיא התאבדה.

"זה גרם לי הרגשה נוראה, כי אף על פי שניסיתי לעזור לה, הרגשתי שאני חלק מאלה שגרמו להתאבדות שלה. במלים אחרות, ההחלטה להפוך את הסיפור הזה לסרט לא היתה אישית פחות מההחלטה שלי לעשות סרטים אחרים שלי".

יושע כן מודה שבניגוד לסרטיו הראשונים, סרטיו הבאים נוצרו מתוך מודעות רבה יותר לצורך לפנות אל הקהל, שלא קיבל באהדה את שלושת סרטיו הראשונים. הוא גם מודה ש"מכת שמש" איננו סרט טוב, אף שאינו יודע בדיוק מדוע זה כך. "אני חושב שב'עוד אני הולך' אני די חזרתי אל עצמי", הוא אומר. "לא במובן שזה סרט טוב יותר מסרטי הקודמים, אלא מהבחינה שבעשייה שלו לא הרגשתי את הצורך 'לפנות אל'".

יושע ביים גם כמה סרטים וסדרות דוקומנטריים, ובהם "שוטרים" שהתבססה על הסדרה האמריקאית "Cops", "הר האושר" שתיעד את ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל ב-2000 ו"החשוד העיקרי", שסקר את השתלשלות האירועים שהביאו למותם של 13 ערבים, 12 מהם אזרחי ישראל, באוקטובר 2000. "הקולנוע התיעודי עשה לי המון", אומר יושע, "עשייתם של סרטים דוקומנטריים היתה לגבי סוג של טירונות, שהחזירה אותי אל החיים כמו שהם. העשייה שלהם העניקה לי מידה של חופש שלא היתה לי מאז 'שלום תפילת הדרך'".

באמצע שנות ה-80 נסע יושע ללוס אנג'לס ושהה שם תשע שנים. הוא התגלגל לשם אחרי ששון פן צפה ב"כביש ללא מוצא" ורצה ליצור לו גרסה אמריקאית. כמו כן היו ליושע כוונות לביים גרסה קולנועית של ספרו של קניוק "אדם בן כלב". הוא רצה שאורסון ולס יופיע בתפקיד הראשי בסרט. ואף שקיבלו את פניו בהוליווד בכבוד, כי גם "סוסעץ" וגם "העיט" הוקרנו בפסטיבל קאן, והוא פגש את ולס ואת ג'ון קאסאבטס ואת שון פן, שהיה נשוי אז למדונה, וגם היא נכחה בפגישה בינו לבין פן ("היא נחמדה מאוד", אומר יושע, "קטנה כזאת"), לוס אנג'לס לא התאימה לו; ואף יותר מזה, הוא לא התאים ללוס אנג'לס.

הוא נשאר שם הרבה יותר זמן מכפי שהיה נכון לו, הוא אומר, אך איכשהו השנים חלפו, ואף אחד מהפרויקטים שבגללם הגיע לשם לא יצאו לפועל. לבסוף הוצע לו ב-1992 לביים סרט ששמו "תגובה מינית", לא סרט מהסוג המכובד ביותר, והוא מספר שכשצפה בו אמר לעצמו: אני לא יודע מי זה האיש שביים את הסרט הזה. אז הוא החליט לחזור לישראל.

סרטיו של יושע כוללים כמה הופעות מרשימות של שחקנים, ובהם שמוליק קראוס ב"סוסעץ" ושרגא הרפז ב"העיט". יושע גם עבד כמה פעמים עם עמוס לביא, שמת בחודש נובמבר, ורחש לו חיבה. לביא גם מופיע בתפקיד משנה ב"עוד אני הולך". "יש אסכולות שונות של שחקנים", אומר יושע, "כאלה שעובדים מהחוץ פנימה וכאלה שעובדים מהפנים החוצה. עמוס היה אסכולה משלו. הוא אמנם למד משחק בסמינר הקיבוצים, אבל הוא עבד בצורה אינטואיטיבית לחלוטין, הוא היה שחקן נקי לחלוטין.

"אחרי שנתתי לו לקרוא את התסריט של 'עוד אני הולך', עמוס אמר לי שהוא לא מבין את התפקיד שהוא אמור לגלם. הוא ביקש לקרוא את הספר כי חשב שאולי הוא יבין את הדמות יותר, ואף על פי שהיססתי, נתתי לו את הספר. אחרי שהוא קרא אותו הוא אמר לי: 'עכשיו אני מבין עוד פחות'.

"אבל מובן שהוא ביצע את התפקיד בצורה מושלמת. אינני נוהג לעשות חזרות עם שחקני. אני מדבר אתם הרבה, אבל אלה לרוב שיחות פרטיות, שלא תמיד קשורות בעבודה שהם צריכים לעשות. אני רוצה שכאשר הם ישחקו יקרה אותו דבר ספונטני שאני מחכה לו כבמאי. רק אז תתגלה אותה אמת, שהיא מושג חמקמק אמנם, אבל אני מצפה לה כשאני עושה סרטים.

"עמוס היה מסוג השחקנים שכשאתה מכוון את המצלמה מולם, משהו קורה, והמשהו הזה הוא תמיד מדויק ונכון. אני נמלא עצב כשאני חושב עליו".




יקי יושע. ''מסתובבות פה המון רוחות רפאים''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו