"האריסטוקרטים" של עדנה מזי"א ועמרי ניצן - קונפליקטים בין ישראליות לגלותיות

ארבע שנים עבדו מזי"א וניצן על "האריסטוקרטים", ההצגה המשותפת הרביעית. הלנה ירלובה חוזרת בה אל הבמה בתפקיד שנדמה כי נתפר למידותיה

ציפי שוחט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

באחת מסצינות הפתיחה של המחזה החדש "האריסטוקרטים" מדגמנות ולריה, ימימה וטיצ'י מעילי פרווה בחוסר שביעות רצון מופגן. הן כועסות על הבוס שלהן - רודי בוקשטיין, הבעלים של חנות הפרוות - כי לא שילם את שכרן. בוקשטיין אינו מבין "איך אפשר להיות כל כך מטריאליסטי". אלה זמנים קשים. לא קל להתפרנס מפרוות בפלשתינה, ארץ השמש היוקדת.

בוקשטיין ההומוסקסואל הוא אחיו הצעיר של אלוף-משנה יאיר בן כנען - גברי, מצליח, נשוי להגר ואב לתאומים. בוקשטיין ובן כנען הם הפכים, שהמתח ביניהם מניע את העלילה וחושף דרמה משפחתית המתרחשת בשתי תקופות: בשנות ה-50 ובשנות ה-70 של המאה הקודמת. בוקשטיין ובן כנען - הרומנטיקן מול המאצ'ו, זה שמתרפק על עברו לעומת זה שמתכחש לו - מייצגים את המאבק של הישראלי החדש בישראלי הישן.

הישראלי החדש הוא זה שמוכן להקריב דברים קטנים, את משפחתו למשל, למען הדבר הגדול - פעילות למען המולדת. באחת מהסצינות היפות במחזה בן כנען מוצג בקריינות: "הוא נולד בפולין, גדל בגרמניה, עלה לארץ לבדו בגיל 17, הצטרף לדגניה, התגייס לפלמ"ח להגנה ולצה"ל. והיום, אחרי קריירה צבאית מרשימה, הוא משתחרר מהצבא. אבל אני שמח לבשר לכם שהוא לא יפסיק לשרת את המולדת. אחרי ההצלחה המרשימה בגיוס כספים לבונדס בארצות הברית, הוא התמנה כנציג משרד הביטחון במשלחת השילומים שיוצאת בקרוב לגרמניה. אשתו, שב-46' הקימה את בית היתומים המרכזי לקורבנות מלחמה, תצטרף לבעלה לשליחות".

כאשר עוז, בנה של הגר, מתלונן על ההיעדרויות שלה, היא אומרת: "יום אחד תבין שיש דברים גדולים שבשבילם צריך לפעמים להקריב דברים קט..." (צפצוף מכונית קוטע את דבריה). "אני מוכרחה לזוז". וכשהוא מבקש להצטרף להוריו לשליחות לגרמניה, היא מסרבת כי "אנחנו הולכים לעבוד שם 20 שעות ביממה. השליחות הזאת היא בשביל מדינה שלמה שזקוקה לשילומים האלה, הרבה יותר מילד מפונק שרוצה את אמא שלו לידו. אתה יכול להבין את זה, אתה כבר לא ילד קטן".

זהו בסיס "האריסטוקרטים", המחזה החדש ומעורר המחשבה של עדנה מזי"א, שעולה הערב בתיאטרון הקאמרי בבימויו של עמרי ניצן. זהו המחזה הרביעי שהם מעלים יחד בתריסר השנים האחרונות אחרי "סיפור משפחתי", "המורדים" ו"היה או לא היה".

"האריסטוקרטים" הוא שם אירוני במובן מסוים. "בארץ אין אריסטוקרטים", מסבירה מזי"א, "אבל ניסיתי לזהות את המעמד הזה. אצלנו האריסטוקרטים הם אלה שבנו את הארץ, או אלה שמנסים להידמות להם. יאיר בן כנען, שהתנתק מהגולה, מנסה להשתייך למעמד הזה. בשנות ה-50 היתה לגיטימציה ליצור את הישראלי החדש ולבוז לכל מה שהיה בגולה. הישראליות החדשה קטלה את היהדות הרגישה, היוצרת, הנשית".

"זה לא דבר היסטורי, עד היום היסודות האלה נלחמים זה בזה", אומר ניצן ומציין כי אחד ממקורות ההשראה למחזה היה ספרו של מיכאל גלוזמן, "הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה". "כשקראתי את הספר הכל הסתדר", מסבירה מזי"א, "הוא סוקר את הספרות העברית לפי המודל של היהודי החדש מול הישן".

העבודה על המחזה החלה לפני ארבע שנים. "היו המון רעיונות", נזכרת מזי"א, "זיככנו אותם בתהליך ארוך. בחדר של עמרי נערמו 22 גרסאות והוא קרא את כולן".

ניצן: "הפגישות היו בשבתות. חלקן היו התנגחויות ועצבים". מזי"א: "אבל כשעמרי מעצבן, הוא מעצבן באופן אינטליגנטי. לי היה מספיק שהוא הביע אי נחת. כשהוא הלך, הכרחתי עצמי לראות מה שהוא רואה". ניצן: "זה היה הריון של פילים - לא הריון מהיר".

בשבוע שעבר שרר מתח רב באולם החזרות של הקאמרי. עד לרגע האחרון עוד נכתבו מחדש שורות, אחרות נמחקו. הבמאי והמחזאית התלבטו קשות בנוגע לשורה אחת בסצינת הסיום: בוקשטיין סועד את בן כנען המרותק לכיסא גלגלים. ציפור חולפת ובן כנען, המתקשה לדבר, מתבונן בה. בוקשטיין אומר: "זו אותה ציפור שחוזרת כל אביב". חושך. ניצן אינו מרוצה. מזי"א משנה את השורה ל"סוף סוף היא חזרה". כמה שעות לאחר מכן חוזרת למקומה השורה שנמחקה.

הבימוי של ניצן קצבי, תמונות מתחלפות במהירות, נעות בקלילות. בניגוד לעבודות קודמות שלו, הפעם בחר להציג על במה חשופה, נזירית כמעט מבחינת תפאורה. מעצבת הבמה אורנה סמורגונסקי עיצבה אתרי התרחשות רבים בעזרת תאורה וחלקי תפאורה מינימליסטיים, המותירים מקום רב לדמיון הצופים. "ההצגות שלי מסתמנות ביצר תיאטרלי", מודה ניצן, "אחד ממאפייניו של במאי, שהוא הולך לפי הצורך ולא רק לפי היצר. במחזה הזה הרגשתי שלא צריך להטריח אמצעים רבים כדי שהקהל יבין, אלא שהוא יהיה תפאורן שותף. אם יושבים סביב צורה מלבנית מכוסה בד לבן ואומרים: 'תיכף תבוא הארוחה' - לא צריכים לראות צלחות, כוסות ומפיות. אני אומר לקהל: אנחנו יחד מספיק חכמים כדי להמחיש את העיקר ולא את הפרטים הקטנים. הריאליה מתרחשת בין הדמויות. אני חושב שבגישה כזאת, שיש בה חופש תנועה ממקום למקום - מסלון פרוות לבית בורגני, לגן ציבורי, לרחוב, לקוקטייל יום העצמאות - יש יותר דמיון מאשר בהמחשה שלמה.

"כשעדנה התחילה את הכתיבה", מוסיף ניצן, "אמרתי לה: קחי חופש, אל תתחשבי בחוקים האיבסניים. תנועי בחופשיות ממקום למקום, תתרכזי בעיקר, אל תשלמי מס לריאליזם, מתוך הבנה שזה מחזה זיכרון שיש לו אופי קליידוסקופי כמו לחלום".

זכוכית מגדלת

מה ההבדל בין בימוי מחזה מקורי למתורגם?

"כשאני מביים מחזה כתוב קלאסי, התחושה היא שאני חופר בבור ללא תחתית מלא יהלומים והאושר תלוי באורך היד שלי, זה אינסוף גילויים ומציאות. כשעובדים על מחזה מקורי כמו שעדנה ואני עובדים, ואני מעין דרמטורג, התחושה היא שאני מיילד. זו חוויה עם כאבים וצרחות והלידה לא הכי אסתטית, אבל בסוף יש ילד שצריך לדאוג לו וללמד אותו ללכת ולדבר".

"האריסטוקרטים" החזיר לבמה את הלנה ירלובה, שנפצעה קשה בתאונה והשתחררה מבית החולים בפברואר אחרי סדרת ניתוחים וטיפולים קשה. אף שהיא עדיין נזקקת לפיסיותרפיה, ירלובה כמעט השתקמה ולא ניכר בה שהיא סובלת מכאבים. היא מגלמת את ורה, ניצולת שואה ערירית שמגיעה למשפחת בן כנען. תאומי המשפחה מתייחסים אליה בחשדנות, אך היא מצליחה להתחבב עליהם.

מכורח הנסיבות היא נישאת לבוקשטיין וכמוהו נותרת הזרה, החריגה, שבאה מ"שם". היא אינה מצליחה להשתחרר מזיכרונות העבר, מטראומת הפרידה ממשפחתה: "תפסתי אותו חזק בראש", היא מתארת כיצד אולצה להיפרד מאחיה, "אבל הם לקחו אותו ממני בכוח. בסוף נשארה ביד שלי ערימה של שערות. כלום לא יכולתי לעשות... משפחה צריכה להיות יחד כל הזמן, כי אי אפשר לדעת..."

דמותה של ורה כמו נתפרה למידותיה של ירלובה, אך ייתכן שהיא שחקנית כה מוכשרת וכובשת עד שנדמה שכל תפקיד שהיא מגלמת נכתב במיוחד למענה. כשהיא נשאלת באילו מקומות היא מזדהה עם דמותה של ורה, תשובתה מפתיעה למדי: "אני לא צריכה להזדהות, אלא פשוט לקחת זכוכית מגדלת ולשים פוקוס על תכונות של הדמות שאני מגלמת. כך גם שיחקתי את רובינא ב'היה או לא היה'".

איך הרגשת ביום הראשון שחזרת לתיאטרון?

ירלובה: "כשעלינו לראשונה לבמה, התחושה שלי היתה כל כך טבעית. טבילת האש הראשונה שלי היתה כשהצטלמתי ל'המשרד' בטלוויזיה, אבל בטלוויזיה אפשר לשקר ועל במת התיאטרון - לא".

חשת תחושת ניצחון?

"לא התייחסתי לזה כאל ניצחון, מבחינתי זה היה מובן מאליו. גם בבית החולים לא התעסקתי בשאלה מתי אני עולה לבמה. וגם עכשיו, כשאני על הבמה, לוקחת את המזוודה ביד והיא כבדה, כל מחשבותי הן שעלי להתייצב ולא לצלוע".

את מתכננת כבר את התפקיד הבא?

"אני מתחילה לחשוב על זה לבד, שזה הכי בריא. אבל לפעמים יש לי הרגשה שמשהו קורה מאחורי גבי במובן הטוב, וחושבת: למה להציע? מה אני צריכה להציע? שמישהו יחליט בשבילי".

פרוות בפלשתינה

המחזה של מזי"א מדויק, חסכני במלים ואינו רגשני. את מה שלא נאמר משלים צוות השחקנים המצוין כולו ובראשו גיל פרנק בתפקיד בן כנען, לימור גולדשטיין בתפקיד אשתו, יחזקאל לזרוב בתפקיד בוקשטיין וירלובה.

מדוע בחרת בשנות ה-50 וה-70 להתרחשות העלילתית?

מזי"א: "אלו השנים של עיצוב הזהות המיליטנטית בלית ברירה. ב-1948 נאלצנו לחיות על החרב וזה גלש לשנות ה-50. בשנות ה-70 הגיע התשלום על הזהות שנוצרה - יהודי חזק, יהיר וקולקטיבי - יהדות השרירים. אחרי מלחמת ששת הימים הגיע לשיאו האידיאל הנכסף הזה והתגשם בדמות חברה חזקה, ארוגנטית, שהגיעה לזחיחות שהובילה למלחמת יום כיפור".

את מתגעגעת ליהודי הישן?

"גדלתי בשנות ה-50 בתל אביב בבית ימני רביזיוניסטי. למרות זאת, הורי הרגישו יוצאי דופן. בילדות, הקומוניסטים היו בשבילי אחים לצרה. כמו שבן גוריון אמר: 'בלי חירות ומק"י'. החירותניקים היו חריגים ואני גדלתי בהוויה הזאת. אחרי השירות הצבאי עשיתי תפנית אידיאולוגית ולמגינת לבם של הורי הצטרפתי למצפן. מבחינתי, המניאקים היו האריסטוקרטים - מושג שהיה לגנאי בביתי. התכווצתי מהמהפך של 1977, אבל בלבי פנימה היתה לי שמחת הזדהות עם התסכול רב השנים של הורי. האריסטוקרטים היו אנשי מפלגת העבודה, מלח הארץ, בעלי הבית שלא נותנים מקום לאחר. במחזה, החריג הוא ההומוסקסואל ולא הרביזיוניסט".

קבלתו או אי-קבלתו של ההומוסקסואל תופשת חלק נכבד במחזה. בוקשטיין אינו מבין "מה כל כך נורא להיות אני?" אך בעולם של אחיו אין מקום לחריגים כמוהו, שמחבלים בבניית הארץ החדשה. אבל זה לא מחזה על הומוסקסואליות בלבד. "הרעיון", אומרת מזי"א, "הוא לייצג את היהודי הישן על ידי הומוסקסואל. מילדות הזדהיתי עם הומוסקסואלים. תמיד היתה לי תחושת חריגות, וכל חריג שפגשתי היה לי קרוב. העדינות, הנשיות, הרגישות - מצאתי את התכונות האלה, שעומדות נגד המצ'ואיזם שמייצג בן כנען".

בסופו של דבר גם בוקשטיין וגם בן כנען משלמים מחיר. בוקשטיין משליך עצמו למוות, ובן כנען, אחרי שבץ, יושב גלמוד בכיסא גלגלים, אחוז הזיות על אחיו המת. "היה לי חשוב שתהיה התפכחות של בן כנען שחי בכחש כל המחזה", אומרת מזי"א, "בסוף הוא חייב להבין - אחרת בשביל מה הטרחתי את הקהל. וכשהוא מבין, אני מקווה שמתעוררת כלפיו חמלה".

אז אחרי הכל זהו סיפור על דרמה במשפחה?

"בלי הסיפור הפרטי אלו סיסמאות. אי אפשר להביא אידיאולוגיה צרופה. חייבים להתחיל מהפרטי, והציבורי מחלחל לפרטי. מבחינה דרמטית, האישי, הפסיכולוגי והפיענוח של המצב האנושי מעניינים אותי יותר מההקשר ההיסטורי".

איך מתחילים לכתוב מחזה כזה?

"זה מתחיל מתמונה אחת, אדם בסיטואציה מסוימת. זה התחיל אצלי מהרצון לכתוב על הפרוות בפלשתינה, להביא את השם לכאן. אחר כך הופיעו דמויות. למשל, הייתי בגרמניה - ושם הופיעה לי דמותה של ורה, ניצולת שואה. במקרה הטוב זה בא באקראי, מתיישב וצומח. ברוב המקרים הרעיונות עקרים ולא מולידים דבר. לפעמים, כמו בהריון, זה נתפס. הטיוטה הראשונה היתה ארוכה מאוד. היו בה אותן דמויות ובערך אותו הסיפור, אבל התקשיתי למצוא את אופן הסיפור, ועמרי היה קורא ועושה פרצוף. אז ניסיתי עוד דרך. סמכתי עליו. ידעתי שהדמויות מחפשות את האופן שבו אספר אותן. אני מקווה שהן מרוצות".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ