בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טעון שיפור

* מתברר שאנחנו לא יודעים לנהל את הבית, לא יודעים לגדל ילדים, לא יודעים לאכול, לא יודעים לעשות סקס. תרבות השיפור העצמי משתלטת על כל היבט של החיים ומצמידה לכולם ציון בלתי מספיק

תגובות

שגית, אם חד הורית בת 28 מקרית ביאליק, יושבת במרכזו של חדר. צוות המומחים של התוכנית "המראה", שמכונס במעין בור פיקוד בחדר סמוך, בוחן אותה ויורה את אבחנותיו: "החזה שלה נפול וריק. אנחנו חייבים להרים אותו", אומר מומחה אחד; "לדעתי יש לה עודף משקל", קובע מומחה אחד, אף שמשקלה של האשה שעל המסך נורמלי לגמרי; ומומחה שלישי מנחית את המכה המכרעת: "הבחורה פשוט תלותית. זה נובע מזה שהיא גדלה אצל סבא וסבתא שלה. אין לה זוגיות והיא חסרת ביטחון עצמי לחלוטין".

בהמשך התוכנית, הגרסה הישראלית של התוכנית האמריקאית "הברבור", מוצגת סדרת הניתוחים הפלסטיים ששגית עוברת. ה"עיצוב מחדש" שעוברות הנשים המשתתפות בתוכנית על ידי גדוד של מנתחים פלסטיים, מאמנים אישיים ומרפאים הוליסטיים הוא אולי הקוטב הוולגרי של ז'אנר תוכניות הריאליטי. אבל במידה רבה, מצבה של שגית הוא מטאפורה גרוטסקית למצב של כולנו: נראה שמעולם לא היינו נתונים למתקפה עזה כל כך של תביעות לשיפור עצמי.

אחרי שהשתלטה בסערה על ארצות הברית, פלשה תרבות השיפור העצמי לישראל, וכעת נראה שאין כמעט שום תחום באורח החיים ובתרבות שפטור ממנה. היא מתגלמת באין-ספור קורסים והרצאות; בספרי אימון רוחני כמו "הסוד", ואולי באופן הקיצוני, בתוכניות ריאליטי מהדור החדש, כמו "המראה", "משפחה חורגת" ו"סופר נני", שבהן משפחה או אדם מפקירים עצמם בידיו של מומחה כדי לעבור מעין שיפוץ טוטאלי.

דיאטה של הנפש

לכאורה, בחברת הצריכה העכשווית נפרשים לפני האדם אין-ספור שירותים ומוצרים שמספקים לו אושר והנאה. אלא שבאופן מוזר, מה שמוצב לפני הפרט הוא דווקא שורה אין-סופית של דרישות. האזרח-הצרכן של החברה הפוסט-תעשייתית אף פעם לא מספיק טוב, והוא נדרש לעבור חינוך מחדש בכל תחומי החיים כדי לעמוד בסטנדרט. את האידיאולוגיות והאוטופיות החברתיות החליפה אוטופיה אינדיווידואליסטית, של תפקוד מושלם בתוך גוף מושלם. אך כמו באוטופיות אחרות, הבטחת ההגשמה העצמית נהפכת לסוג מתוחכם של דיכוי ומשטור.

מלבד הכשירויות המובנות מאליהן בשוק העבודה והדרישה התמידית "להיראות טוב", אנו מוצפים בדרישות המציבות סימן שאלה על התפקוד שלנו בכל תחום: מתברר שאנחנו לא יודעים לנהל את הבית, לא יודעים לגדל ילדים, לא יודעים לאכול, לא יודעים לעשות סקס. מי שינסה להישאר מעודכן בשלל ספרי ההדרכה ותיאוריות ההתפתחות העצמית, ימצא שכל אחד מתחומי החיים מצריך יכולת כמעט מקצוענית. השיפור העצמי הוא מעין דיאטה של הנפש, שמצריכה ויתור והתנזרות. וכמו בדיאטה, מרגע שנכנסים אליו הוא לא נגמר.

מה שייחודי בדיכוי הזה הוא שבשכבות המבוססות סובלים ממנו לא פחות מאשר בשכבות עניות יותר. "כל הדברים מסביבנו כל הזמן משדרים שאנחנו צריכים לעשות עוד משהו קטן בשביל להיות מושלמים באמת", אומר יואב, עובד בחברת פרסום, בן 32. "ברור שמעניין המראה החיצוני אני אף פעם לא מרוצה, אבל לא נוח לי גם האופן שבו אני מתנהג בחברה. תמיד ישנו הפחד של לא להיות מעודכן. של להיתפש כפרובינציאלי. למשל, אני ממש חרד ממלצרים. אני תמיד פוחד לומר לא נכון את השם של המנה, כך שיצטרכו לתקן אותי. בהיגיון אני מבין שאין ממש סיבה. שלמלצר בן ה-19 לא באמת אכפת אם אתה מבין או לא מבין במאכלי ים. אבל זה לא משנה. מי שאני עומד מולו למשפט זה אני בעצמי. גם כשאני לבדי עם החברה שלי אני שואל את עצמי אם זה מה שאמורים לעשות יחד. ברגעים שאנחנו סתם ביחד, בלי לעשות משהו מיוחד, אני חש תחושת החמצה".

יואב סבור ש"בדור של ההורים שלנו לא היה לחץ כבד כל כך להיות מאושרים. היה להם אולי לחץ לרכוש דירה, מכונית, להצליח. אבל אף אחד לא נכנס להם לדינמיקה של הרגעים הקטנים של החיים וניסה להגדיר מה הם אמורים לעשות. בסופו של דבר, מי שמחליט ממה אמורים להיות מאושרים זה לא אנחנו".

יותר חשיפה, יותר פיקוח

בשנים האחרונות יש בתקשורת נכונות גדולה הרבה יותר מבעבר לעסוק בנושאים הנוגעים ב"איש הקטן": שאלות של משפחה, גידול ילדים, בריאות ויחסים בין-אישיים. אנשיה יודעים שצרכני העיתונים יעדיפו לקרוא על בעיה הנוגעת לחייהם הפרטיים מאשר על משבר בינלאומי או נאום של איש ציבור כלשהו. אלא שהצבת החיים הפרטיים על סדר היום הציבורי גם הפכה אותם לחשופים יותר ומפוקחים יותר על ידי העין הבוחנת של הנורמות.

השבועון "לאשה", המגזין הנפוץ בישראל, אימץ בחום את אופנת השיפור העצמי - עצות וטכניקות להתפתחות אישית ולקידום הקריירה מוגשות בכמה חלקים במגזין, ובראשם מדור "האוניברסיטה של החיים" המציג בקביעות שיטות קואוצ'ינג. כך, למשל, ביולי האחרון החל המגזין בפרויקט אימון אישי של אחת הקוראות, בעזרת המאמן אלון גל, כוכב התוכנית "משפחה חורגת". "זה חלק מהאופי של העיתון שלנו, שהוא עסוק בללמד אותך לחיות יותר טוב", אומרת אורנה ננר, שעורכת את המגזין זה שמונה שנים. "אנחנו מתעסקים בזה, החל בדברים מעשיים מאוד כמו איך להבטיח שהעוגה שלך תתפח ועד שיטות של מדיטציה שיעשו יותר טוב לגוף ולנפש".

לדברי ננר, היא עצמה מאמינה בשיפור עצמי וסבורה שלכמה מהספרים השייכים לז'אנר שיצאו בשנים האחרונות יש יכולת לשפר את חייהם של קוראיהם ולהעניק להם פרספקטיווה מועילה. "אלה בסך הכל אנשים שמציעים לך עצה איך לנהל את החיים. אפשר להרים את הכפפה ולהגיד 'מתאים לי', ואפשר לא", היא אומרת.

אחד התחומים שבהם הלחץ החברתי של תרבות השיפור העצמי מורגש במיוחד הוא שלל הדרישות החדשות שמוצבות להורים עם כל תיאוריית גידול ילדים חדשה שמתפרסמת. "פעם דיברו הרבה פחות על הקשיים שנוגעים להורות, והיום הכל הרבה יותר פתוח לדיון", אומרת רננה צימבליסטה, יועצת הורית ומרכזת סדנאות ההורים ברשת דיאדה. "אבל התוצאה היא גם שכל אמא מוצפת בהערות, ביקורת ועצות, וכל רגע אומרים לה שהיא לא עושה את הדברים כמו שצריך. ההורים מרגישים המון רגשות אשמה. הילד צריך להתפתח הכי מהר, לקבל את הציון הכי טוב, להיות בהכי הרבה חוגים". משלח ידה של צימבליסטה הוא מן הסתם חלק מהתופעה הזאת.

תחרות לחיים או למוות

בשנים האחרונות הופיעו בארצות הברית כמה ספרים התוקפים את תעשיית השיפור העצמי ואת השפעותיה על החברה. בספר "שיפור עצמי בע"מ" ("Self Help Inc.") מתארת הסוציולוגית מיקי מגי את התעשייה הזאת כסממן של מצוקה חברתית וחוסר ביטחון. "אל מול הירידה ביכולת ההשתכרות, הקפריזיות של שוק העבודה ושיעורי הגירושים הגואים, האמריקאים נתונים ללחץ מתמיד: הם תמיד בתהליך של עבודה על עצמם, לא רק כדי להישאר עם עבודה, אלא כדי שיוכלו למצוא עבודה שוב; ולא רק כדי להישאר נשואים, אלא כדי שיוכלו להינשא שוב", היא כותבת.

לטענת מגי, תעשיית השיפור העצמי מתארת את החיים כתחרות אכזרית, לחיים או למוות. גם כשמדובר בענייני אהבה או מין, אוצר המושגים של השיפור העצמי לקוח מעולם העסקים. אותו סוג של ייעוץ שמקובל בעולם העסקים (על ידי יועצי מס, יועצי מניות, יועצי ביטוח וכו') מוחל כעת על המשפחה, חיי המין וגידול הילדים.

"זאת תרבות של בדידות ושל אטומיזציה", אומרת נורית הדרי, עורכת האתר הפמיניסטי "הגר". "השיפור העצמי אומר שאם את לא מצליחה לשפר את מצבך, זאת רק אשמתך. זה בונה סוג של אדם שמתאים מאוד למדינה שלא חייבת כלום לאזרחים שלה".

הדרי סבורה שהקורבנות העיקריות של תעשיית השיפור העצמי הם נשים. "לצערי, זאת בעיקר תרבות של נשים. ומה שמצער עוד יותר הוא שזה בא במקום תשובות חברתיות ופוליטיות יותר לבעיות של החיים, מהסוג שהפמיניזם הציע. הגישה של השיפור העצמי היא שאני לא יכול לשנות את המציאות, אלא רק את היחס שלי אליה. אבל אני חושבת שאנחנו כן יכולים לשנות את המציאות, וכן יכולים לבקר אותה, ולא רק את עצמנו".

ומה קורה למי שאימץ את הדרישות של הספרים, תוכניות הטלוויזיה ומדורי ההדרכה? האם בעקבות השיפור העצמי עשוי להגיע גם סיפוק עצמי? "עצה והדרכה הן התמכרות. ככל שמרבים בה כך שוקעים בה וחשים אומללות כשנשללת אספקה חדשה של הסם המבוקש", כתב הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו "מודרניות נזילה" (שיצא לאחרונה בהוצאת מאגנס). "קו הסיום מתקדם תמיד מהר יותר מן המהיר שברצים; אך רוב הרצים הנאלצים לעלות על המסלול סובלים משרירים רפים מדי ומריאות קטנות מכדי לרוץ מהר. וכך, כמו במרתון הלונדוני השנתי, אפשר להתפעל מן המנצחים ולשבח אותם, אך מה שנחשב באמת זו היכולת להישאר במרוץ ולהתמיד בו עד תומו".



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו