שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסף אוני
אסף אוני

ברלין

באחת הסצינות ב"חסר מנוחה", סרטו החדש של הבמאי עמוס קולק, נראה צח (רן דנקר), צלף ישראלי ששוחרר מהצבא לאחר שירה בטעות בילד פלשתינאי, שוכב עירום חלקית על ספה, לאחר מה שנראה כאורגיה עם ארבעה פלשתינאים ושתי בחורות ממוצא רוסי. "איפה איברהים?" הוא שואל בקול מנומנם. "הלך לעשות פיגוע התאבדות", אומרים הפלשתינאים, ספק בצחוק ספק ברצינות.

קולק מודע כנראה לנאיוויות שבסצינה, משום שהוא מפוצץ מיד את בועת ה"עשו אהבה ולא מלחמה" בעזרת ויכוח עצבני שפורץ בין הדמויות הנוכחות. "אולי תסתכלו עלי כעל שוטה הכפר", אמר קולק במסיבת עיתונאים ביום חמישי האחרון, לפני הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין, "אבל אני באמת מאמין שאם שני הצדדים רק היו מניחים את כלי הנשק ומדברים, היה אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני".

הכיבוש הישראלי בשטחים הוא רק אחד מהנושאים שבהם עוסק "חסר מנוחה", שהוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל ויעלה לאקרנים בארץ כנראה באפריל. מועלים בו לדיון גם משבר הזהות הישראלי, התפכחות הדור הצעיר מהאידיאלים הציוניים של הוריהם, הבריחה מהארץ - וכל אלו כפי שהם משתקפים ביחסי אב ובן, שאחריהם עוקב הסרט.

גיבור הסרט הוא משה עמר (בגילומו של משה איבגי), ישראלי שעזב את הארץ לפני 21 שנה אחרי שגילה שחברתו בהריון; עמר מוצג כמיזנטרופ, שנכשל בפיתוח קריירה אמנותית בארץ והמיר את השאיפות היצירתיות במכירת סחורה מזויפת ותמונות של הרבי מלובביץ' ברחובות ניו יורק. הוא מסתובב בברים של העיר, שותה ויסקי, מקלל, מחפש סקס ואהבה - ובעיקר מדקלם שירים מחורזים, שהוא משרבט על מפיות נייר.

עמר הוא גם חלק מהקהילה הישראלית של ניו יורק, אך בה בעת מתעב את הישראלים בעיר. הוא שונא את "הכיבוש המשחית", מתלונן על ה"ממלכה האשכנזית" שבה גדל כילד מרוקאי עני ומתלונן על העולם ש"חשב שלתקוע יהודים בין מיליוני מוסלמים נקרא להציל אותם". הוא בעל דחף אובדני ושפה בוטה, חי בשולי החברה, ללא מנוחה.

גם מצבו הנפשי של צח, בנו החי בישראל, אינו מזהיר. אמו מתה וצח נתקל במכשולים במקום היחיד שבו רצה להתקדם - צה"ל. הוא מחדש את הקשר עם אביו בניו יורק, שכלפיו הוא מפגין שנאה יוקדת אך גם רצון לתקשר. כשהוא הורג ערבים, מספר הצלף צח, הוא מדמיין את אביו "וזה מקל עלי". אחרי מות אמו הוא מועבר למחסום בבקעת הירדן, ומסלול האירועים שפוקדים אותו מוביל למפגש טעון עם אביו בניו יורק, שבו יעלו כל הנושאים, האישיים והלאומיים. מתברר שגם לשמו הפרטי יש היבט לאומי: האב מגלה לו שקרא לו צח מפני שזה קיצור של "ציוני חילוני". אך הבן מתקן אותו בראשי תיבות אחרים: "צלף חולני".

כמו קולק עצמו, שמבלה את רוב זמנו בימים אלה בירושלים, הסרט מדלג בין ישראל לניו יורק. "חסר מנוחה" מוקדש לאביו של קולק, טדי קולק, שמת בשנה שעברה. "אבי היה דמות מאיימת, שגם כעסתי עליו משום שכמעט אף פעם לא ראיתי אותו", אמר קולק. "אנשים חזרו ואמרו עד כמה הייתי בר מזל שהוא היה אבי, אבל אני לא הרגשתי זאת".

הוא חולק עם דמות הבן בסרט את "הכעס והערגה" שהוא חש לאב. "למעשה", אמר קולק בגילוי לב, "מותו של אבי ציין נקודת מפנה ביחסי עמו - אחת משתיים בסך הכל. נקודת המפנה הראשונה היתה כשפרש מראשות העיר, והשנייה כשהוא מת. במידה מסוימת, אף שאהבתי אותו עד מאוד, חשתי גם הקלה מסוימת עם מותו. זה גרם לי להיות אופטימי יותר".

כתוצאה ממערכת היחסים הטעונה הזאת, סיפר קולק, הוא התמקד בסרטיו הקודמים בדמויות נשיות: "במשך שנים לא עשיתי סרטים על דמויות גבריות, בעיקר משום שיחסי עם אמי היו קלים יותר מאלה עם אבי, אפילו פחדתי מהגבר הזה כאן (איבגי), שהוא שחקן דומיננטי, שיתחיל להתנהג בצורה מאיימת".

קולק, שסיפר כי הוא זה כתב את השירים הפרובוקטיוויים המחורזים בעברית ובאנגלית שמדקלם עמר בסרט, הצביע על ההבדלים בין תפישת העולם שלו לבין זו של הדמות שמגלם איבגי. "ניסיתי לחשוב מה היו הרגשות של מישהו שעזב את ישראל לפני 20 שנה, מהצד השמאלי של המפה הפוליטי. אדם ציני ושיכור".

בסרט אומר עמר כי "ישראל איכזבה את העולם כולו - או אולי רק אותי". קולק אינו חש כמוהו: "ישראל לא איכזבה אותי אישית, וגם לא את העולם; אני לא חושב שהיו לו ציפיות מסוימות. אני חושב שישראל היא נס. היא אולי הדבר הגדול ביותר שהתרחש במאה שעברה. היא מקום נפלא, אבל יש דברים שמעיבים עליה.

"לדור של הורינו היה קל יותר", הוסיף קולק, "היתה להם מטרה ברורה וערכים מוגדרים היטב. הדור שלנו מרגיש כאילו רימו אותנו. אין לנו מטרות, אין לנו אידיאלים. אנחנו רוצים להצליח כמו הורינו - אבל לא יודעים איך".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ