לראות את היופי עם האביונות

* אחרי יותר מ-30 ניסיונות, רות דולורס וייס הצליחה לשיר את "משירי ארץ אהבתי" בלי לבכות. "אני מזדהה עם השיר הזה באופן טוטאלי", אומרת הזמרת שחיה בטקסס ותופיע בשבוע הבא בישראל

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

המפגש הראשון עם הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" יכול להיות קצת מבהיל. זאת אנטיתזה לביצוע הקלאסי של חוה אלברשטיין - כדור שלג מתגלגל של רגש חשוף, שמאיים לקבור תחתיו את הזמרת עצמה. האם מי שאוהב את הביצוע המקורי יעכל את הגרסה המדממת הזאת? דבר אחד בטוח: גם מי שיירתע ממנה יהיה חייב להודות שבוקעת ממנה אישיות יצירתית חזקה ומיוחדת, ושמה שוייס עושה בסוף השיר עם ה"לה-לה-לה-לה" האלברשטייני (שבולט בהעדרו בפתיחת הביצוע שלה) הוא הברקה.

"משירי ארץ אהבתי" הוא הסינגל הראשון מתוך אלבום שוייס תוציא בקיץ, שבו תשיר בפעם הראשונה בעברית - עד כה עשתה זאת רק באנגלית. הזמרת, שתופיע ביום שני הבא בצוותא בתל אביב (יחד עם הקונטרבסיסט יהוא ירון), מספרת שנדרשו לה 30 או 40 ניסיונות עד שהצליחה לשיר את "משירי ארץ אהבתי" עד סופו, בלי להשתנק ולפרוץ בבכי באמצע. "זאת לא חוכמה גדולה לגרום לי לבכות, זה קורה לי כל הזמן, אבל הפעם זה היה קיצוני", היא אומרת. "אני מזדהה עם השיר הזה באופן טוטאלי. כל משפט בו אני יכולה לחבר אלי. המבט שרואה את היופי והאביונות ביחד - זה אני. גם הפנייה אל המכורה כאילו היא בן אדם מאוד מדברת אלי. אני זוכרת את עצמי כילדה מדברת אל עצמים ואל חיות ואל הטבע".

כשהיתה נערה אשקלונית בת 15 קרה לה מה שהיא מכנה "הנס" - אחיה הגדול קנה לה ליום ההולדת את האלבום "Bone Machine" של טום וייטס. "בספר של ריימונד קארבר שעוזי וייל תירגם יש טקסט קצר של וייל שאומר, ואני מצטטת מהזיכרון: לפעמים אדם נולד לגיהנום ולא יודע שהוא בגיהנום, והוא לא מבין למה כל כך איום ונורא לו, והוא יכול לחיות כך את כל החיים, להיות במקום הלא נכון. אבל לפעמים קורה נס ומגיעה פיסה קרועה של גלויה מהמקום האמיתי שלו, ואז הבן אדם מבין שיש מקום אחר, ובאותו זמן הוא מבין שהוא נמצא בגיהנום.

"זה מה שקרה לי כשלחצתי 'פליי' והתחלתי לשמוע את הקסטה של טום וייטס. הייתי בת 15 והייתי מיואשת. לא היו לי מחשבות התאבדות, אבל פיקפקתי באפשרות שאגיע לגיל 23. הייתי עייפה, מותשת מלחיות, ולא הבנתי למה כל כך קשה לי, למה אני סובלת. המפגש עם וייטס היה חוויה קיומית מטלטלת. לא רק שיש בן אדם שזה מה שהוא עושה, הוא גם אמן מפורסם, והשירים שלו מגיעים לאשקלון, ליום הולדת 15 שלי. והמסקנה: מה שחשבתי שהוא העולם הוא בעצם לא העולם, אלא רק פינה עצובה וקשה שלו".

היא עזבה את הבית בגיל 16 וכשהיתה בת 19 ועסקה בעיקר בציור, התגלגלה במקרה לחדר חזרות כדי למלא את מקומה של זמרת בלהקה צעירה ואלמונית. "חוויה מגניבה ומביכה כאחת", היא מתארת את החזרה, שלאחריה החלה להתעסק ברצינות במוסיקה. את שיריה כתבה באנגלית מפני שהעברית איימה עליה. "כשניסיתי כנערה לכתוב בעברית היה לי צורך אובססיווי שכל מלה תהיה מדויקת, כמו להרכיב תשבץ. הרגישות שלי לשפה גבלה בפסיכוזה", היא אומרת. "עם האנגלית יכולתי לשחק בלי להיכנס לחרדות כאלה".

כשהשמיעה את הסקיצות הראשונות שלה למוסיקאי דויד פרץ, הוא היה המום. "זה היה טהור, ראשוני. כמו שבן אדם מדבר בפעם הראשונה", הוא אומר. "לא הבנתי איך בגוף הצנום הזה יש קול כל כך ענק וכזאת טוטאליות של הבעה. זה היה כמו לגלות את בילי הולידיי או ביורק באשקלון".

את אלבומה הראשון, "Come See", וייס הקליטה לדבריה אחרי שדימיינה ששמעה ברדיו שטום וייטס גוסס. "היה לי בום מטורף בלב ורציתי לעשות מהר מהר אלבום ולהספיק לשלוח לו אותו לפני שהוא מת". אחרי שהאלבום הוקלט היא שלחה אותו לכתובת שמישהו איתר בשבילה. לאחר זמן מה החבילה חזרה אליה ועליה החותמת "Refused". חבל. נדמה שווייטס היה אוהב את שיריה של וייס, שיש בהם תחושה של בלוז ומידה של אקסצנטריות וסיפורים קטנים על כאב ותלישות ועל ההשלמה עם קיומם. "לאף אחד אין חלומות אמיתיים כמו שלי/ חייתי על חלומות כל כך הרבה זמן/ לאף אחד אין תקווה חזקה כמו שלי/ היא שרדה במקום ששום תקווה לא יכולה לצמוח", שרה דולורוס-וייס ב""I Love )This Blue Life of Mine(. באנגלית זה כמובן נשמע יותר טוב.

המעבר של וייס לכתיבה ושירה בעברית, שיבוא לביטוי באלבומה הקרוב, התרחש בהדרגה. "זה התחיל כשחזרתי לגור באשקלון, אחרי כמה שנים בתל אביב. כמעט כל השכנים שלי היו אנשים עם חיים קשים, והיה ילד אחד, בן 7, שהייתי מתבוננת בו הרבה. ילד כמו שאריך קסטנר אוהב, אנטון כזה, אחד שלא מתלונן. מתוך ההתבוננות שלי בו כתבתי שיר בשם 'אשקלון', וזאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי בעברית מאז שהייתי נערה. אחר כך, לאט לאט, נוספו אליו עוד שירים בעברית".

חלק מהשירים האלה נכתבו בארצות הברית, שם חיה וייס, בת 30, בשנתיים האחרונות. תחילה גרה עם בעלה בניו ג'רסי ואחר כך עברו השניים לאוסטין, טקסס, שם נולדה בתם לפני כמה חודשים. איך זה לחיות בטקסס? "אני לא יודעת", היא אומרת. "אוסטין היא בירת טקסס, אבל בכניסה לעיר יש שלט שעליו כתוב 'Austin is not Texas'. זה המעוז הליברלי של טקסס, מפלט לכל יוצאי הדופן: לסביות, הומואים, מוסיקאים, אימהות חד-הוריות, היפים. עיר נחמדה עם מועדוני בלוז ובלוגראס ואינדי-רוק ואפילו סצינת נויז. אבל לא נראה לי שנישאר כאן עוד הרבה זמן".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ