נשל הפורמייקה

"רגבה" בגלריה ברבור בירושלים

סמדר שפי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

רגבה היא תערוכה קטנה, סימפטית ולא יומרנית, וניכר שהושקעה בה מחשבה. מציגים בה אמנים שאינם מתאמצים להיראות אופנתיים או קלילים - אפרת קדם, עתר גבע ואביטל כנעני, ואחרי שלושתם כדאי לעקוב. אצר אותה ברק רביץ, אמן שבאופן מפתיע זכה בהכרה נרחבת על סמך מעט עבודות. בתערוכה הראשונה שהוא אוצר ניכרים חוש מידה ואמירה זהירה.

חמש עבודות יש בתערוכה, ארבעה פסלים ועבודת וידיאו אחת. בטקסט הנלווה כותב רביץ הרהורים על שמה - מושב שיתופי בצפון הארץ שבו נמצאת חברת המטבחים באותו שם שעברה, כך הוא כותב, "שינוי תדמית מספקית ארונות סטנדרט של עץ לבוד וסיבית, למגשימת חלומות עיצוביים, העושה שימוש בטכנולוגיות עדכניות ובמלה האחרונה בתחום החיפויים" (אגב, הגלריה לא פנתה לחברת המטבחים לקבלת חסות, אף על פי ששם התערוכה על ההזמנה מעוצב ברוח לוגו החברה; קשה לתאר גלריה תל-אביבית שלא היתה מנצלת את העניין ומנסה לגייס כך כסף).

נראה שיש באמירה זו יותר מרמז למצב האמנות הישראלית, במיוחד כשהיא נשמעת מבוגר המדרשה שהתחנך על מסורת "דלות החומר" ששלטה בה עד שנות ה-90. בתערוכה הזאת אין התרפקות או מחווה לימי הדיקט והעיפרון, אך העבודות מאופקות לעומת עבודות אחרות הנוצרות היום.

העבודה היפה בתערוכה היא הפסל הצנוע "מרינה" של אפרת קדם; שני כפכפי אצבע שחורים שבמקום רגליים מחוברים אליהם שני מוטות ברזל שדגלים לבנים בקצותיהם. קדם מתכתבת עם רישום ועם קריקטורות ואנימציה בהצלחה רבה; למרות הצמצום, יש בפסל נוכחות. הדגלים הלבנים אינם יכולים להיקרא אלא כדגלי כניעה, אך בכניעה הזאת יש כבוד. השם, "מרינה", מזכיר תנועה והגירה בגלל המשמעות הכפולה - מעגן בנמל ושם נפוץ. אפשר לנסות ולחפש את משמעות הסיפור של הפסל, אך זה לא הכרחי.

בעבודה של עתר גבע "אלכס אוכל/ת דג" הסיפור הכרחי והוא מהות העבודה. על ארבעה מסכים נראים לסירוגין שבעה עולים מרוסיה (מידע שעולה מהטקסט הנלווה), כל אחד מהם יושב לבדו במפעל, לבוש בגדי עבודה כחולים ואוכל דג. יש משהו לא נעים במעקב של המצלמה אחר האנשים האוכלים, חדירה מיותרת לפרטיות שאינה קיימת, כי ההתרחשות היא במפעל וברקע עולים אדים ממכונה כלשהי. התחושה היא של צפייה בקטע שצולם במצלמת מעקב שמטרתה לבקר תפוקה. גבע מפרק מפועל התעשייה כל הוד והדר או גוון אידיאולוגי. יש כאן אמירה חברתית, אך העבודה לא מצליחה להיות מעבר לכך.

בשני הפסלים של אביטל כנעני - "תמר", מין נשל פורמייקה התלוי על הקיר, ו"ללא כותרת", שהוא כמין אשד פורמייקה - יש דיאלוג עם אמנים רבים מהעבר ומההווה. יש בהם חיפוש אחרי אסתטיקה, כאילו החליטה כנעני, בתבונה, להשתמש בתערוכה כשדה ניסוי. היא משתמשת בפורמייקה לא מודבקת, ללא תמיכה - שכבת ציפוי דקה שנראית גמישה, כמו בריסטול, אף כי אינה כזאת. "תמר" מזכירה במידה מסוימת את העבודות של מאיה אטון, אך חבה חוב גם ליצחק גולומבק ואף לעבודות רחוקות יותר - לפסלים של אווה הסה ואפילו (במיוחד אשד הפורמייקה) של קלאס אולדנברג. יהיה מעניין לבחון את התפתחות הפיסול של כנעני בעתיד.

"רגבה". אוצר: ברק רביץ. גלריה ברבור, רחוב שיריזלי 6 ירושלים. שעות הפתיחה: יום ראשון עד חמישי 14:00-20:00, יום שישי 11:00-14:00

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ