סוף שבוע לא רגוע בחיק הטבע

* חרות אשכנזי ודניאל ברונפמן לא רצו להמשיך לחכות לתפקיד נחשק. את "היערות", מחזה בהשתתפותם מאת דייוויד מאמט שעלה אתמול, הם גם הפיקו וביימו בעצמם

ציפי שוחט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

הם קיימו חזרות במשך חודשים אחדים במרתף בבית ציוני אמריקה בתל אביב. היה קר, היה מעופש והיו אפילו עכברושים, אבל הם רק הודו על מזלם הטוב. אתמול הם העלו מחזה לשניים, "היערות", של דייוויד מאמט, על יחסי אהבה שנאה, משיכה ודחייה, של זוג צעיר שבא לסוף שבוע בבקתה ליד אגם.

חרות אשכנזי ודניאל ברונפמן החליטו לא לחכות עוד לתפקיד הנחשק הבא שספק אם יגיע. הם חיפשו לעצמם תפקידים טובים, במחזה שהם יבחרו, ובהצגה שהם יפיקו, יריצו וישווקו. היוזמה, ללא קשר לתוצאותיה, ראויה להערכה.

לאשכנזי ניסיון של שמונה שנים בתיאטרון הקאמרי, שבו הופיעה בעיקר בתפקידים קטנים ("מותו של סוכן", "כטוב בעיניכם", "עיר הנפט"); ולברונפמן, מוסיקאי במקצועו, ניסיון קצר בבית לסין ("נערי ההיסטוריה") ובהצגת הפרינג' "ואז התחבקנו" בבימוי איציק ויינגרטן. השניים, בשנות ה-30 לחייהם, נפגשו בסדנה שהעביר עודד קוטלר בתיאטרון גבעתיים, "ומאז נוצר הרצון ליצור והתחיל החיפוש אחר מחזה", אומרת אשכנזי.

"במסגרת החיפוש אחר המחזה שוטטתי בארכיון של הקאמרי ונתקלתי במחזה של מאמט", מספר ברונפמן, "אבל לא מצאתי בו אף סצינה שהתאימה לסדנה, כי הכל במחזה נורא תלוש. עם זאת, התאהבתי בכתיבה של מאמט. מעבר לפיוטיות, המחזה זורם ומדבר על מערכת יחסים עצבנית של זוג. אלה דברים שאנחנו חווים אותם. בבחירת מחזה אתה זקוק לנקודת השקה מחייך הפרטיים".

"היערות" הוא מחזה אתגרי בשל היותו חסר עלילה דרמטית. הוא עוסק בבדידות של שני גיבוריו, בפחדים שלהם, ובחוסר היכולת שלהם לממש את הכמיהה שלהם לקשר. בעלילתו שאינה מתפתחת נעים שני הגיבורים על מסלול שאינו חושף כמעט דבר מעברם או עתידם, חוץ מהפחדים, הכמיהה לקשר וחוסר היכולת לממש אותו. הדיאלוג בין הדמויות אפוף סודות, אבל הסודות אינם נחשפים. שיא הדרמה הוא הרגע שבו רות מנסה לנטוש את ניק ואת הבקתה. אבל דווקא אז ניק רוצה שתישאר לצדו. האם יצליחו להתאחד? הסיום אינו ברור, כל אחד והרהורי לבו.

"למרות העדר הדרמטיזציה", אומר ברונפמן, "בולטת במחזה הדואליות והמשמעות הכפולה. הדמויות אומרות כל הזמן משהו ומתכוונות למשהו אחר. אנשים שקראו את המחזה אמרו לנו: 'את זה אתם מעלים? אין כאן דרמה!".

בכל זאת אשכנזי וברונפמן היו נחושים להעלות את המחזה, המאפשר להם לחשוף את כישרון המשחק. "ואז הגענו לשולי זיו, מנהלת בית ציוני אמריקה", מספרת אשכנזי, "היא לקחה עותק של המחזה ואמרה שתחזור אלינו כעבור שבוע. לשמחתנו היא חזרה למחרת, ואמרה שהיא נותנת לנו חדר חזרות, במה להופעות והמון עזרה טכנית. גם מפעל הפיס תמך. את כל השאר עשינו לבד. גיליתי שאני גם מפיקה, משווקת ואשת יחסי ציבור. אבל זו הפעם הראשונה שאני יוצרת, ולכן כל השאר לא אכפת לי". אשכנזי, שתירגמה את המחזה, למדה עריכה ותרגום באוניברסיטת תל אביב בנוסף ללימודי משחק אצל ניסן נתיב ובימוי בלונדון.

ברונפמן, שלא למד תיאטרון באופן מסודר ומגדיר את עצמו אוטודידקט, הוא בוגר בית הספר רימון וכיום סטודנט לפסנתר וקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בירושלים. זו הפעם הראשונה שהוא מביים והוא די מרוצה, כי "חרות מאפשרת לי לנסות, לתהות ולטעות".

מה הציפיות שלהם מההצגה? "אנחנו רוצים שקהל יגיע, ומרגישים שרבים יכולים ליהנות מההצגה", אומר ברונפמן. "אני רוצה שיראו אותי כמה שיותר", מוסיפה אשכנזי, "זה משהו חדש, בלי שום תיאטרון מאחורינו - רק דניאל ואני".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ