אמת אלמונית

"8 צדדים לאמת"

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

כפי שסרטים רבים כבר לימדו אותנו בעבר, לאמת יש אמנם צדדים רבים; אך מ"8 צדדים לאמת", המותחן של הבמאי הבריטי פיט טראוויס, עולה רק אמת אחת: אם תסריט הוא נבוב וסתמי, שום גימיק עלילתי לא יציל אותו.

ואיזה תסריט שטוח ומכני סיפק התסריטאי בארי לוי לסרטו של טראוויס. יותר מכפי שעניין אותי לספור כמה צדדים יש לאמת בסרטו של טראוויס, עקבתי אחר מכלול הנוסחאות התסריטאיות שעליהן הוא מתבסס, ולדעתי, אף אחת אינה חסרה. עלילת "8 צדדים לאמת" נדמית כאילו נפלטה ממחשב שלתוכו הוטענו כל הנוסחאות של סרטי הפעולה שראינו בשנים האחרונות. העובדה שיוצרי הסרט החליטו לערבל את התוצאה ולהציג לפנינו את העלילה המרכזית פעם אחר פעם מכמה זוויות שונות אינה משנה דבר: התסריט נותר נבוב וסתמי, שטוח ומכני לא פחות מכפי שהיה לו נפרש לפנינו בדרך המסורתית.

עלילת "8 צדדים לאמת" מתרחשת בסלמנקה שבספרד, היכן שמתקיימת ועידה בינלאומית העוסקת במלחמה בטרור. אורח הכבוד בוועידה הוא נשיא ארצות הברית. הוועידה נפתחת בכיכר העיר, שבה ראש עיריית סלמנקה נושא דברים. הוא מציג את הנשיא אשטון; זה עולה לבמה כדי לשאת את דבריו, אבל לפני שהוא מספיק לבטא משפט שלם - הוא נורה. ולפני שמספיקים לומר "ראשומון", העלילה אצה רצה אחורה ומציגה לנו את מה שהוביל להתנקשות, ואת ההתנקשות עצמה, מזווית הראייה של כמה דמויות נוספות שהיו מעורבות באירוע, או חוו אותו.

בהן, תומאס בארנס (דניס קווייד), סוכן השירות החשאי, שחוזר לעבודה לראשונה מאז שנפצע בקו האש, ולא הוא ולא עמיתיו אינם בטוחים לגמרי שהוא כבר כשיר נפשית להגן בגופו על נשיא ארצות הברית (את הדמות הזאת פגשנו כבר בסרט "בקו האש" ושם היא עוצבה וגולמה בכישרון רב בהרבה בידי קלינט איסטווד). יש גם במאית טלוויזיה קשוחה (סיגורני ויוור), שכדרכם של סרטים המתארים "נשים קשות" זוכה לשם "גברי וקשה": שמה הוא רקס ברוקס (נסו לבטא זאת). האוורד לואיס (פורסט ויטאקר) הוא תייר אמריקאי שתיעד את האירוע במצלמת הווידיאו שלו, וישנו גם הנשיא עצמו (ויליאם הארט), מאופק ומאובן, שמייצג פנטסיה נשיאותית סמכותית מסורתית הרבה יותר מזו שמייצגים שלושת המועמדים המובילים העכשוויים לנשיאות ארצות הברית. עוד ישנם הטרוריסטים עצמם, ואיילת זורר, שבהיותה שחקנית שמוצאה במזרח הקרוב, לא קשה לנחש היכן הסרט מציב אותה במשוואה בין הטובים לרעים.

כל גרסה נוספת של האירוע המרכזי היתה אמורה לחשוף מידע חדש על אודותיו ולהאיר אותו מצד נוסף; אבל התסריט כל כך לא מתוחכם, שזה אינו קורה. הפרטים העובדתיים אמנם נערמים, אך אין בהם כדי להאיר את סיפור ההתנקשות באופן מפתיע שיעבה אותו ויחשוף לפנינו היבטים נסתרים שלו; וההרגשה העיקרית היא שאנו צופים באותו סיפור שוב ושוב - עד לעייפה.

סרטו הקודם של טראוויס, סרט טלוויזיה מ-2004 בשם "Omagh" - שהופק על ידי הבמאי פול גרינגראס ותיעד את שהתרחש לקראת ובמשך התפוצצות של מכונית תופת בצפון אירלנד ב-1998 - זכה לביקורות אוהדות ביותר; אבל בעוד שגרינגראס עבר בהצלחה מקולנוע עובדתי ריאליסטי ("בלאדי סאנדיי", "טיסה 93") לסרטי פעולה עשויים במיומנות ("זהות אבודה"), טראוויס אינו מצליח לעשות זאת: לא רק התסריט נדמה כאילו נפלט ממחשב אלא גם סגנון הבימוי של הסרט, שמורכב מכל התחבולות החזותיות והקוליות שראינו כבר בסרטי הפעולה של השנים האחרונות, גם הטובים ביותר וגם הזניחים ביותר - עריכה קופצנית, מוסיקה רועמת. וכל הגודש הזה אינו מצטבר לאמירה סגנונית בעלת ייחוד אישי. זהו סרט שנדמה אלמוני לחלוטין מבחינת אמצעי הביטוי שלו.

אם יש ל"8 צדדים לאמת" בכל זאת איזשהו צד מעניין הרי הוא נובע מהרצון המקורי של יוצריו לפצח סיטואציה עכשווית - טרור נגד העולם החופשי - למרכיביה, כדי לבטא את תחושת האי-ודאות והחשש התמידי שטוענת אותה. אבל לשם כך צריך יותר מאשר כוונה. צריך יכולת, צריך שיהיה מה לומר, והאיכויות האלה חסרות לחלוטין בסרט הזה, שפשטנותו האידיאולוגית מצטרפת לשאר מחדליו.

"8 צדדים לאמת". בימוי: פיט טראוויס; תסריט: בארי לוי; צילום: אמיר מ' מוקרי; מוסיקה: אטלי אורווארסון; שחקנים: דניס קווייד, מתיו פוקס, ויליאם הארט, פורסט ויטאקר, סיגורני ויוור, איילת זורר, ג'יימס לגרוס

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ