כוחו של לא אכפת

"נוזהת אל פואד"

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

ל"נוזהת אל פואד", סרטו הראשון של יהודה ג'אד נאמן מאז סוף שנות ה-80, הגבתי בראש ובראשונה במישור הרגשי. לפני צאתו של הסרט לאקרנים - ונדרש לו זמן רב למדי למצוא מפיץ - יצא לו שם של יצירה קשה לפיענוח מכיוון שהוא מערב בין עלילות שונות, משלב בין ז'אנרים, חוצה גבולות בין מציאות לדמיון, משתמש באותם שחקנים בתפקידים שונים ואף דובר עברית וערבית.

להפתעתי, גיליתי סרט שדווקא הצלילות היא אחד ממאפייניו הבולטים ביותר. הצלילות הזאת היא בעיקר רגשית, ובזכותה, לא אכפת בכלל אם מצליחים לחבר את כל מרכיביו של הסרט לאמירה קוהרנטית. אם נענים לרגש הפועם בו, ופשוט נסחפים אתו, מגלים יצירה שיש בה תעוזה לא מעטה ואף יופי לא מבוטל; יצירה שמעניקה חוויה מעניינת יותר מסרטים ישראליים שלמים יותר וזהירים יותר.

ברשימת המעלות של הסרט יש למנות את הצילום היפה של חנניה בר, מצלמי הקולנוע הישראלים הוותיקים ביותר; את המוסיקה הסוחפת של שלמה גרוניך ואת הופעתן של שתי כוכבות הסרט: יעל הדר, שיש בה משהו קשה אך מרשים שנוגע ללב, והזמרת אפרת גוש, שמתגלה כאן כבעלת נוכחות קולנועית מרגשת, מבלי לגלוש לדביקות רגשנית.

אך מעבר לכל, סרטו של נאמן פועל מכיוון שהוא עוסק בנושאים קשים במין חופש יצירתי עולץ. המוות נוכח ב"נוזהת אל פואד", והסרט עוסק בו בדרכים שונות ומגוונות; אך במקום להתרפק על המוות הופך אותו נאמן לחלק מהנרטיב ההולך ונמשך של החיים.

החיים והמוות בסרטו של נאמן הם אוסף הסיפורים שמרכיבים אותם. החיים והמוות הם מלודרמה, אולי אפילו טלנובלה, אם להשתמש במושג הלא כל כך מכובד הזה שמופיע בסרט עצמו; אל המושגים האלה מצטרפת האמנות עצמה, בין שהיא התיאטרון, השירה, הספרות, המחול, הציור, המוסיקה או הקולנוע שאוסף את כל אלה לתוכו. היא מייצגת את החיים ואת המוות; משתקפת מהם ומשקפת אותם, מפצלת ומתפצלת מהם. היא מבטאת את הרצון לספר את הסיפורים האלה, להעיד על אודותם, לפרש ולהנציח אותם. ואת כל זה עושה סרטו של נאמן.

"נוזהת אל פואד" הוא סרטו המשוחרר ביותר של נאמן עד כה; נדמה שהוא פרץ מתוך איזושהי תחושה של חוסר אכפתיות וזו מעניקה לתוצאה כולה את נפחה. לא הכל פועל בסרט, לא כל בחירותיו מוצלחות באותה מידה, אבל זה לא ממש משנה. צריך פשוט להיענות לחופש שפועם בו.

גבולות מיטשטשים

הסרט מתחיל בצילומי טלנובלה מצליחה ששתי גיבורותיו קשורות בה: אודליה, שמגלמת יעל הדר, כותבת אותה, ותמרה, בגילומה של אפרת גוש, מככבת בה. הדקות הראשונות של "נוזהת אל פואד" מטשטשות את הגבול בין המציאות לייצוג הפיקטיווי שלה, ומשם הטלנובלה זורמת אל החיים עצמם: אודליה, שחיה עם רועי (עודד לאופולד), נכנסת להריון, אך מפילה ונכנסת לדיכאון. תמרה, שבן זוגה בנג'י (עמוס תמם) איננו גבר מבין ומתחשב במיוחד, מגלה אף היא שהיא בהריון, עוברת הפלה ותוך כדי הבדיקות מתגלה שלקתה בסרטן הדם.

את סיפורה של אודליה משלימה דמותו של אביה, סופר מוערך ושמו עזרא שם-טוב (מוחמד בכרי), שיחסיו עם בתו מעורערים; את סיפורה של תמרה משלימה דמותה של אמה, יונה (מירב גרובר), אף היא אשה קשה, אך כזאת שמתגייסת מיד בכל מאודה כדי לסייע לבתה במאבקה במוות (כדי להשלים את היסוד הטלנובלי ואף הסימטרי של הסרט אנו מגלים שאמה של אודליה, אשתו של שם-טוב, התאבדה כמה שנים קודם לכן).

בהדרגה קולחים אל תוך הסרט עוד ועוד דמויות ועוד ועוד סיפורים, החשובים שבהם לקוחים מסיפורי "אלף לילה ולילה", שנועדו כזכור להרחיק את מועד המוות ואף למנוע אותו. שמו של הסרט מתייחס לאחת הדמויות בסיפורי "אלף לילה ולילה", שגם אותה מגלמת גוש. נאמן "ממחיז" את הסיפורים האלה בעזרת שחקני הסרט (למשל, מוחמד בכרי שמגלם בסצינות האלה את דמותו של הרון אל-ראשיד), וככל ש"נוזהת אל פואד" מתקדם, כך גם הגודש של הסיפורים ה"אמיתיים" וה"מומצאים" - והאם יש הבדל ביניהם? - הולך ומתעצם והגבולות ביניהם הולכים ומתפוגגים.

נדמה שנאמן מבקש לומר לנו בסרטו שביכולת לספר סיפור, להציג אותו, להאזין לו ולפרש אותו נעוץ הכוח של החיים עצמם; סרטו מצדיע לכוחה של האמנות, אם לא לנצח את המוות הרי לשמר את החיים. וכך, ככל שהסרט נעשה קודר יותר, הרי הוא גם חוגג יותר ויותר את יכולת המאבק ועוצמת ההישרדות הטמונות בחיים עצמם.

הזיה משועשעת

סרטו העלילתי הארוך הראשון של נאמן, "השמלה" מ-1969, היה אחת היצירות המרכזיות שהעידו באותה תקופה על השפעתו של הקולנוע האירופי של שנות ה-60 על הקולנוע הישראלי; לפיכך אין זה מפתיע ש"נוזהת אל פואד" מאזכר במבנהו, סגנונו ומהותו את סרטיהם של במאים ותיקים נוספים שהם נצר לקולנוע האירופי של אותן שנים.

השילוב שמתקיים בו בין הקולנועי לתיאטרלי מזכיר, למשל, את הכיוון שבו פועל בשנים האחרונות הקולנוע של ז'אק ריווט, ממניחי היסוד של הגל החדש הצרפתי; ותחושת ההזיה המתמדת, המלווה בנופך של שעשוע תמידי, מזכירה את סרטיהם של הבמאים מנואל דה אוליוורה וראול רואיז, מממשיכי דרכו של הקולנוע האירופי המודרני. הניתוק של נאמן בסרטו החדש מהריאליזם שאיפיין את סרטיו הקודמים נראה לפיכך כמהלך טבעי ורצוי בביוגרפיה הקולנועית שלו.

ועוד הערה אחת: ל"נוזהת אל פואד" נוספה משום מה ההבחנה שזה הסרט הישראלי הדו-לאומי הראשון מכיוון שהוא דובר שתי שפות, שחקניו היהודים והערבים מגלמים דמויות יהודיות וערביות ועוד (נאמן אף התייחס לכך בראיון עם נירית אנדרמן שהתפרסם ב"גלריה" ביום שישי). כדאי לשכוח מההבחנה הזאת. שאלת זהותו הלאומית של סרט, בעיקר בעידן של קו-פרודוקציות, היא תמיד עניין מסובך, ואין ב"נוזהת אל פואד" שום דבר שמצדיק את הכתרתו בתואר כה טעון מבחינה היסטורית, פוליטית ואידיאולוגית. "נוזהת אל פואד" הוא סרט ישראלי, חלק נוסף בפסיפס היצירתי המגוון שמרכיב כיום את הקולנוע המקומי.

"נוזהת אל פואד". בימוי: יהודה ג'אד נאמן; תסריט: שירלי רם-עמית, דניאל אביצור, יהודה ג'אד נאמן; צילום: חנניה בר; מוסיקה: שלמה גרוניך; שחקנים: אפרת גוש, יעל הדר, מוחמד בכרי, מירב גרובר, עודד לאופולד, עמוס תמם, פירה קנטור

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ