מפלי הזיכרון במקום שעמדו מגדלי התאומים בניו יורק

בחודש הבא יחנך אתר ההנצחה לפיגועי 11 בספטמבר 2001. מתכנן האתר, האדריכל מיכאל ארד, מספר איך הפיגועים הפכו אותו מישראלי לניו-יורקי וכיצד התמודד עם קלחת האינטרסים השונים בתהליך התכנון

חיים הנדוורקר
ניו יורק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיים הנדוורקר
ניו יורק

ביום קיץ לוהט בשבוע שעבר, מאות פועלים עבדו במרץ במקום שבו שכנו מגדלי התאומים בניו יורק. מועד הסיום של העבודות על אתר הזיכרון המוקם שם כבר נראה באופק - הוא ייחנך בעוד מעט יותר מחודש, ב-11 בספטמבר, בדיוק עשר שנים לאחר מתקפת הטרור ב-2001 - והעבודות נמשכו למרות החום.

ברקע אפשר היה להבחין במנוף המחזיק במשהו הנראה כארון קבורה ענקי בצבע לבן ועליו דגל ארצות הברית. כבאים ומפקדיהם עמדו בסמוך לבשו במדים מצוחצחים. מיכאל (מייקל) ארד, האדריכל הישראלי שתיכנן את אתר הזיכרון, סיפר כי תוך "ארון הקבורה" הזה נמצאת אחת ממכוניות הכיבוי שנהרסו בעת התמוטטות המגדלים ועתה הובאה בטקס רשמי לאתר. זו מכונית הכיבוי של מחלקה 3, שכל 11 הכבאים שלה נהרגו בהתמוטטות.

לאחר כמה דקות אחדות הורדה המשאית אט אט באמצעות המנוף דרך פיר אל מתחת לאתר ההנצחה, שם נשלמות בימים אלה העבודות על מוזיאון שינציח את פיגועי הטרור לפני עשור. במוזיאון התת-קרקעי אפשר יהיה לראות את היסודות של מגדלי התאומים, שרידים מגרמי המדרגות של המגדלים ומוצגים נוספים מהפיגועים.

מבחינתו של ארד, העבודה עוד לא נשלמה, אך הוא יכול להביט לאחור בסיפוק, שכן היו לא מעט שלבים בתהליך התכנון של האתר שבהם נראה היה שהפרויקט מאבד כיוון. בעיות פיננסיות, ניגודי אינטרסים של פוליטיקאים, אנשי ביורוקרטיה, מתכננים ובני המשפחות - כל אלה לא הקלו על עבודת המתכנן. אבל ביקור באתר לפני כשבוע מלמד שהתוצאה הסופית מרשימה מאוד.

בטקס החנוכה של האתר לזכרם של 2,983 הנספים באסון ישתתפו נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, וקודמו, ג'ורג' ו' בוש, ולצדם יתכנסו במקום ראשי השלטון האמריקאי, מנהיגי מדינות מכל העולם ומשפחות הנספים. ארצות הברית סגרה לפני כמה חודשים מעגל כאשר התנקשה בחייו של אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל קאעדה, במקום המסתור שלו בפקיסטאן. ועתה, פרויקט ההנצחה, שנועד בתחילה להיפתח ב-2009, נדחה ולא פעם בשנים האחרונות נדמה היה כי הוא לא יושלם לעולם, עומד סוף-סוף להיחנך.

לגעת במים

אתר הזיכרון שתיכנן ארד מורכב משתי בריכות ענק בעומק של עשרה מטרים שנבנו היכן שעמדו המגדלים. מפלי מים נשפכים משפת הבריכות המצופות בגרניט בצבע אפור כהה ונעלמים בתוך ריבוע הנמצא במרכז הבריכה ומוביל עמוק לתוך האדמה, נסתר מעין אדם.

ברקע נשמע הרעש הבלתי פוסק של נפילת המים לתוך הבריכות, סמל לרעש המהדהד שנוצר בעת נפילת המגדלים. שמות ההרוגים בפיגוע חרוטים על פני לוחות ברונזה המוצבים מסביב לבריכות; לעת עתה הם מוכסים והכיסוי יוסר בטקס חנוכת האתר. המבקרים יוכלו לעבור לאורך הבריכות, להתייחד עם זכר הנספים ואם ירצו, יוכלו לגעת במים רגע לפני הפיכתם למפל גועש.

אין כל ספק כי אתר הזיכרון הזה יהיה אתר עלייה לרגל בקרב תיירים שיבואו לעיר. עוד לפני פתיחתו הרשמית הוא נהפך ליעד מבוקש וכ-100 אלף אנשים כבר נרשמו באינטרנט כדי לבקר בו. מי שינסה כעת להירשם באינטרנט, יקבל תאריך ביקור רק בעוד כמה חודשים. על פי הערכה של עיריית ניו יורק, בין ארבעה לחמישה מיליון בני אדם יבקרו באתר בכל שנה. הנכנסים יעברו בדיקות ביטחוניות קפדניות כדי לסכל פיגוע באתר.

בעתיד הכניסה לאתר הזיכרון תהיה חופשית. ואולם בינתיים, מסביר ארד, האזור כולו הוא אתר בנייה אחד ענקי. לפיכך, אפשר יהיה להכניס לאזור ברגע נתון כ-1,500 אנשים בלבד. בעוד שנה וחצי, אומר ארד, ייפתחו הרחובות מסביב לתנועה, מה שייקל את הגישה לאתר.

מה שמושך את העין יותר מכל בביקור במתחם זו הבנייה הקדחתנית של המגדלים באזור. המגדל הבולט ביותר הוא מגדל מרכז הסחר העולמי מספר 1 שתיכנן האדריכל דניאל ליבסקינד. הבניין, שבשלב מוקדם יותר כונה "מגדל החירות" ונועד להחליף את שני מגדלי התאומים, נמצא בשלב מתקדם של בנייה. המגדל, שעתיד להיפתח ב-2014, יתנשא לגובה של 1,776 רגל (541.3 מטרים) ויתאחסנו בו בעיקר משרדי תאגיד התקשורת קונדה נאסט, המפרסם שורה של מגזינים ובכללם "ניו יורקר" ו"ואניטי פייר". מגדלים מספר 2, 3 ו-4 נמצאים גם הם בבנייה. למגדל מספר 5 עושים בינתיים עבודות תשתית ראשוניות אבל עדיין אין לו תוכנית משום שלא ברור מי ישתמש בו.

"זה אתר זיכרון אבל גם כיכר ציבורית", אומר ארד. "רציתי לארוג את אתר ההנצחה במרקם העירוני ולהפוך אותו למקום נגיש ונורמלי. בנוסף, המגדלים באזור הדאון טאון של ניו יורק לא מאפשרים לראות את השמים. אתר הזיכרון הוא המקום היחיד באזור שבו אפשר לראות שמים. הוא נותן תחושה של ריק כאשר מסביב יש מגדלי ענק, מה שמוסיף לתחושה של האובדן".

ארד מדגיש כי מה שנגלה כיום באתר, לפני חנוכתו, נותן רק נקודת מבט חלקית. "הצד הפיסי של האתר הוא רק חצי מהמשוואה. החצי השני הוא הדיאלוג שיתנהל בין המבקרים לבין האתר. נעשתה כאן עבודה רבה, בנינו את האתר, נטענו עצים, עשינו את כל הדברים הפיסיים הנחוצים, אבל מה שבאמת חשוב הן התחושות שיתעוררו בקרב המבקרים והאינטראקציה שתתפתח ביניהם".

בצדו של ארד, הוגה התוכנית לאתר הזיכרון, עבדו על הפרויקט באתר כשני תריסרים של אדריכלים ומתכננים (שישה מתוכם ממשרדו של ארד). "זה היה מסובך לתכנן ולבנות אתר זיכרון לכל כך הרבה אנשים", הוא אומר, "אבל כאשר אתה נכנס לסיפורים האישיים של האנשים האלה, אתה מתחיל להתחבר אליהם". לדבריו, אף על פי שמבחוץ אזור אתר ההנצחה ייראה "נקי" מאוד, מתחת לפני האדמה יפעלו מערכות תשתית מסובכות. "כדי ליצור מראה נקי ופשוט צריך היה לעבוד מאוד קשה, וכל זה עלה מיליוני דולרים", הוא מבהיר.

לפני סיום הפרויקט נשמעו הערכות שעלות הקמת האתר והמוזיאון תסתכם במיליארד דולר. בסופו של דבר הפרויקט עלה 700 מיליון דולר והתעוררו קשיים במימונו. התקציב הציבורי שהוקצה לו לא הספיק וראש העיר, מייקל בלומברג, נרתם להצלת הפרויקט באופן אישי והצליח לגייס תרומות רבות. הוא גם התערב בשורה של קונפליקטים שצצו במשך השנים בין המעורבים בפרויקט. גם כיום המצוקה כספית עומדת בעינה: העלות השנתית להפעלת האתר והמוזיאון מוערכת ב-60 מיליון דולר, אבל בשלב זה לא ברור מה יהיה מקורה.

סערת רגשות

ארד, בן 41, שבניו יורק כולם קוראים לו מייקל, נשוי ואב לבן ושתי בנות. הוא בנו של משה ארד, לשעבר שגריר ישראל בארצות הברית ובמקסיקו. אמו רבקה היא דור חמישי בארץ ישראל אבל הוא עצמו נולד בלונדון ובסך הכל בילה תשע שנים בארץ בירושלים. מתוכן, שלוש שנים הוא שירת בסיירת גולני. הוא למד ארכיטקטורה באוניברסיטת דארטמות, עבד במשרד אדריכלים אחד ואחר כך עבד בעיריית ניו יורק ותיכנן תחנות משטרה. הוא עובד במשרד האדריכלים הנדל, שבו הוא שותף מאז 2004.

כאשר שמע ארד שמע על הפיגוע בבוקרו של 11 בספטמבר 2001, הוא עלה על גג הבית שבו התגורר באיסט וילג'. כאשר ראה את המטוס השני מתנגש במגדל הדרומי, הוא קפץ על האופניים ונסע להביא הביתה את אשתו, שהיתה בדאון טאון. "הפיגוע במגדלי התאומים הפך אותי מישראלי שחי בניו יורק לניו-יורקי", הוא אומר. "תחושת הביטחון שהיתה לי ברחוב בניו יורק נעלמה. אבל במקביל נוצרה אצלי תחושה של הזדהות עם העיר ועם האנשים שגרים בה. בימים ובשבועות שלאחר הפיגוע הייתי שרוי בסערת רגשות, בדומה לתושבים רבים אחרים בעיר. באותה תקופה עלה במוחי הרעיון ליצור את שני החללים בנהר ההדסון כאשר המים מן הנהר ייפלו לתוכם. זו כמובן היתה תוכנית דמיונית שקשה ליישמה, זה היה תהליך רגשי שנמשך כמה חודשים. אבל לא עשיתי עם השרטוטים שום דבר".

בתחילת 2004, כשהתקיימה תחרות הרעיונות לבניית אתר ההנצחה למתקפת 11 בספטמבר, שלח ארד, אז אדריכל צעיר, את הרעיון שלו. הוא השתמש ברעיון של החללים על ההדסון ומיקם אותו על השטח שבו שכנו מגדלי התאומים. מבין אלפי ההצעות שנשלחו לוועדת השיפוט, זכתה הצעתו.

בתמימותו הוא אולי חשב אז שהבחירה בהצעתו תביא למימושה פחות או יותר במתכונתה הראשונית. ואולם, בתוך זמן קצר הוא התפכח, לאחר שקבוצות של בעלי עניין שונים ניסו למשוך את הפרויקט לכיוונים שונים. הוא נקלע לקלחת שבה היו מעורבים פוליטיקאים, אדריכלים ופקידים. בשלב מסוים אפילו גייס לעזרתו עורך דין.

"היו רגעים של תסכול ועבודה קשה", הוא מספר. "היו מכשולים גדולים וקטנים. אבל גם מכשולים קטנים יכולים לשבש את העבודה. לא היתה בעיה גדולה אחת, היו עשרות בעיות. לדוגמה, ממשרד ראש העיר ביקשו שמבחינה ויזואלית אפשר יהיה לראות אותו דבר כאשר אדם עומד או יושב ליד האתר. המשמעות היא שנכים יוכלו גם כן לקבל את מלוא החוויה מהאתר. לקח זמן למצוא פתרון לבעיה. יש בעיה אחרת שהפאנלים מברונזה, שעליהם חרוטים שמות ההרוגים, עלולים להתחמם מאוד בקיץ ולהיות קרים מאד בחורף. ואנחנו רצינו שהמבקרים יוכלו, אם ירצו, לגעת בשמות. אז נבנתה מערכת חימום וקירור מתחת לפאנלים. המערכת סמויה מן העין וזה היה אתגר.

"גם עיצוב השמות היה אתגר לא פשוט - איך בדיוק לעצב אותם?" הוא מוסיף. "וגם היו לנו בקשות מ-1,200 קרובים של ההרוגים בנוגע למיקום השם. לקח לנו שנה שלמה לארגן את השמות והתהליך היה מלווה בהרבה רגשות. בסופו של דבר, נענינו לכל הבקשות".

מתי הרגשת שהנה, הפרויקט עומד לצאת לדרך והוא בדרך הנכונה?

"היו לנו הרבה ציוני דרך בפרויקט - פעם אחת כשהשלמנו את הבריכות, אחר כך כשהפעלנו את המפלים, ואחר כך כאשר העצים ניטעו. אבל לא היה זמן לנו זמן לנוח על זרי הדפנה. תמיד היינו צריכים לרוץ קדימה. כאשר אראה את המבקרים הראשונים באתר, זו תהיה ההזדמנות הראשונה לקחת פסק זמן ולחוש בסיפוק".

בצד עבודתו על אתר ההנצחה, ארד שותף גם לתכנונים אחרים בעבודתו הרגילה. בין השאר הוא עובד על מגדל בן 60 קומות המשלב מלון, משרדים ושטח למסחר קמעונאי בעיר ז'אנגז'ו בסין. ולהבדיל, הוא עובד בהתנדבות על הפיכת הגג בבית הספר שבו למד בנו באיסט וילג' לגינה לגידול ירקות. "זה אתגר לא פשוט בהתחשב בעובדה שהגג לא מספיק חזק כדי להחזיק את האדמה הנחוצה. אז מצאנו פתרונות ובסתיו יתחילו לבנות שם".

פרויקט הזיכרון למגדלי התאומים הפך את ארד לאדריכל מוכר, אבל לא הביא לו פרויקטים גדולים נוספים. "אני חושב שזה יקרה", הוא אומר כשהוא נשאל על כך, "כאשר ייפתח אתר ההנצחה ויראו מה נעשה כאן, גם הפרויקטים הגדולים יגיעו".

ביקורת בונה

בין המסתייגים מתוכניתו של ארד: האדריכל דניאל ליבסקינד וקואליציית משפחות הנספים באסון

נועם דביר

מבקרי האדריכלות בארצות הברית נוהגים להשוות את מיכאל ארד למאיה לין, אמנית אמריקאית ממוצא סיני, שבהיותה בת 21 הצליחה לזכות במפתיע בתחרות התכנון של האנדרטה הלאומית לחללי מלחמת וייטנאם בוואשינגטון. לין היתה אז בוגרת טרייה של לימודי אמנות באוניברסיטת ייל והזכייה סללה את דרכה לקריירה פורייה ומשגשגת, שנעה בין אמנות לבין אדריכלות נוף. ההשוואה בין ארד לבין לין מתבקשת, שכן שניהם יוצרים צעירים, בעלי רקע משפחתי חוץ-אמריקאי, שזכו להזדמנות נדירה לתכנן מונומנט לאומי.

בצד המחמאות שגרפה ההצעה הראשונית של ארד, ככל שהתקדם התכנון החלה להישמע גם ביקורת. מבקר בולט של התוכנית היה האדריכל היהודי-אמריקאי דניאל ליבסקינד, שאחראי על תוכנית האב של מרכז הסחר העולמי המחודש. במקור הוא תיכנן להציב שם כיכר ציבורית עם מדשאה ולאחר שבחן לראשונה את ההצעה של ארד, נשבע להילחם נגדה.

הקואליציה של משפחות הנספים זעמה על ההחלטה להטמין חלק מאתר ההנצחה מתחת לאדמה. לאחר מכן החלו להתעורר שאלות גם על הבנייה בשטח ובראשן השאלות אם הקמת שתי בריכות ענקיות מעל מוזיאון ומסוף תחבורה עצום לא תהיה יקרה או מסובכת מדי ואם התרגום של התוכניות לפרטים לא יגרום פיחות בערך האסתטי של האתר.

בסופו של דבר הצליח ארד, תוך מאבק מתמשך בביורוקרטיה ובפוליטיקה (כמו בקולגות מעולם האדריכלות) להוציא את תוכניתו לפועל ובהתחשב בכל המכשולים, התוצאה הסופית משביעת רצון. הממדים של אתר ההנצחה מצליחים לגלם את ממדי האסון ולהותיר סימן נוכח-נעדר למיקומם של מגדלי התאומים. כעת יש לחכות ולראות אם המונומנטליות של האתר לא תפגע בתחושת האינטימיות של המשפחות שמגיעות לשם להתייחד עם זכר יקיריהן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ