בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיצוב אין לו סוף

עבודות הגמר של בוגרי המחלקות לתקשורת חזותית מציגות את השינויים שעבר התחום בשנים האחרונות, ומאפשרות הצצה לדמותו החדשה של המעצב הגרפי

תגובות

כ-400 סטודנטים סיימו בחודש שעבר ארבע שנות לימוד במחלקות לתקשורת חזותית של בתי הספר לעיצוב, תוכנית לימודים רחבה לאין ערוך ממה שהיה נהוג בעבר. הסיבה לכך, והיא גם אחד המאפיינים של העבודות שמוצגות בפרויקט הבוגרים של "גלריה", היא ריבוי התחומים שהבוגרים הטריים נדרשים להתמצא בהם כשהם יוצאים לשוק העבודה. המקצוע "מעצב גרפי" שינה זה מכבר את אופיו עם המעבר לטכנולוגיות דיגיטליות ועם התרחבות לתחומים משיקים. במובן זה תערוכות הבוגרים השנה איפשרו הצצה לדמותו של המעצב העכשווי: כזה שעובר מתחום לתחום בלי להתבלבל.

אף שמקובל להאשים את הסטודנטים בכך שהם לא מעורבים בנעשה סביבם, העבודות שמוצגות במסגרת הפרויקט מוכיחות שוב שכדי להיות רלבנטים לא מספיק רק לשלוט בטכנולוגיה או לעצב משהו "יפה", אלא הכרחי להציע משהו מעבר לכך.

תצלומים: דניאל צ'צ'יק ושדי מטר

אור ענבר: בפברואר כדאי לקנות פילים

בפרויקט הגמר שלה יצרה אור ענבר, בת 30 מתל אביב בוגרת בית הספר מנשר לאמנות, סדרת איורים תלת ממדים לסיפור מאת יואל הופמן בשם "בפבואר כדאי לקנות פילים". ענבר, בהנחייתה של דנה שמיר, יצרה עולם דימויים ויזואלי וחומרי עשיר, תלת ממדי, המציע חווית קריאה חדשה, ומעלה את השאלה האם האיורים מאיירים את הטקסט או שמא הטקסט הוא שמאייר אותם.

"כשאור הציגה לראשונה את פרויקט הגמר שלה קיבלתי עור ברווז ואחזה בי התרגשות, המאפיינת מפגש עם יצירה יוצאת דופן, מהסוג שמזכיר לי מדוע בחרתי בתחום הזה ולמה אני אוהב אותו כל כך", מספר עמית טריינין, ראש המחלקה לתקשורת חזותית במנשר.

איתי תבל: P.O.V

סרטו של איתי תבל, תל-אביבי בן 29 בוגר שנקר, מציג התמודדות של דמות אלכסונית, שונה בעיני החברה, ומשקף את קסמה ויופייה של השונות לצד הקשיים הכרוכים בה, תוך שילוב של צילום, פעלולי קולנוע ואפקטים דיגיטליים.

P.O.V (Point of View) היא "קודם כל עבודה מרגשת, ויצירת חוויה מטלטלת אינה דבר של מה בכך, בעולמנו מוצף הגרויים, הציני והמורגל בכל", אומר איציק רנרט, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. "הפרויקט משמח אותי לא רק בגלל רמתו הגבוהה, אלא גם כיוון שהוא מדגים כיצד סרט יכול להיות פרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית, ולהיתפש כחלק אינטגרלי וטבעי לחלוטין מהמקצוע".

ארבל מור-כהן: המוזיאון לזכר הציונות

פרויקט הגמר של ארבל מור-כהן, בת 24 מרמת גן, הוא פרויקט מחאה פוליטי היוצא נגד התפישה הפוסט ציונית. מור-כהן, בוגרת המכון הטכנולוגי בחולון, יצרה אתר אינטרנט שהוא מוזיאון וירטואלי, המדמה סיטואציה עתידנית שבה מדינת ישראל חדלה מלהתקיים (בעקבות הצלחתם של הפוסט ציונים). לאחר נפילת המדינה, בשנת 2030, מקימים חברי התנועה הפוסט ציונית מוזיאון לזכר הציונות.

"התפיסה הפוסט ציונית מערערת, לדעת ארבל, על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, ומהווה סכנה אמיתית שיש לחשפה ולהיאבק בה", מספר פרופ' שמעון זנדהאוז, מנחה הפרויקט. "העיצוב הנקי, הקר והמנוכר ממחיש בצורה חזותית את הניגוד בין המעטה התרבותי-שכלתני המנומק מדעית כביכול, לבין הסילוף והשקר הטמונים בתעמולה ארסית, אותם, לתפישתה של ארבל, מנהלים אינטלקטואלים והיסטוריונים חדשים".

איגור טפיקין: עץ משפחה

פרויקט הגמר של איגור טפיקין, בן 25 מנתניה בוגר שנקר, הוא ניסיון אישי להתחקות אחר הצד של אביו שכמעט ולא הכיר, דרך סדרה של שלושה פורטרטים: סבו, אביו והוא עצמו. בעבודה פיסות זיכרון מילדותו ונעוריו מתערבבות עם תמונות, חפצים, מקומות ואנשים בניסיון לשחזר דמות נוכחת-נעלמת.

"איגור מבטא את הדור החדש של המעצבים הגרפיים", מספרת תמר מני, מנחת הפרויקט. "עבודתו משלבת בין האישי לקולקטיבי, ובין רגש עז ומדבק לחקירה קונספטואלית עמוקה".

אתי אליהו: על הפזורה ואנחנו

אתי אליהו, בת 28 מבית הספר גורן לתקשורת חזותית, היא בת מושב נבטים, שיושב על-ידי עולים מקוצ'ין שבדרום מערב הודו. המושב הוקם בלב הנגב בשנת 1954 כמושב חקלאי, אך לא הצליח לשגשג ונטש את הענף. מתוך המושב היהודי ההודי הקטן, שמוקף בפזורה של ישובים בדואים צפופה ורחבה, יוצאים לבו ונשמתו של הפרויקט. אליהו, כיום תושבת קיבוץ אלונים, מתארת את המצב המורכב בין האוכלוסיות השונות דרך חמישה סיפורים אישיים, העוסקים ביחסים שבין חברי המושב לתושבי הפזורה, ומוצגים על-ידי דגמים תלת ממדיים וספר הכולל עדויות, מאמרים, תיעוד ומפות.

"דרך העיניים של חברי המושב, אתי מעלה סוגיות הקשורות למערכת היחסים שבין השכנים ולמציאות בנגב הישראלי - מציאות מרתקת, אחרת, בתולית ולא מסופרת", אומרת אנקטי קנדלשיין, מנחת הפרויקט. "ההתעניינות העזה, האותנטית והאישית לספר את הסיפור ולקדם את הנושא החברתי - מובילה את הצופה דרך חוויה חושית עשירה, עדינה, עמוקה ומאתגרת".

דן גרינברג: עיצוב תדמית לאגודת ה"איג-נובל"

ה"איג-נובל" (ig.nobel) היא אגודת מדענים מאוניברסיטת הארוורד שמפרסמת מחקרים מדעיים שונים ומשונים כגון "מדוע לנקרים אין זעזוע מוח וכיצד להפיק מהתובנות קפיצים מכאניים טובים יותר" או "מהיכן מגיע המוך בפופיק". אחת לשנה מתקיים טקס חלוקת פרסים על פי נושאים, שמוגש על ידי זוכי הנובל המקורי. פרויקט הגמר של דן גרינברג, בן 27 מירושלים בוגר בצלאל, מפגיש בין עיצוב לתכנים מדעיים טקטסטואליים, באמצעות פורמטים שונים כגון מגזין אינטרקטיבי לאיפאד, כרזות להרצאות, אתר אינטרנט ועוד.

"הפרויקט של דן מבסס את מעמדו הייחודי של הפרס על ידי שילוב בין שפה של עיצוב אקדמי-מדעי, לכלים גרפיים פרשניים והומוריסטיים", אומר נועם שכטר, אחד משני מנחי הפרויקט, יחד עם יעל בורשטיין. "דן הצליח לגבש זהות ברורה למוסד מורכב ואמורפי, ויצר דוגמה נהדרת לאריזה גרפית חכמה וגמישה שאינה משטיחה את המוסד שבעבורו היא נתפרה".

הילה נועם: דנידין מתנחל בהר הפלאות (וסיפורים אחרים)

פרויקט הגמר של הילה נועם, בת 24 מירושלים, עוסק בסדרת ספרי הילדים "דנידין הרואה ואינו נראה", בהם פגשה טקסטים מגויסים, רוויי אלימות, צבאיות וגזענות שמופנים לקהל יעד של ילדים. התוצאה: חוברת מאוירת שבה ציטטה נועם, בוגרת בצלאל, טקסטים וכותרות מתוך הסדרה ואיירה אותם תוך מתן פרשנות חדשה לטקסט. במהלך המחקר נתקלה בסופו של הספר "דנידין לוכד המחבלים" בקדימון לספר "דנידין מתנחל בהר הפלאות", שמעולם לא ראה אור. נועם החליטה לכתוב אותו ולאיירו, וקטע זה בחוברת הוא היחיד שהוא פרי עטה.

"באיוריה מבליטה הילה את האבסורדיות של הטקסט, על ידי הצגה ממזרית של הדברים 'כפשוטם', בציורים כאילו-חמודים ובצבעוניות שנעה בין הסכריני למעיק", אומר דוד פולונסקי, מנחה הפרויקט בצוותא עם פרופ' אבי איזנשטיין. "מאייר יכול וצריך להגיד משהו על התרבות שמתוכה הוא פועל והפרויקט הזה עושה זאת, אבל קודם כל הוא פשוט מצחיק מאוד ומצוייר בכישרון רב".

נועם רז: יחזקאל קמחי - תערוכה אלטרנטיבית

יחזקאל קמחי נולד בשנת 1918 בפולין ובשנת 1939 החל לפעול כאמן. בשנת 1947 עלה לארץ והתיישב בקיבוץ יקום. בשנת 1994 הוא נפטר, ומאז עבודותיו נעולות בארכיון הקיבוץ. בפרויקט הגמר שלה בחרה נועם רז, בת 26 מתל אביב, ליצור תערוכה אלטרנטיבית ליצירותיו של האמן, שנשכח מההיסטוריה של האמנות הישראלית. רז, בוגרת שנקר, חושפת את מפעל חייו של קמחי בעזרת פורמטים גרפיים שונים.

"בפרויקט הגמר שלה הצליחה נועם לתרגם את התרשמותה מעבודות אמנות המוסתרות מן העין ודרך איכסונן (כליאתן), לכדי סדרה של פורמטים גרפיים", מספר דקל בוברוב, מנחה הפרויקט. "כל פורמט נבנה בהשראת התכולה, המידות והארגון בארכיון. בכל פורמט ניתנת פרשנות שונה, בהתאם לדרך שבה היא חוותה את העבודות המונחות לפניה והפעולות הנדרשות לגילוי (פתיחה, הזזה, דיפדוף, ועוד)".

ניר ביטון: תיווי גרפי

פרויקט הגמר של ניר ביטון, בן 27 בוגר ויצו חיפה ותושב העיר, עוסק בתיווי גרפי - יצירת שפה מוסיקלית על בסיס מערכת ויזואלית שאינה כוללת תווים רגילים. השפה הגרפית החדשה מבוססת על קווי אורך, המייצגים של משכי צליל. גבהי הצליל בפרויקט, אותו הנחו ירון שין ודוד אופנהיים, אינם מוגדרים בצורה אבסולוטית, אך מיוצגים באופן יחסי על-ידי גובה האובייקטים בפריים. עוצמה יכולה להיות מבוטאת על-ידי עובי הקו, והטקסטורה שלו מבטאת את גוון הצליל.

"הבגרות, שבאה לידי ביטוי בהיקף העבודה, עומקה ואיכותה, אופן הצגתה ורמת הדיון סביבה, לא דומה במאום לעבודה סטודנטיאלית, טובה ככל אשר תהא", אומרת טרי שרויאר, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. "ניר יצר שפה על בסיס מערכת ויזואלית שאינה תווים רגילים, המאפשרת לנגן חופש אינטואיטיבי, והפיענוח שיצר מבוסס על התובנה כי מעשה היצירה הוא דבר חי משתנה ומתפתח ונתון לפרשנות".

עדי טקו: מחאה יומית

את 53 הימים שבהם עדי טקו, בוגר בצלאל בן 26 מירושלים, עבד על פרויקט הגמר שלו, הוא הקדיש ליצירת דימויים מחאתיים כתגובה לאירועים אקטואליים. בכל אחד מהימים יצר דימוי חדש המתייחס לאירוע אחד מיני רבים שפורסמו באמצעי התקשורת. כל דימוי הופץ בבלוג שפתח לשם כך, ממנו יכולים הגולשים להוריד את הדימוי ולהשתמש בו כרצונם. "המעצב שהיינו רוצים להכשיר הוא אדם מעורה ומעורב, פוליטית וחברתית, אדם שמבקש להשפיע ולשנות, באמצעות כלי התקשורת החזותית", אומר עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, על הפרויקט אותו הנחו נעם שכטר ויעל בורשטיין. "הפרויקט של עדי הוא בדיוק כזה: פרויקט המגיב לאקטואליה, ומשחרר לעולם מדי יום דימוי רענן, חזק, מתקשר ואפקטיבי. זוהי תקשורת חזותית במיטבה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו