בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רועי זילבר בוחן את הקשר הטעון בינו לבין אביו, הזמר אריאל זילבר

במשך שנים התקשה רועי זילבר להתמודד עם תווית ה"בן של". בסרטו הראשון "אני והזילבר" הוא מציג סליחה ופיוס, אך גם לא מעט משקעים

43תגובות

קטעי ארכיון ישנים ממרתפי רוממה. אהוד מנור מראיין בשחור-לבן את אריאל זילבר, על רקע התפאורה הזכורה של "עד פופ". זילבר בחולצת פסים עליזה, צעיר ורזה, נוטף כישרון, עם רעמת התלתלים המוכרת (עדיין נטולת כיפה) ואותה גומה נצחית בסנטר (עדיין חשופה, ללא הזקן העבות המכסה אותה). הוא מנגן, הוא מתראיין, הוא חילוני כדבעי, והוא שולח חיוכים רחבים אל המצלמות. כשמנור שואל אותו אם בנו רועי, בן העשר, נוטה אף הוא לכיוון המוסיקה, זילבר עונה: "הוא בטח נוטה, הוא חייב לנטות, אוי ואבוי אם לא", הוא מחייך.

קצת פחות מ-30 שנה לאחר מכן, בוחר רועי זילבר לשלב קטעים מתוך אותה תוכנית טלוויזיה בפתיחת סרטו "אני והזילבר", שהשתתף בחודש שעבר בתחרות סרטי התעודה בפסטיבל ירושלים ויוקרן ביום רביעי הבא בערוץ יס דוקו. "ככה זה אצל הזילברים, המוסיקה באה לפני הכל, אומר בסרט הבמאי, נצר לשושלת המוסיקלית המפוארת שלצד אביו כוללת גם את סבתו, ברכה צפירה. "ניסיתי לברוח רחוק מכל הדבר הזה, אבל מצאתי עצמי נשאב שוב ושוב לתוך הלופ המשפחתי. הרי לא באמת רציתי לשיר באנגלית, להקים להקה ולהופיע. רציתי לעזוב את המוסיקה. שנאתי להיות הבן של. רציתי להיות סתם, בן. אבל אני ואריאל אף פעם לא היינו באמת קרובים, והמרחק הזה בינינו נהיה ממש בלתי נסבל אחרי שאריאל חזר בתשובה, התחרפן".

אחרי שנים ארוכות של חיפוש עצמי, אחרי שנדד ללונדון כדי לעשות מוסיקה וחזר לארץ, אחרי שהשלים עבודה על אלבום שירים בעברית וגנז אותו, ואחרי שהתמודד במשך שנים עם מה שהוא מכנה "הקללה של הזילברים" - עיסוק אובססיבי במוסיקה שבא על חשבון חיי משפחה ותחומי עניין אחרים - רועי זילבר החליט לפנות לדרך חדשה. זילבר, בן 38, שלפרנסתו עורך פרומואים לטלוויזיה, בחר לפני שלוש שנים להניח אחת ולתמיד לעיסוק רב השנים שלו במוסיקה, ובמקום זאת לפנות לקריירה קולנועית.

את סרטו הראשון בחר להקדיש למערכת היחסים המורכבת בינו לבין אביו, שלאורך השנים הטילה צל כבד על חייו. "רציתי לסמן לי כיוון חדש ללכת בו, וגם הבנתי שזו תהיה הזדמנות לפגוש את המקום הזה שקשה לי, ושאני צריך להתמודד איתו. הבנתי שזו הזדמנות ליצור משהו שיהיה רציני וגם מסקרן, ולחקור סיפור משפחתי שלא יותר מדי התעמקתי בו. לשמחתי הוא (אריאל זילבר) הסכים לשתף פעולה", מספר זילבר הבן, שבימים אלה עורך פיצ'ר שכתב וביים בעצמו, בהפקה דלת תקציב, ומחפש משקיעים כדי להשלים את הפרויקט.

בסרט "אני והזילבר" הוא חושף צדדים לא מוכרים בדמותו של האב. הוא מתעמת איתו, כועס עליו, מבקר אותו, אבל גם מנסה להבין ולסלוח. מחד, הוא מציג בסרט את אריאל זילבר כמי שהציב במשך שנים ארוכות את המוסיקה בראש מעייניו, והיה עיוור לכאב שגרם עקב כך לילדיו ובני משפחתו. מאידך, הוא מגלה פנים רכות יותר ונעימות יותר דווקא באריאל זילבר של העשור האחרון, זה שחזר בתשובה, נהפך לאיש ימין קיצוני, ותקף בבוטות יוצאת דופן את ההומואים, הערבים, השמאלנים, צה"ל, בית המשפט ומי לא.

איכשהו שרדתי

רועי זילבר נולד לפני 38 שנה לאריאל ומאירה זילבר, אבל הוריו התגרשו כבר כשהיה בן שלוש. הוא גדל ברמת אביב, עם אמו, בעוד שאביו הקים לעצמו משפחה חדשה. "הייתי בן יחיד, הייתי הרבה עם עצמי, ואיכשהו שרדתי שם", הוא מספר בראיון. "לא הייתי חלק מהמשפחה החדשה שלו, אבל לאורך השנים היה בינינו קשר סביר. הוא היה בא לבקר מדי פעם, בעיקר בחופשים. זה לא שהיו לנו יחסי אב-בן מאוד עמוקים. הם תמיד היו מורכבים, אבל מוגבלים".

מאז ומתמיד, מעיד זילבר, הוא התקשה להתמודד עם תווית ה"בן של" שליוותה אותו לכל מקום. "התווית הזאת תמיד גרמה לי בושה ומבוכה. גרמה לי להרגיש שאני לא אני עצמי", הוא אומר.

"מגיל צעיר, כילד, בכל פעם שהלכתי אתו ברחוב הרגשתי תשומת לב שאני לא רוצה. מבוכה. הרגשתי שאני נושא על עצמי משא שאני לא רוצה. אף פעם לא הרגשתי שזה דבר שאני יכול להתגאות בו. זה תמיד גרם לי בושה. אני זוכר למשל שכשהוא בא אתי לבית הספר, או למקומות ציבוריים, זה היה בשבילי אסון, רק חיפשתי איפה לקבור את עצמי".

בסרט הוא חושף את זיכרון הילדות הראשון שלו, ובו אביו דוחף את אמו ומפיל אותה אל הרצפה בביתם, ושומע מאמו על מורת הרוח שהפגינה סבתו, ברכה צפירה, כשהבינה שחיי המשפחה גוזלים מזמנו וממרצו של בנה ("לא כל כך מצא חן בעיניה שהוא, האמן, יושב וסוחט חיתולים", מספרת האם). בסרט מחזיר זילבר את אביו לביקור בקיבוץ גן שמואל, שבו גדל האב כילד חוץ, לוקח אותו לבקר אחרי עשרות שנים בקברה של אמו, ושומע ממנו על דודתו נעמה נרדי שלא הכיר, אחותו של אריאל, שאף היא נפלה קורבן ל"קללה של הזילברים" ושילמה על כך מחיר כבד: היא היתה זמרת אופרה מבטיחה שלא עמדה בלחץ הקריירה המוסיקלית המזהירה שלה, והתאבדה.

ניסיונות התקרבות

הקושי שלו מול אביו המפורסם נוכח גם כיום בחייו של זילבר. באחת הסצינות בסרט, הוא יושב, עיתון פרוש לפניו, ובו כתבה שבה משתלח אביו במדינה, בצבא, בבית המשפט. בשיחת טלפון הוא כועס על אביו, זועם על האמירות הפרובוקטיביות שלו, נוזף בו על שהוא חוזר על הטעות הזו שוב ושוב. "לאורך השנים, כל הכתבות האלה עוררו בי התנגדות. אני תמיד אומר לעצמי 'הוא לא יכול לחשוב עלי'? כשהייתי ילד והוא הלך איתי ברחוב, הוא הרי יכול היה לשאול אותי 'תגיד, אולי זה מפריע לך, כל התשומת לב הזאת, אולי ניפגש במקום אחר?' אבל זה אף פעם לא עלה בדעתו. זה חלק מהדמות שלו, מהאגו שלו, הוא אהב את הפרסום, והוא אף פעם לא חשב שאולי זה פוגע באחרים", אומר זילבר.

"כשראיתי את הכתבה הזו חשבתי לעצמי, 'למה אני צריך שוב לגונן עליך?' לא מעניינות אותי הדעות שלך, רק עזוב אותי בשקט. למה אני צריך להיות הסניגור או הקטיגור שלו? תעזבו אותי. זה מעצבן. אחרי כל כתבה כזאת באים אלי ושואלים 'מה קרה לאבא שלך?' זה שם עלי משא נורא, שאני לא רוצה אותו. ועל זה אני כועס עליו. אתה יודע שזה מוציא לך שם לא טוב, ושזה עושה לאנשים שסביבך לא טוב, ואלה שתי סיבות מספיקות כדי לא לעשות את זה, אבל בכל זאת הוא תמיד עושה את זה. אני לא יודע למה, אולי ממקום הרסני, פשוט עושה את זה. והוא גם מודה שהוא אידיוט שעשה זאת, קצת כמו ילד".

למרות כל הכעסים ומשקעי העבר, ולמרות השקפות העולם המנוגדות, יוצאים האב והבן למסע משותף בניסיון להתקרב זה לזה, למצוא שפה משותפת, לגשר על המרחק הגדול ביניהם. הבן מצטרף לאביו למסע בקברי צדיקים, מלווה אותו להפגנת ימין קיצוני בירושלים, ונוסע איתו לחגוג את ליל הסדר בהתנחלות בשטחים הכבושים. ניסיונות ההתקרבות נוגעים ללב, ולא פחות מכך הריחוק והכעס שנותרים על כנם. באופן אירוני, מה שבסופו של דבר מצליח לחבר בין השניים, הוא בדיוק הדבר שהפריד ביניהם: המוסיקה. כשהם יושבים ומנגנים יחד, נפתח לפני הזילברים אפיק נוסף של תקשורת, שסוף סוף מאפשר להם לתקשר באמת.

עם זאת, זילבר הבן מקפיד שלא להציב יותר את המוסיקה במרכז חייו. את הלקח שלו, לדבריו, הוא למד מההיסטוריה המשפחתית. "אצל אמו, היחס למוסיקה היה ברמה של דת", הוא אומר. "אמנות בעיניה היתה דבר שבשבילו שווה להקריב את החיים. היא היתה יתומה, והיא שרדה בזכות זה, אבל זה בא על חשבון דברים אחרים. גם אבא שלי עבר במקום הזה: הרי המשפחה שלו התפרקה, והוא נתלה במוסיקה והרס דברים אחרים. אני, לעומת זאת, מרגיש היום שאני יכול להיות עם רגל אחת מחוץ לדבר ההרסני הזה, להתרחק ממנו ולהיות מודע לזה. כמו שאני לא יכול להתחבר לדת, גם לדת אמנותית אני לא יכול להתחבר. מבחינת אבא שלי, היום יש לו דת אחרת, אבל הדת הזאת לפחות מקדשת את ערכי המשפחה, ובאמת היום הוא אדם הרבה יותר חם וטוב". *



אריאל ורועי זילבר בסרט ''אני והזילבר''. עיסוק אובססיבי במוסיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו