בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המצנפת האדומה של דרדסטאלין

רחוק רחוק מכאן, בכפר נסתר קטן, חיים הדרדסים, כחולים וחמודים - ולפי מחקר חדש גם עם מאפיינים טוטליטריים, קומוניסטיים ואפילו נאציים

תגובות

המעריצים המושבעים של הדרדסים לא יודעים אם לצרוח מרוב אושר או למות מבושה. השבועות האחרונים סחפו אותם למערבולת רגשית לא פשוטה. מחד, סרט הקולנוע החדש "הדרדסים", שהגיע סוף סוף לבתי הקולנוע אחרי שנים של ציפייה מתוחה, שיגר לאוויר העולם שלוש דמויות דרדסים חדשות, וזינק מיד עם יציאתו (בארצות הברית יצא בסוף יולי, ובישראל בסוף השבוע האחרון) לראש טבלת שוברי הקופות האמריקאית. מאידך, לא רק שהמבקרים האמריקאים קטלו את הסרט, אלא שאקדמאי צרפתי הצליח להכניס מקל נוסף בגלגליה של החגיגה הכחולה בספר שפירסם בחודש שעבר ובו הוא טוען כי סיפורי הדרדסים החביבים כוללים מסרים קומוניסטיים, אנטישמיים וגזעניים, לא פחות.

הסוציולוג אנטואן בואנו, מרצה במכון היוקרתי "סיאנס פו" לחקר מדעי המדינה בפאריס, פירסם בחודש שעבר את "Le Petit Livre Bleu" ("הספר הכחול הקטן"), ועורר את חמתם של מעריצי הדרדסים. הוא מציין בספר כי הדרדסים חיים בעולם שבו קיים מנהיג אחד ויחיד, יוזמה פרטית כמעט אף פעם אינה מתוגמלת, הדרדסים לעולם אינם עוזבים את ארצם הקטנה, וכל ארוחותיהם מתקיימות בחדר אוכל משותף. "האם זה לא מזכיר לכם משהו? דיקטטורה פוליטית, למשל?", שואל בואנו, ומשווה את עולמם של הדרדסים לאוטופיה טוטאליטרית.

כפי יכולתו ולפי צרכיו

הופעתם הראשונה של "הדרדסים" היתה באוקטובר 1958, כשהבליחו כגיבורי משנה בסיפור בהמשכים שהתפרסם במגזין קומיקס בלגי. המאייר פייר קוליפור, שהתפרסם בשם העט "פיו", זיהה עד מהרה את החיבה שרחשו הקוראים לננסים הכחולים והמשעשעים, והפך אותם לגיבורים של קומיקס חדש. עד מהרה זכו הדרדסים להצלחה אדירה: הם החלו לככב גם בסרטי קולנוע וביצירות מוסיקליות, ופירנסו תעשייה אדירה של מוצרי צריכה שנשאו את דמויותיהם. סדרת טלוויזיה בכיכובם, ששודרה בארצות הברית בשנים 1981-1990 וזכתה להצלחה רבה, ביססה את מעמדם ככוכבים בינלאומיים, וזיכתה אותם בכינוי "קוקאין לילדים". 256 פרקי הסדרה שודרו לאורך השנים בכ-30 מדינות, ביניהן ישראל, בה עלתה הסדרה לשידור ב-1983.

ספרו של בואנו מנתץ את הדימוי הילדותי, התמים ושופע טוב הלב שדבק בדרדסים במשך יותר מחמישים שנה. בואנו טוען כי ספרו הוא מחקר אקדמי רציני, מעמיק ומוקפד, הראשון אי פעם שהוקדש לדרדסים. בין היתר, את מנהיגם הבלתי מעורער של הדרדסים, הלא הוא דרדסבא, שלובש דרך קבע בגדים אדומים, הוא משווה בספרו לסטאלין, ואת הדרדס הנבון, בר-מוח, לטרוצקי. דרדסבא הוא דמות סמכותית במיוחד, רודן שמטיל את מרותו על יתר הדרדסים, ולדברי בואנו, אם מביאים בחשבון שבכפרם של הדרדסים אין לאף אחד רכוש אישי והכלכלה שלהם פועלת כקואופרטיב נטול כסף, שבו כל אחד תורם ככל יכולתו ועל פי כישוריו, הרי שיש כאן רמיזה ברורה לסוציאליזם וקומוניזם.

בבחירה לשלב בסדרה את דמותו של גרגמל, המכשף המרושע ששונא דרדסים וחולם לתפוס אותם כדי לרקוח מהם מרק מהביל, מוצא בואנו רמזים לנאציזם. המראה של גרגמל, שערו השחור ואפו הנשרי הדומיננטי, מזכיר קריקטורה אנטישמית של יהודי, גורס בואנו, ולעומתו דרדסית, שבמשך רוב הזמן היא הנקבה היחידה בין שלל הדרדסים הזכרים, על שערה הבלונדיני הגולש והשופע, היא לדבריו התגשמות הפנטסיה המושלמת של המראה הארי.

בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" התייחס בואנו לאלמנט גזעני נוסף בהיסטוריה של הדרדסים: "סיפור הקומיקס הראשון (בסדרה), ?הדרדסים השחורים', עסק באופן מובלע במה שניתן לסווג כאיום גזעני", אמר בואנו. "כי בחוברת הזו, הדרדסים חולים, וכאשר הם חולים, הם אינם הופכים סגולים או אדומים או משהו כזה, אלא שחורים. וכאשר הם הופכים שחורים, הם נותרים נטולי אינטליגנציה לחלוטין. הם הופכים מטומטמים מוחלטים. מעבר לכך, הם גם מאבדים את יכולת הדיבור שלהם, וכל מה שהם מצליחים לומר זה ?ניאפ, ניאפ, ניאפ'".

ואכן, סיפור הדרדסים הראשון, שיצא לאור בבלגיה וצרפת ב-1963, לא תורגם לאנגלית במשך עשרות שנים, מחשש שקוראים דוברי אנגלית ימצאו בו רמיזות גזעניות. בסופו של דבר הוא ראה אור לראשונה באנגלית רק בשנה שעברה, כאשר ההוצאה לאור האמריקאית "Papercutz" החליטה לפרסם גרסה מרוככת שלו, שבה צבע עורם של הדרדסים החולים משתנה לסגול, במקום לשחור. בהתאם, שונה שמו של הספר מ"הדרדסים השחורים" ל"הדרדסים הסגולים".

גזענות לא מודעת

טענותיו של בואנו מזכירות מתקפה קודמת, שכוונה כלפי קומיקס בלגי פופולרי אחר - טינטין - והגיעה עד לבית המשפט: אז נטען כי אחד מספרי הסדרה מציג ילידים אפריקאים באופן מקומם, ומהווה תעמולה גזענית-קולוניאליסטית.

התגובות של מעריצי הדרדסים למחקר של בואנו היו קשות ועוינות. באתרים שונים באינטרנט כינו אותו "אידיוט", "מנפץ חלומות" וגם "נוכל בעל אשליות פרנואידיות". בראיון ל"גרדיאן" הבריטי אמר בואנו כי הופתע מהתגובות הללו. "אנשים חושבים שאני מטיף מוסר, אבל זו כלל לא הגישה שלי. אני מנתח (את היצירה) בהגינות, אני נהנה. אני לא בא לגרום למישהו להתפכח מאשליות. כל אחד יכול להחליט שהוא שומר אמונים לגישה הילדותית, ובה בעת להחזיק לצדה גם בגישה האנליטית, המחויכת", אמר. את התגובות הקשות למחקרו הסביר בכך שהנושא קשור בילדותם של רבים. "זו תגובה של ?אל תיגעו ב'דרדסים' שלי! אל תגעו בעוגיית המדלן של פרוסט שלי!'", אמר.

המחקר שלו, לדבריו, מבוסס על האמונה כי "יצירות פופולריות, תמימות ככל שהן נראות, יכולות לומר דברים רבים על החברה שאנו חיים בה". עם זאת, בואנו מדגיש כי ספרו אינו לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. "הגישה שלי היא קצת הומוריסטית, ברוח מונטי-פייתון (שהם הגיבורים שלי). מובן שזה מצחיק לדבר על טוטליטריזם, סטאליניזם ונאציזם בהקשר של יצורים כה ידידותיים, תמימים ופופולריים כמו הדרדסים. בעיני זה כה ברור, עד שלא עלה על דעתי בכלל שאצטרך לומר זאת", הוא מציין. בואנו הוסיף, כי לדעתו פיו לא הוסיף את הנימה הגזענית לדרדסים במכוון, אלא זה קרה באופן לא מודע.

בנו של פיו, תיירי קוליפור, אמר בתגובה לעיתון הצרפתי "ל'אקספרס" כי אביו לא הביע כל עניין בפוליטיקה. "כאשר היו בחירות, הוא נהג לשאול את אמי ?למי אני צריך להצביע?'", אמר קוליפור. "גם אם אינני תומך באינטרפרטציה שלו (של בואנו), הממוקמת בעיני בין הגרוטסקי והלא רציני - כל עוד הוא אינו תוקף את אבי, הוא יכול לפרש את הסיפורים איך שהוא רוצה".



מתוך הסרט "הדרדסים". חוויית צפייה מפוצלת


תצלום: AFP



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו