בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ייסון מוראן מנגן בשביל הרגליים ולא רק לראש

ג'ייסון מוראן, מפסנתרני הג'ז הבולטים בעשור האחרון, לומד מההיסטוריה של הסאונד ושואב השראה מהיפ-הופ וגם ממוסיקת ריקודים. בסוף החודש הוא יופיע בפסטיבל הג'ז באילת

2תגובות

יותר מ-20 שנה עברו מאז היום ההוא, אבל ג'ייסון מוראן עדיין זוכר לפרטי פרטים את הרגע שבו הג'ז נכנס לחייו בדרך טראומטית במקצת. הוא היה בן 13, פסנתרן קלאסי בתחילת דרכו, ובאותו יום הוא נכנס לחדר השינה של הוריו וראה אותם צופים בטלוויזיה בדיווח על תאונת מטוס שבה נהרג פוליטיקאי מקומי מיוסטון, טקסס, עיר מגוריה של המשפחה. הפוליטיקאי היה חבר של ההורים, והם חזו בתמונות מזועזעים.

אבל הצלילים שמילאו את החדר לא בקעו מהטלוויזיה, שפעלה ללא קול, אלא מהפטיפון. "זה היה ?Round Midnight' של תלוניוס מונק, בגרסת סולו פסנתר", מספר מוראן. "זה היה הפסקול של אותו רגע מחריד בהיסטוריה של ההורים שלי. אני מניח שזאת לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הקטע הזה, אבל בפעמים הקודמות הוא לא נחקק בזיכרוני. באותו רגע, כשהמוסיקה הידהדה בתוך ההקשר הכולל של החיים, היתה לה פתאום השפעה עצומה עלי. ניגנתי פסנתר, הכרתי הרבה יצירות גדולות, אבל לא נתקלתי במשהו שנשמע כך. היתה הרבה שמחה במוסיקה הזאת, אבל באותו זמן היה בה גם הרבה כאב".

מוראן, שיופיע בסוף אוגוסט בפסטיבל ג'ז בים האדום באילת (הוא כבר הופיע בישראל בעבר, אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שהוא בא כמנהיג הרכב, עם הטריו המעולה שלו "Bandwagon"), הוא אחד הפסנתרנים הטובים והבולטים שפרצו לחזית של עולם הג'ז בעשור האחרון. הוא אף פעם לא יהיה פופולרי כמו בראד מלדאו, שמילא את אמפי שוני לפני שבועיים, אבל הוא מוסיקאי יותר נועז ומעניין.

השנה האחרונה, שבה מוראן, בן 36, ציין עשור להקמת הטריו שלו והוציא את האלבום "Ten", היתה שנה נהדרת בשבילו. "Ten" כיכב כמעט בכל משאל על אלבומי הג'ז הטובים של 2010 ומוראן זכה באחת המלגות היוקרתיות שמחלק הממסד התרבותי בארצות הברית - מלגת מקארתור, המכונה גם "מלגת גאון" ומזכ ה את הזוכה בה בחצי מיליון דולר.

מוראן מורגל ביחס כזה מצד מבקרי הג'ז. גארי גידינס, אולי מבקר הג'ז החשוב ביותר באמריקה, הרעיף עליו בעשור האחרון יותר דברי הלל מאשר על כל ג'זיסט אחר. "ככל שמוראן מביט יותר לאחור, כך הוא נע קדימה בביטחון גדול יותר. בגיל 26, הפסנתרן הזה הוא חדשות טובות לעתיד של הג'ז", כתב גידינס ב-2001 וכיוון לחפירה המקורית והמרתקת של מוראן בהיסטוריה ובפרהיסטוריה של הג'ז. ב-2002 כתב אותו מבקר: "אתם עשויים לחשוב שמגע מקורי בפסנתר הוא דבר שכבר אי אפשר להשיג. ובכן, אתם טועים". וב-2003 הוא התחיל רשימה על מוראן בהצהרה המפוצצת הבאה: "הג'ז לא מת, והנה ההוכחה".

האם הצהרות מהסוג הזה מחמיאות למוראן? או שאולי הן מביכות אותו? "ללהקה שלי קוראים ?Bandwagon' (קרון התזמורת), וזה שם טוב כי כל אחד יכול לעלות לקרון ולי כמוסיקאי אין שליטה על זה", אומר מוראן בראיון טלפוני מפאריס, שם הופיע בשבוע שעבר עם הרביעייה של הסקסופוניסט צ'ארלס לויד. המאזין חופשי לעשות כל מה שהוא רוצה עם המוסיקה. כמו שכאשר אנחנו מנגנים מוסיקה של מישהו אחר, אנחנו חופשיים לעשות אתה ככל העולה על רוחנו.

"אז כן, אנשים אמרו הרבה דברים על המוסיקה שלנו, ורוב הדברים היו טובים מאוד. אבל אני לא יכול להתעסק בדברים האלה. האחריות היחידה שלי היא להמשיך לעבוד, להשתפר ולחלוק את המוסיקה עם אנשים אחרים, מאזינים ומוסיקאים".

מה חשבת כשמבקרים חזרו ואמרו שאתה מייצג את העתיד של הג'ז?

מוראן צוחק ואומר: "אם העתיד של הג'ז הוא כמו שכולם מנבאים, אז אולי זה לא דבר כל כך טוב להיות העתיד של הג'ז. אבל ברצינות, אני באמת לא יכול להעסיק את עצמי בדברים האלה".

אז נניח לעתיד של הג'ז. האם עכשיו, אחרי כעשר שנים בחזית של הג'ז, כשהוא כבר לא פסנתרן מתחיל אלא אמן בולט ומשפיע, מוראן מרגיש שהוא מייצג את ההווה של הג'ז? האם הוא מרגיש שחזון הג'ז הפרטי שלו (ובעיקר הרחבת האופקים של הג'ז אל העבר הקדום של המוסיקה, כמו אל אגפים עכשוויים של מוסיקה שחורה) נהפך לנחלת הכלל, או לפחות לנחלתם של רבים?

"אני חושב שהלפיד עבר מהדור הקודם אל הדור שלנו", משיב מוראן. "הדור שלנו השקיע שנים של עבודה קשה, וקהל הג'ז צריך להפנים את העובדה שאנחנו נמשיך את המסורת עד שיבוא דור חדש. זה נהדר מפני שכל צורת אמנות צריכה להתפתח. כוריאוגרפיה, כתיבה, אמנות פלסטית, וגם ג'ז".

אתה יכול לומר מהו חזון הג'ז של הדור שלך?

"אם היית שואל את המוסיקאים הגדולים של הדורות הקודמים, את אלינגטון או את מונק, מה החזון שלהם, הם היו אומרים שהם לא יודעים מה הם עושים. אז גם הדור שלי לא בדיוק יודע. אני יכול רק לומר שאחד הדברים הכי חשובים בעיני הוא לא להשאיר את ההיסטוריה מאחור. כי בסאונד יש צופן היסטורי כל כך נרחב ועמוק".

זה קצת מופשט. אתה יכול להמחיש את מה שאתה אומר?

"קח, למשל, את סגנון הסטרייד של שנות ה-20 וה-30 ואת ההיפ-הופ של היום", אומר מוראן, שבמוסיקה שלו מרבה לשלב את שני העולמות המוסיקליים האלה. "בשבילי זה אותו דבר. מה שפסנתרני הסטרייד עשו עם יד שמאל שלהם זה בדיוק מה שהבס והתופים עושים בהיפ-הופ. הפסנתרן ארל היינס חזה את ההיפ-הופ כבר ב-1928, ואני בטוח שב-1828 עבדים שחורים ניגנו מוסיקה שחזתה את מה שארל היינס ניגן ב-1928. והמוסיקה של 1728 חזתה את המוסיקה של 1828. על זה אני מדבר כשאני אומר צופן היסטורי. תוף הבס שאתה שומע כשמכונית חולפת מפציצה ווליום - יש בו כל כך הרבה קודים שמקורם בעבדות ובקצבים של מזרח אפריקה".

אתה ממשיך לשאוב השראה מהיפ-הופ גם כיום, כשההיפ-הופ נמצא בשפל יצירתי?

"המצב של ההיפ-הופ באמת לא מזהיר. זה מזכיר את מה שקורה עכשיו בג'ז. המוסיקה נהפכה למוצר כלכלי ואיבדה את התוכן הפוליטי שלה. אבל אם מתאמצים אפשר למצוא כמה דברים טובים, ואולי זה שלב שההיפ-הופ צריך לעבור כדי להתחדש. גם על הג'ז אמרו ב-1964 שהוא נמצא בשפל יצירתי, ולמעשה זו היתה תקופה של פריחה מדהימה".

על מה מוראן עובד בימים אלה? "מסיבת הריקודים של פאטס וולר!" הוא עונה בהתלהבות. "רציתי לעשות מוסיקה לריקודים. זה עוד משהו שהג'ז איבד בעשורים האחרונים. פעם זאת היתה מוסיקה לרגליים ולא רק לראש. אז אנחנו לוקחים את המוסיקה של פאטס וולר (פסנתרן סטרייד ענק שמת ב-1943, כשהיה בן 39, ב"ש) ומנגנים אותה כך שהיא תוכל לעבוד במועדון עכשווי".

"העתיד של הג'ז"? אולי לא. אבל יכול מאוד להיות שיוזמה כמו "מסיבת הריקודים של פאטס וולר" היא אחד העתידים של המוסיקה הזאת.



ג'ייסון מוראן. ''המצב של ההיפ-הופ באמת לא מזהיר''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו