בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבקר המוסיקה של ה"ניו יורקר" מנתח את היצירות הקלאסיות של המאה ה-20

אלכס רוס, מבקר המוסיקה של ה"ניו יורקר", מביא בספרו "וכל השאר רעש" ניתוחים משכילים של יצירות המאה ה-20, המשולבים באירועי התקופה הסוערת ובפרטים מביכים על כמה מהקומפוזיטורים

תגובות

בראיון טלוויזיוני ב-2007 אמר הסופר ומבקר המוסיקה אלכס רוס, שכאשר שופטים יצירות של המאה ה-20 במונחי המאה ה-19, הן עלולות להתקבל כלא מספיק טובות. יצירות שחוברו במאה ה-20, הדגיש, מנסות לבטא דברים אחרים - באמצעים אחרים. הדרך הנכונה אל יצירות אלה היא לשמוע אותן במונחי זמנן. במתן העצה הכוללנית הזאת עשה לעצמו רוס חיים קלים וארז את כל המוסיקה של המאה ה-20 בחבילה אחת; כאילו ראוול, מאהלר וסיבליוס, או שטראוס, ברטוק ופרוקופיייב, מציבים למאזין בעיה זהה, עקרונית, לבעיה שמציבות לו יצירות של בולז, שטוקהאוזן, קייג', קרטר, נונו, בריו.

הראיון הנ"ל (המראיין היה צ'רלי רוז, בטלוויזיה הציבורית האמריקאית) התקיים לכבוד ספרו המדובר של רוס, "וכל השאר רעש - להאזין למאה העשרים", ספר רחב יריעה ומרחיב דעת שהופיע לפני חודשים אחדים גם בעברית (הוצאת מודן, מאנגלית אורלי טל). בספר מיטיב רוס להבדיל בין משעולים שונים בג'ונגל המאה ה-20. לרוב, לא תמיד, הוא מקפיד על גישה שאפשר לכנותה הוגנת/מלומדת, ונוקט אובייקטיביות תיאורית כלפי כל המשעולים.

מדי פעם, עם זאת, מתפלקות לו הערות שנתפשות קצת אחרת, שהרי גם חוקר עתיר מידע ותובנות כפוף לשיפוטי-ערך מדרגים ולהבדלי אמוציות. למשל, בסקירת המדיניות ששררה בראשית העידן הסובייטי (שנות ה-20) מציין רוס, כי בתחילה המלחינים היו מורשים ואף מומרצים לחבר יצירות בסגנון מודרני. התוצאה, כניסוחו, היא מלחינים רוסים שיצרו "קקופוניות גדולות יותר מאשר עמיתיהם במערב אירופה".

5 טרומבונים נוחרים

אינדיקציה ברורה ליחסו הלא-שוויוני של רוס לסוגות שונות במאה ה-20 מתבטאת בכך שמלחינים אחדים ויצירות הנחשבות קאנוניות זוכים לטיפול מועדף בהשוואה לאחרים: כך "סלומה" של שטראוס, "ווצק" של אלבן ברג, "ליידי מקבת ממצנסק" של שוסטקוביץ', "פיטר גריימס" של בריטן, ויצירות של מאהלר סיבליוס, ברטוק, מסיאן וליגטי. רובן מקבלות מידו פרקים שלמים.

הספר נועד בבירור למאזינים משכילים, בעלי התמצאות במוסיקה הקלאסית ה"ישנה" (מהרנסנס עד הרומנטיקה) ובתולדות המאה ה-20. מהזווית של המאה ה-21 ומהזווית שלה עצמה היתה המאה ה-20, גם מהבחינה המוסיקלית, הסוערת שבכל המאות; אי אפשר לתאר את מהלך המוסיקה האמנותית שנוצרה בה בנרטיב פשוט אחד. הסיבוך מוחמר בשל הקושי העקרוני לתאר מוסיקה במלים שאינן רק טכניות מקצועיות. אלכס רוס הוא דווקא מהמיטיבים לעשות זאת, וכתיבתו לוקה אמנם מדי פעם בדברנות יתר, אך מעוררת רצון לשמוע ולהכיר עוד.

סגולתו החשובה של הספר היא שהוא אינו מבודד את הטיפול במוסיקה אלא משלב אותה בסיפור המרתק של המאה ה-20 בכלל, על הישגיה וזוועותיה, לרבות תולדות רוסיה הסובייטית (טיפול פרטני בהתנהגותם של שוסטקוביץ' ופרוקופייב תחת הרודנות הרצחנית), גרמניה הנאצית (ריכרד שטראוס ואחרים) ובארצות הברית.

דוגמה לסגנונו הטכני-פיוטי של אלכס רוס בתיאורי המוסיקה, אפשר להביא מטיפולו ביצירה של שנברג מ-1909, ששמה "חמישה קטעים לתזמורת". על הקטע הראשון מהחמישה, "תחושות מוקדמות", כותב רוס כך:

"התפקידים הכליים מתפוגגים למחוות, מרקמים וגוונים, שרבים מהם נובעים מ'סלומה': פיגורציות נסערות ומהירות מחוברות לטרילים, פיגורציות בטונים שלמים חגות במעגלים היפנוטיים, כלי נשיפה מעץ צווחים ברגיסטרים הגבוהים ביותר, תבניות בנות שני צלילים מטפטפות כטיפות דם על שיש, חמישייה יורקת ונוחרת של טרומבונים וטובה מנגנת בתנועות לשון מהירות".

מהו אפוא סיפורה של המוסיקה במאה ה-20? בגדול, אפשר למנות בו ארבעה שלבים המציבים מתווה כללי, חלקי, שנוי במחלוקת: המוסיקה של המאה הזו יצאה לדרך ביצירות רומנטיות גדושות ועזות מבע כמו "ליל זוך" של שנברג, בתחכום רב-המצאות של ריכרד שטראוס ובסימפוניות האדירות של גוסטב מאהלר; ההמשך היה א-טונאליות (שוב שנברג) והקצנתה אל הניסיונות המכונים "אוונגרדיים" (בולז, שטוקהאוזן ושות') שהולידו ברובם מוסיקה סתומה שהתנכרה - במוצהר, בגאווה, באוטוריטטיביות - גם לקהל סקרן (ורובה נתפס כך עד היום); ההמשך, בחלקו, הוא מעין ריאקציה: מוסיקה פשוטה לכאורה, מידם של קומפוזיטורים מינימליסטים; התחנה האחרונה במהלך היא זו השוררת בימינו: רב-גוניות פתוחה.

מארבעת השלבים האלה, השלב הא-טונאלי-אוונגרדי נתפש כאופייני למאה ה-20, סמל של מודרניות שנשארה חתומה וזרה לרוב הקהל. לפני עשרות שנים שמעתי את המלחין הישראלי יוסף טל, מודרניסט מושבע, מסביר כי התחברות למוסיקה עכשווית קשה דומה לגמרי לרכישת שפה חדשה: כמו שהקהל הרחב לא הבין את בטהובן בזמנו, כך אין מבינים את החדשנים המובהקים, פורצי הדרך, של אמצע המאה ה-20, אך בהדרגה יבינו אותם. תחזיתו של טל לא התממשה.

איזה מין ספר הוא "וכל השאר רעש"? קשה לסווגו, לא ברור איך לצרוך אותו. קריאה שוטפת כמו בספר היסטוריה אינה אפשרית, כי עושר הפרטים וההשתהויות על יצירות מעכבים. גם שימוש בספר כ"מדריך למאזין" מחטיא את המטרה, כי דיון ביצירה מסוימת מוצג, בדרך כלל, על רקע החומר שקדם לו. מסקנה: זה ספר שקוראים לאט, נשארים אתו, חוזרים אחורנית, מבינים אחרת לאחר היכרות עם היצירות עצמן.

לטקסט המלא, כ-550 עמודים, מצורפת רשימה ארוכה מאוד של המקורות שהמחבר נסמך עליהם (המופיעים משום מה באנגלית) ואינדקס עברי. בנוסף, יש הפניה לעזרה חיונית נפלאה: אתר אינטרנט של אלכס רוס ובו ביאור עם המחשות אקוסטיות של מונחים מוסיקליים, הדגמות רבות של קטעי יצירות והפניות לאוצרות אינטרנטיים נוספים (אקוסטיים וגם אודיו-ויזואליים). בעצם אפשר ליהנות מהחומר המובא באתר גם מבלי לקרוא את הספר. כתובתו: www.therestisnoise.com

למה נעלב סטרוונסקי

"וכל השאר רעש" זרוע באזכורים של עובדות ואנקדוטות, מעניינות וחלקן מביכות. הנה כמה דוגמאות:

* ריכרד שטראוס מתנבא: ב-1921, בימי רפובליקת ויימאר, הציע שטראוס להלחין אופרטה פוליטית. הדמויות והנושאים, פירט, יהיו "פועלים, תככים של פרימדונה, תעמולה מפלגתית שעה שהעם רעב, סרסורים המכהנים כשרים לענייני תרבות, רוצחים המכהנים כשרי משפטים, ובתווך ?מלחין רומנטי גרמני אמיתי', גס רוח, שעוגב על תלמידות הקונסרבטוריון, ואשר כאנטישמי מכובד הוא מקבל תרומות מיהודים עשירים".

* ההעזה של שטראוס: בשנת 1933 כתב המלחין: "אני סבור שתעלולי ההתעללות ביהודים שגבלס נוקט הם חרפה לכבוד הגרמני. זה הנשק השפל ביותר של בינוניות לא מוכשרת ועצלה נגד אינטליגנציה גבוהה יותר".

* וברן מתפעל מהיטלר: המלחין הנחשב אנטון וברן קידם את הפלישה של גרמניה הנאצית לדנמרק ולנורווגיה במלים: "זוהי גרמניה כיום! אך לא סתם גרמניה, אלא בל נטעה - גרמניה הנציונל-סוציאליסטית! זו מדינה חדשה, שנוצרה בידי אדם מיוחד במינו! כל יום מרגש מקודמו. אני צופה עתיד טוב".

* סטרווינסקי רוטן: בתערוכה הנאצית "מוסיקה מנוונת", שהוצגה בדיסלדורף ב-1938, נכלל הקומפוזיטור סטרווינסקי בין המנוונים ומשרד החוץ הגרמני התנצל על כך. הטעות קרתה למרות שכבר ב-1933 רטן סטרווינסקי על הזנחתו הלא-הוגנת בגרמניה החדשה, אף שהפגין, כך הדגיש, "יחס שלילי כלפי הקומוניזם והיהדות".

* פרוקופייב מתגייס: המלחין סרגיי פרוקופייב הלחין (בסביבות 1940) שיר ושמו "שירים של ימינו", על אם שמרגיעה את ילדה: "יש אדם מאחורי כותלי הקרמלין/ שאותו כל הארץ מכירה ומוקירה/ שמחתכם ואושרכם ממנו נובעים/ סטאלין! זה שמו הדגול!"

* ברג נעצב מהצלחתו: תאודור אדורנו, תיאורטיקן חברתי ומוסיקאי, נכח ב-1925 בהצגה שבה הועלתה לראשונה האופרה "ווצק" של ידידו אלבן ברג בבית האופרה "אונטר דן לינדן" בברלין, והתקבלה בתשואות רמות. לימים כתב: "הייתי במחיצתו של ברג עד שעה מאוחרת וניחמתי אותו, פשוטו כמשמעו, על הצלחתו. הוא לא היה מסוגל להבין איך יצירה שהלמה את אמות-המידה שלו יכלה לשאת חן בעיני קהל של הצגות בכורה".

* אדורנו נגד טונאליות: "עצם שימורה של טונאליות בעידן המודרני מסגיר סימפטומים של אישיות פאשיסטית".

* א-טונאלי זה מוסרי: המוסיקאי רנה לייבוביץ' כתב בספרו על שנברג ואסכולת שנברג: "הא-טונאליות הפגינה כוח מוסרי ללא פשרות".

* שנברג על דיבורים כנ"ל: "אלה פתפותי ביצים שמדברים אל לבם של פרופסורים לפילוסופיה".

* בולז על קייג' - "קוף": כך כתב פייר בולז על ג'ון קייג' בשנות ה-70: "קוף מופיע, ששיטותיו מסגירות נטיות פאשיסטיות".

* המודרניסטים כמדעני תווים: "במשך זמן מה לבשה ההלחנה המודרנית צורה שונה של עבודה טכנולוגית מתקדמת חשאית, האופיינית לעידן המלחמה הקרה, כותב רוס בספרו. מלחינים התלבשו כמדענים, הרכיבו משקפיים שחורים עבי מסגרת ולבשו כותונות מכופתרות קצרות שרוולים עם עט בכיסם. פייר שפר, ממציא המוסיקה הקונקרטית, הישווה מלחינים צרפתים למדעני גרעין העובדים בצוותא במעבדה".

הצחוק של פרסיפל

בפרק על חיי המוסיקה בגרמניה בתקופת השלטון הנאצי, דן רוס ביחסו האוהד של היטלר למוסיקה קלאסית בכלל ולאופרות של ואגנר בפרט. הוא נוגע בשאלת הזיקה בין מדיניות ההשמדה ההמונית של היטלר ובין אופרה מסוימת של ואגנר ומביא ציטוטים מנאומי היטלר, המהדהדים לדעתו את עלילת האופרה "פרסיפל" בהקשר של אנטישמיות נוצרית עתיקה:

למשל, היטלר בנאום בינואר 1939: "אני מאמין שהצחוק שהתגלגל בעבר בפי היהדות בגרמניה נתקע עתה בגרונה"; ובספטמבר 1942: "היהודים בגרמניה צחקו בעבר לנבואותי. אינני יודע אם הם עדיין צוחקים כיום, או שמא צחוקם כבר גווע. אני יכול רק לחזור ולומר: צחוקם יגווע בכל מקום".

קול הצחוק, כותב רוס, מהדהד לכל אורכה של האופרה פרסיפל. באופרה, מספרת קונדרי לפרסיפל כיצד לעגה לסבלו של ישו בדרכו אל הצלב".





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו