בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבוגרים הבולטים במחלקות האמנות של בצלאל ומוסררה

דמויות המתפוגגות ומופיעות מחדש, השכבות ההיסטוריות של עיר הבירה, המתח בין ערות לשינה וסיפור חלוצי על עלייה מאיראן לנגב - אלה כמה מהנושאים בעבודותיהם של הבוגרים

17תגובות

בכל שנה מסיימים את לימודי האמנות בבית הספר מוסררה בירושלים רק כ-20 בוגרים, לעומת כ-100 הגומרים את לימודיהם בבצלאל (במחלקה לאמנות ובמחלקה לצילום גם יחד). ובכל זאת, בשנים האחרונות הצליחו בוגרי המוסד הראשון להציע אלטרנטיבה מעניינת למוסד השני, הוותיק והמשומן הרבה יותר. אין פלא שהדבר מוביל לעלייה בציפיות מתלמידי מוסררה, אבל דווקא השנה הם לא הצליחו לשחזר את הישגיהם מהשנים הקודמות.

בצלאל

תערוכת הגמר בבצלאל מעמידה בפני המבקרים בה משימה מייגעת - החל בקושי להתמצא בבניין המבוכי ומרובה הקומות, דרך החללים הקטנים שאינם מתאימים לתצוגה, וכלה במספר הרב של הבוגרים המציגים. חבל שהצוות המנחה והבוגרים לא התחשבו במגבלות ולא השכילו להציג תערוכות קטנות ומהודקות יותר, ולא ערב רב של מוצגים.

במחלקה לאמנות השפע בולט ביתר שאת, שכן מציג בה מספר רב יותר של תלמידים ורובם ניסו להרשים בגודל וכמות. שני הבוגרים ממחלקה זו שנבחרו לכתבה הצליחו ליצור תחביר עשיר והדוק, שהשפע והריבוי היו לאסטרטגיה חיונית במסגרתו.

תומר רוזנטל: חופש לשיר

תערוכתו של תומר רוזנטל, "החלל הרואה", מוצגת בחלל גדול יחסית ומואר, שבמרכזו חלון גדול. בפתח הכניסה לתערוכה מוצב קיר המקבל את פני המבקרים עם ציור ובו משטחי צבע צבעוניים בבד. הקיר חוסם את המבט על שאר החלל. אפשר להיכנס לחלל משני צדי הקיר ומכל צד על כל קירות הגלריה תלויים רישומים רבים, רובם מאופיינים בקו דק אך לא שברירי ובנטייה למונוכרומטיות שרוזנטל שובר אותה מדי פעם עם גוון צבעוני עז.

הדימויים המופיעים ברישומים יוצרים קסם, מפגני ראווה קטנים של צבע, צורה וחומר. כך, למשל, בצדו השני של הקיר הניצב מול הכניסה, בצד הפונה לחלון, מונח רישום של ראש בחורה המצויר מהעיניים (הצבועות ירוק זרחני) ומעלה, לעבר הקוקו המלופף על ראשה. רוזנטל תלה שני שקפי צלופן על החלונות, רפויים מעט ובכל תנועה קלה של הרוח תנועתם זרקה אורות מרצדים על הרישום. אפקט מרהיב דומה הוא ניסה ליצור על ידי רישום ובו רשומות שתי חתיכות מראה מצטלבות זו בזו, בשתיהן נשקפים פנים ואחת אף צדה את צבעי הקשת כתוצאה משבירת קרני האור.

רוזנטל, בן 24, גדל בירושלים וחי כיום בתל אביב, יוצר בעיקר ברישום ומסביר כי הוא "מאפשר לי להשהות את הראש ולתת לקשר שבין העין לבין היד חופש לשיר". העבודה, לדבריו, מתחילה ממקום אינטואיטיבי אך היא קשורה כמעט תמיד ברצון פנימי לראות מראות.

אחת העבודות הראשונות שעשה לתערוכה היתה קולאז' ובו כמה דימויים שחתך ממגזינים שונים ומודבקים לכדי דימוי אחד של יהלום, "צורה שהאדם פיתח על מנת להשיג מקסימום השתקפות מחומר טבעי", כדבריו. "העיקרון של צורה שמכילה בתוכה השתקפויות של חלל שלם הנחה אותי בתערוכה, חשבתי עליו כניפוץ של היהלום לזריקה של דימויים". על אף שהרישומים הוכנו מבעוד מועד, ניכר רוזנטל כי הקדיש מחשבה מחדש לשאלת ההצבה בחלל. "חשבתי על החלון המשולש האופייני לחללי בצלאל כמעין מנסרה, פתח אופטי שמכניס אור לתוך החלל ושובר אותו לצורות שונות, צבעים ומראות", הוא מבהיר.

גילי ברנע: נוכחות מרחפת

"גירוש השדים", תערוכתה של גילי ברנע, משלבת רדי מייד, פיסול בעץ וחימר, תצלומים וקולאז'. ברנע, בת 27, שגדלה בהרצליה וחיה בירושלים, השתמשה במעין שידה אנכית מוארכת על גלגלים ולה משטח עליון ותחתון, שעליהם מונחים שני אובייקטים פיסוליים, אמורפיים לחלוטין. בדומה לכך, על הקיר הנגדי מוצבת שידת מדפים אנכית, גם היא מברזל, ועליה מוצבים לתצוגה אובייקטים שונים, פרימיטיביים, או כאלה שנשארים בצורה הגולמית של החומר כמו גזע עץ, וכן תצלומים.

על קירות החלל תלויים בתפזורת תצלומים. כמה מהם מופיעים בשלמותם, כמו תצלום שצולם בחיפה, כנראה מחלון המשקיף על העיר ומספק מבט חטוף במבנה ה"טיל" הכעור, או עבודה המורכבת משני תצלומים של בחור שראשו מחוץ לפריים. הוא אוחז בידו בגפרור דולק שמאיר את הפריים במפגש עם אור הפלאש.

ברנע מסבירה כי ההגחה או ההיעלמות של דמות או נוכחות אחרת משכה אותה בעבודות אלה. היא מדמה זאת למעשה כישוף או קסם. "הדמויות שמופיעות בתצלומים ובקולאז'ים נחתכות או קיימות רק ברמיזה, מתפוגגות ומופיעות מחדש בגלגולים שונים", היא אומרת. "הן מהדהדות לתוך החלל ולתוך ההצבה של החפצים. כמו הדמויות המתגלות דרך הדימויים, רציתי שגם הנוכחות שלי בתערוכה תהיה מרחפת, קיימת-לא קיימת: אוספת, מתבוננת, מגיבה, אך לא יוצרת יש מאין".

עדי שלמון: נוף קדוש

"Holylandscape", תערוכתה של עדי שלמון מהמחלקה לצילום בבצלאל, היא מעין מחקר טיפולוגי המתחקה אחר הארץ כפי שזו עוצבה ונחרתה בתודעתה האישית של היוצרת, שנולדה לפני 30 שנה בירושלים, גדלה באילת ומתגוררת כיום בירושלים. בתערוכה מוצגות שבע מסגרות חומות זהות ובכל אחת שלוש שורות וחמש תצלומים, כולם שחור-לבן בגודל זהה. את מרבית התצלומים היא צילמה בירושלים או סמוך לה.

ההקשרים בין התצלומים הם אסתטיים, חומריים וגם אסוציאטיביים. בין המסגרות אפשר למצוא סממנים של מקום כמו האבן הירושלמית, זו העתיקה המתגלה באתרים של חפירות ארכיאולוגית, מחצבות ועל גבי מבנים, לצד תצלומים של מקומות ספציפיים כמו בית קברות, מצודה או נוף פתוח. פרט לצילום טיפולוגי קלאסי במסגרתו, היא עוקבת אחר מאפיינים משותפים.

"המיתוס של הנוף הקדוש בארץ נע בין אמת היסטורית לפרשנות תקופתית", מצהירה שלמון. ירושלים בעיניה היא עיר של שכבות רבות, "שכבות של היסטוריה, דתות, אמונות, שליטים למיניהם, אנשים ומורכבות תמידית, שהשאירו את נופה מצולק. הנוף מכיל בתוכו את מאבקי השליטה לאורך ההיסטוריה, את עדויותיהם של בני האדם שהתגוררו שם לאורך השנים ומצאו במקום את הבסיס לירושלים".

שלמון היא דור שישי בארץ ודור רביעי בירושלים. לאורך השנים, גם כשלא התגוררה בה שמרה על קשר מורכב עמה. "תהליך היצירה שלי ובחירת מקומות הצילום נבעו ממקורות שונים: מן המסע אחרי מיתוס מצדה בתרבות הישראלית ופירוקו לאורך השנים, מטיולי הילדות לעיר העתיקה ולכנסיית הקבר, מן החיפוש אחר שורשי משפחתה של סבתי וסיפוריה של אמי על מצבות הקברים השבורות של אבי אמה ושל אמו שנתגלו בהר הזיתים לאחר מלחמת ששת הימים". מבחינתה, הפרויקט המוצג הוא "רק תחילתו של קטלוג, חיפוש מיון וסידור הארכיון החזותי שיוצר את הנוף הקדוש הפרטי-הציבורי שלי".

לנה בקלנובה: הכל חולף

תערוכתה של לנה בקלנובה התגבשה ברגע האחרון, אז הדפיסה ושיחקה עם החומרים שעליהם עבדה במהלך לימודיה במחלקה לצילום בבצלאל. ברור לחלוטין שמה שנכלל בתערוכתה הוא רק קומץ קטן מכלל העבודה שלה וסביר להניח שהיא היתה יכולה להרכיב כמה וכמה תחבירים שונים. בקלנובה, בת 33, נולדה ברפובליקת קרים שבאוקראינה וחיה כיום בתל אביב.

התצלומים צולמו בטכניקות שונות, פותחו בנפרד ומוצגים בגדלים משתנים. אפשר למצוא תצלומים ספונטניים שיצרה בחטף בסיטואציות אינטימיות, לצד עבודות שבהן התערבה. כך, למשל, היא שתלה למונה ליזה תווי פנים שונים, חלקי נוף התחומים בעיגול.

מגוון התצלומים שמציגה בקלנובה מאפשר לצופה לנוע במבטו ואף לייצר תחבירים משלו. בקלנובה מתייחסת לתערוכתה כ"דוקומנטציה של מעבדה מדומיינת הבוחנת הזדמנויות שלא נוצלו, או מצבים שבהם לא יכולים ללכת". היא מזכירה תחושות ורגשות המתעוררים עם ההתעוררות משינה, ובעיקר מדגישה את המתח שבין ערות לשינה ובין מציאות לחלום. הבחירה במעבדה מאפשרת לה לדבריה "חופש ושימוש במגוון חומרים כמו קטעי עיתונות או גלויות המשחררות אותי משימוש בתצלומים בתוך מסגרות. שימוש בנייר עיתון מדגיש את העובדה שהכל חולף ולא נצחי. אני משתמשת בנייר רגיל או נייר עיתון, לא נייר צילום".

מוסררה

בת-אל כרמי: קולו של סבא

"שלמה ורכשנדה צברי", עבודתה של בת-אל כרמי מבית הספר מוסררה, היא פרויקט תיעודי הכולל סדרת תצלומי סטילס ווידיאו הסובבים סביב סיפורם של סבה וסבתה של כרמי. כרמי תיעדה אותן במשך שמונה חודשים - בין היתר היא צילמה אותם ישובים בסלון זה לצד זה, ברחבי המושב שלהם, בחצר וכן הלאה. עבודת הווידיאו מספרת את סיפור המשפחה מפי הסב כאשר הקול נשמע ב-voice over, ואילו סבה בתמונה נראה שוקט, מלטף ארגז תפוזים, נאנח, מצית סיגריה וכן הלאה.

כרמי, בת 25, גדלה במושב שיבולים בנגב וכיום חיה בירושלים. הסבים שלמה ורכשנדה צברי עלו מאיראן בשנות ה-50. לאחר ששהו במעברות הגיעו לנגב המערבי ונמנו עם מקימי המושב מלילות.

כבר בתצלומים מצליחה כרמי להעביר את סיפורם ארוך השנים והמורכב, את המציאות קשת היום שבה התנסו. בעבודת הוידאו מובא סיפור היעלמותו ו"מותו" המיסתורי של חנוכה, בנם של הזוג צברי, אותו לקחו לטיפת חלב, ושם נאמר להם שהוא "נהיה חולה", וטיפלו בו בשמן פרפין. הם סרבו לאפשר להורים לראות את בנם בבית החולים ולאחר כשבועיים נמסר להם שהוא מת, מעולם לא הציגו גופה או הוכחה המאמת זאת.

הנכדה מספרת שבמשך שנים הם היו מספרים את סיפורם ורק לפני שמונה חודשים צץ אצלה הרעיון לתעד אותם. "היה לי חשוב להראות את סיפורם החלוצי ואת הסיפור הלא ייאמן על אודות חנוכה", היא אומרת.

לאחר ניסיונות רבים לתעד את הסיפור, בחרה להפריד את הסאונד מהדימוי. לדבריה, "היה לי חומר גלם שבו צילמתי את סבא שלי בעבודה, ברגע שהיה מותש ולא שם לב למצלמה. הדימוי האמיתי כל כך שלו והקול מלא הרגש התחברו יחד ויצרו את הווידיאו. ידעתי שאם אצלם את סבא שלי בזמן שהוא מספר את הסיפור, הוא יישאר חזק ומודע למצלמה, דבר שרציתי לנטרל".

קודם לפרויקט זה היא צילמה באזור היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה, תוך התמקדות בתצלומי נוף ובהשפעת הטילים על האזור. "בעצם כמעט כל עבודה משמעותית שיצרתי במוסררה צולמה באזור הנגב, או שצולם בה ?טבע' עירוני, דבר שחסר לי במגורים בעיר וחיפשתי אותו בירושלים", היא מסכמת.



תומר רוזנטל, מתוך ''החלל הרואה'', 2011


עדי שלמון, מתוך ''Holylandscape'', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו