בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לנירנברג חוקים משלה

העיר שעמדה במרכז אחת האופרות השערורייתיות בפסטיבל ואגנר, ושבה נוסחו חוקי הגזע בשנות ה-30, שוקקת היום אתרי בילוי לצד מונומנטים מימי הרייך

13תגובות

מחלון המכונית הנוסעת לאורך מדינת בוואריה (בגרמנית: באיירן) שבחבל פרנקוניה התיכונה נשקף נוף אירופאי יפהפה, על יערותיו, אגמיו, וגבעותיו העדינות. בסבך הצמחייה אפשר לזהות גם את הלתת הבווארי המפורסם, צמחים גבוהים בשרניים המשמשים להכנת הבירה המקומית. בירת המדינה היא מינכן; בירת המוסיקה הוואגנרית היא ביירוית - עיירה מנומנמת בעלת מדרחוב אחד ובית אופרה שמושך אליו את כל העולם באוגוסט ואז נדם לשנה שלמה; והעיר המגניבה של החבל היא נירנברג.

כבר בתואר הזה אפשר לזהות את הפרדוקס המרתיע: נירנברג, שלשמעה נרעד הגוף מזיכרון החוקים הנאצים האנטישמים שהובילו להשמדה, אשר נהגו ונחתמו שם. שבה התקיימו המשפטים בתום מלחמת העולם השנייה בהם הורשעו - ואחר כך הוצאו להורג - כמה מהוגי החוקים האלה ומבצעיהם. נירנברג שבה התקיימו מצעדי הענק של הנאצים, אשר הונצחו במצלמתה הכה-פואטית של במאית הקולנוע האישית של היטלר, לני ריפנשטאל. איך יכולה אפוא נירנברג להיות "מגניבה"?

נירנברג הונצחה הרבה לפני שהרייך השלישי ניכס אותה - באמצעות האופרה "המייסטרזינגר מנירנברג" (1868), של ריכרד ואגנר. ה"מייסטרזינגר" - הקומדיה היחידה של ואגנר, שלא נודע דווקא בחוש ההומור המפותח שלו - מספרת את סיפורם האמיתי של חברי גילדת בעלי המלאכה בגרמניה במאה ה-16, שנהגו לכתוב ולשיר מוסיקה, ובמיוחד סיפורו של אחד המפורסמים בהם - הסנדלר-משורר-מוסיקאי הנס זאקס מנירנברג.

בין חברי הגילדה באופרה אפשר למצוא גם נפח, צורף, מסגר, אופה, פרוון, יצרן סבונים, חייט ובעל מכולת. וגם אביר - ולטר פון שטולצינג; ופקיד - סיקסטוס בקמסר, גיבור נלעג ובן דמותו של מבקר המוסיקה היהודי אדוארד האנסליק, שחי בתקופתו של ואגנר וצידד ביריבו האידיאולוגי, ברהמס. וכולם שרים, ואף משתתפים בתחרות זמרה שהיא לבה של העלילה.

צפייה באופרה, שביימה הנינה של ואגנר ומנהלת הפסטיבל, קתרינה ואגנר, עוררה רגשות רבים - דחייה הוא אחד מהם - אבל גם רצון לקפוץ ברכבת, מהלך שעת נסיעה, אל עירם הידועה לשמצה של המייסטרזינגר, ולבדוק איך היא נראית היום. קתרינה ואגנר, במסורת הפסטיבל המתעקש להצמיד לאופרות פרשנות מרחיקת-לכת על ידי בימוי אקסטרווגנטי ועדיף שערורייתי, הציגה את הנס זאקס (סנדלר ומשורר, כאמור) כצייר דווקא, ושילבה בהפקה סצינות של אלימות, עירום פרונטלי וגרוטסקה וולגרית.

באחת הסצינות האופייניות מופיעים המייסטרזינגר לבושי חלוקים ועליהם ראשים ענקיים כעורים ונלעגים בנוסח ה"חרצופים", שהם קריקטורות של גדולי התרבות הגרמנים: גתה, שילר, באך, בטהובן, קלייסט, הלדרלין, אלברכט דירר יליד נירנברג וריכרד ואגנר עצמו. ובעודם מרקדים, הם פורשים לרווחה את חלוקיהם ומגלים אברי מין זכריים זקורים ומדמים מין אוראלי זה בזה.

נירנברג העיר לא מזכירה כלל את עולמה המסוכסך של קתרינה ואגנר. בין חומותיה שוכן המרכז העתיק שלה, וכולו בתי קפה ציוריים ובניינים עתיקים - משוחזרים ברובם; ועל חיי הלילה שלה מספרים נפלאות. ועם זאת, היא אינה מנסה להסתיר דבר מההיסטוריה הנוראה שלה בשנות ה-30 של המאה שעברה.

במובן זה, מוזיאון התיעוד שהוקם לפני כמעט 20 שנה בעיר הוא המוסד המרשים ביותר. האדריכל האוסטרי גינתר דומניך חצה את המבנה - שהוא חלק ממתחם אימתני בראשות האדריכל של היטלר, אלברט שפאר - במין טריז אלכסוני ענק של מתכת וזכוכית. לוחות גדולים מבשרים לבאים בלי כחל ושרק על מעללי הנאצים בעיר, והמוזיאון מראה זאת בתצלומים וסרטים ומיצגים.

באי המוזיאון הם בעיקר בני נוער המובאים הנה מכל רחבי גרמניה, וקשה שלא להבחין איך הם עומדים לפני היסטוריה רחוקה, לא מובנת, שחיה ורותחת עדיין בזכרון המבוגרים, אבל בשבילם היא סתומה, והעימות אתה קצת מעצבן אבל בעיקר לא נחווה בשום דרך רגשית.

נירנברג מלאה מונומנטים, רובם הרוסים, המתועדים בתמונות מימי הרייך: תחנת הרכבת המרכזית שבחזיתה עוד צעד המנהיג הנאצי הורסט וסל בשנות ה-20, מלון ה"דויטשר הוף" הזכור מפתיחת "ניצחון הרצון" של ריפנשטאל באורותיו המהבהבים, כנסיית ה"פראונקירשה" בעיר העתיקה שלפניה ובסביבותיה התקיימו מצעדי "החולצות החומות", מרכז הקונגרסים המונומנטלי בהשראת אמפיתיאטרון רומי. וליד האגם: "זירת לויטפלד" ובשוליה "שדה הצפלין" - מגרש המסדרים של הנאצים שהכיל 150 אלף חיילים.

מה שנותר מהצפלין הוא המגרש הריק. בשוליו בקושי אפשר לזהות את מדרגות הישיבה שהקיפו אותו, ורק בחזיתו, אמנם הרוס, מתנוסס בונקר הפיקוד ומשני צדיו מושבי השיש, כמושבי איצטדיון כדורגל. לפני כמה עשרות שנים צולם שם הפיהרר משקיף על מסדרי הפאר ההמוניים שהתקיימו לכבודו. היום משתזפת על המושבים נערה לבדה, וכמה ילדים גולשים בסקייטבורד על מדרגותיו.

אז מי פוחד מוואגנר?

בלובי המלון בעיר ביירוית, שבועיים אחרי הקונצרט של התזמורת הקאמרית הישראלית שם, שבו היא ניגנה בין היתר את היצירה "אידיליית זיגפריד" של ואגנר - התנהל דיון סוער. בלי ששמו לב שעיתונאי יושב בקרבם, החליפו נגני התזמורת רשמים מהקונצרט - וההסכמה היתה מוחלטת. הם לא הבינו, והתרעמו, ונעלבו, מדברי הנאצה שהוטחו בהם בישראל בעקבות נגינתם: בכתבות, בטוקבקים ואף בהטרדות טלפוניות. הדיון העכשווי, שבו הם הגנו בינם לבין עצמם על הפרויקט ועל הצידוק המוסרי שלו, היה עדות נוספת, שלישית, לשלמות הפנימית בה התייחסו הנגנים עצמם לקונצרט הזה: העדות הראשונה היתה עצם ההסכמה של כולם לנגן בו, והשנייה - החזקה מכולן - היתה ההתרגשות העצומה שאחזה בהם בשעת הקונצרט, והיופי והשלמות שבה ניגנו את היצירה. קשה להיזכר בקונצרט אמיתי ומרגש יותר, ששילב בצורה כה עמוקה בין מוסיקה והיסטוריה, אמנות מופשטת ונקיטת עמדה חברתית-פוליטית.

בביירוית, בתוככי המעוז הוואגנרי המובהק, על כל ההשלכות שלו, נוגנה המוסיקה של ואגנר על ידי תזמורת של יהודים-ישראלים והיתה כקריאת תיגר על מסורת אנטישמית ועל אפיזודה נאצית רבת משמעות בתולדות המלחין והעיר. אבל הפרויקט תם. התזמורת חזרה לישראל אחרי מסע נוסף, באיטליה, בו שבה וניגנה את ואגנר לצד מוסיקה של מלחין ישראלי - צבי אבני - ועוד מלחינים שהוחרמו על ידי הנאצים. ומה הלאה? האם בזה נשבר החרם על המוסיקה של ואגנר בישראל? האם התזמורת תנגן אותו מעתה גם כאן?

יש להניח שלא. ככל התזמורות בארץ, המוחלשות ממילא, ועוד יותר עכשיו אחרי הקיצוץ הדרקוני הפתאומי שנגס בתקציביהן והרס את תוכניותיהן לעונה הקרובה, גם הקאמרית הישראלית לא מסוגלת לקחת על עצמה את המשימה הזאת. עליה לשרוד. ובמציאות הישראלית העכשווית, שבה נגינת ואגנר מעוררת לא רק התנגדות אותנטית הנובעת מכאב, אלא גם התנגדויות פוליטיות קולניות של מפלגות הימין (חברי כנסת שלא שמעו צליל מיצירותיו קראו להחרים את התזמורת ולבטל את ההקצבה הממשלתית שלה) - לא כדאי לתזמורות לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה.

ואולי אין בכלל צורך, ויש להמשיך ולהחרים את המלחין הזה בישראל? רבות נאמר על חשיבותו של ואגנר, על הפרדת המלחין מיצירתו, על זכויות יסוד מתנגשות - חופש הביטוי לעומת הפגיעה בזוכרי השואה; ועל כך שהנאצים עצמם החרימו יצירה של ואגנר, האופרה "דמדומי האלים" ששימשה תעמולה נגדם בידי בעלות הברית. לעומת זאת, הרבה לא נאמר על מקומה של המוסיקה הזאת בחיי היהודים עצמם, בהם נפגעי השואה וניצוליה.

ואגנר היה חלק מתרבותם של יהודי גרמניה ומזרח אירופה. כיהודים הם לא יכלו לבקר בביירוית מ-1933, אבל את ואגנר רבים מהם אהבו. בשבילם הוא היה לשונם המוסיקלית. באולם האופרה ה"פסטשפילהאוס", שהקים ואגנר כמונומנט לעצמו, צפייה באופרה שלו יכולה לעורר זיכרונות ואסוציאציות מחרידות. בהיכל התרבות בתל אביב, לעומת זאת, או בבנייני האומה בירושלים, זה יכול להיות אירוע רדיקאלי משמעותי שיש בו גם ביקורת, גם גילוי, גם עימות, וגם חווייה אמנותית.

"אל תספרו לי מהיכן המוסיקה באה, אבל השמיעו לי אותה", אמר פעם מישהו. ספרו לי מהיכן המוסיקה באה, והשמיעו לי אותה.



מוזיאון התיעוד בנירנברג עם החיץ הגדול באמצעו. לוחות גדולים מספרים על מעללי הנאצים


מתוך האופרה ''המייסטרזינגר מנירנברג''. גדולי התרבות באקט פורנוגרפי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו