בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שיעמוד במרכזו של פסטיבל הג'ז באילת

אדי פלמיירי מספר איך נולדה הסלסה וכיצד הוא שיכנע את מנהלי פרס הגראמי לפתוח קטגוריה מיוחדת למוסיקה לטינית - וזכה בה

5תגובות

מועדון הפלדיום הוא לא השם הראשון שעולה במחשבה כשמדובר על מועדון ריקודים היסטורי בניו יורק. יש מועדונים מפורסמים ממנו. מועדון הכותנה בהארלם בתקופת היובש של שנות ה-20, עם התזמורת של דיוק אלינגטון כלהקת הבית; מועדון הסאבוי, גם הוא בהארלם, בתקופת הסווינג של שנות ה-30, עם הקרב המיתולוגי בין התזמורת הלבנה של בני גודמן לבין התזמורת השחורה של צ'יק ווב (ווב ניצח); וארבעה עשורים מאוחר יותר - מועדון הפרדייז גאראז', שבו תקליטנים פורצי דרך שיכללו את אמנות הדי-ג'יי וקהל שהורכב בעיקר מהומואים הביא לכדי אובדן חושים את צורת הבילוי שזכתה מאוחר יותר לשם "קלאבינג".

אבל במשך תקופה לא קצרה בשנות ה-60 ההתרחשות במועדון הפלדיום, שהיה ממוקם ברחוב 14 במנהטן, היתה ככל הנראה לא פחות מחשמלת מאשר במועדונים המיתולוגיים האלה. כך לפחות מספר הפסנתרן אדי פלמיירי, שתזמורתו "La perfecta" היתה אחת הבולטות בפלדיום ואף ניגנה בערב הנעילה של תור הזהב שלו ב-1966 (כשהפלדיום נפתח שוב בשנות ה-70 הוא אירח בעיקר הופעות של להקות רוק).

"אם רצית לנגן בפלדיום, התזמורת שלך לא יכלה להיות סתם תזמורת טובה. היא היתה צריכה להיות תזמורת אדירה מפני שלפלדיום באו הרקדנים הכי טובים בעולם", מספר פלמיירי בראיון טלפוני מביתו בניו יורק, וממשיך לתאר את המתרחש במועדון בפירוט מענג ובמבטא שיש בו ניגון "נויוריקני" (ניו יורקי-פורטו ריקני) מענג לא פחות.

אדי פלמיירי

"אנחנו מדברים על ארבעה ערבים בשבוע, כל ערב עם קהל שונה לחלוטין. ליל רביעי התחיל עם רקדנים חובבים. אחר כך באו הרקדנים המקצוענים, ואתם הגיעו כוכבי הקולנוע. מרלון ברנדו, קים נובאק. ליל שישי היה הלילה ההיספני. רקדנים נהדרים. הרבה מהמרים. בחורות מדהימות. כולם לבושים יפה. אווירה של עולם תחתון. השאירו המון כסף. ליל שבת - צווארון כחול. בעיקר פורטוריקאים. לא הימרו הרבה, אבל שתו בלי סוף. וליל ראשון - שחורים. רקדנים אדירים. אהבו מאוד את הממבו".

בונגו במילרע

פלמיירי, שיחגוג בסוף השנה את יום הולדתו ה-75, יבוא בסוף החודש לפסטיבל הג'ז באילת עם "2 La Perfecta", הגלגול העכשווי של התזמורת האדירה שלו משנות ה-60 וה-70, וגם אם הקהל הישראלי אינו מצויד בכישורי הריקוד של בלייני הפלדיום, אין ספק שהוא ירקוד בעוז.

"זאת הפעם השלישית שאבוא לאילת, אבל זאת תהיה הפעם הראשונה עם תזמורת שמנגנת מוסיקה לריקודים", אומר פלמיירי וכהרגלו נכנס מיד לפרטים הקטנים. "יהיו שני טרומבונים וחליל, כמובן (שילוב הכלים הזה היה תו ההיכר של "La perfecta" וייחד אותה מתזמורות אחרות, ב"ש), יהיו כמה זמרים, באגף כלי ההקשה יהיו טימבלס, קונגס ובונגו (פלמיירי מבטא את המלה האחרונה במלרע), ואני אנגן בפסנתר. מוסיקה מאוד מלהיבה".

פלמיירי, בן להורים שבאו לניו יורק מפורטו ריקו, גדל בתקופה שבה המוסיקה הלטינית זינקה בתנופה גדולה אל תוך הנוף המוסיקלי של הערים הגדולות באמריקה, ובעיקר ניו יורק. "זה התחיל כבר בסוף שנות ה-30, עם התזמורת של מאצ'יטו, אבל הבום הגדול התרחש לקראת סוף שנות ה-40", מבהיר פלמיירי. "ב-1947 מאצ'יטו שכר את המעבד הנפלא רנה הרננדז שהגיע מקובה, והתזמורת שלו עלתה בכמה רמות. טיטו פואנטה הקים את הלהקה שלו, "Piccadilly Boys", ב-1949. באותו זמן טיטו הרננדז הקים את התזמורת המדהימה שלו, עם שלוש חצוצרות וזמר. ב-1950 הממבו נהפך לשיגעון עולמי. ואז הצ'ה-צ'ה-צ'ה".

רוב הסגנונות האלה הגיעו מקובה, אבל המוסיקאים שניגנו אותם בניו יורק היו על פי רוב ממוצא פורטו ריקני. "בזכותנו, האמריקאים ממוצא פורטוריקני, נשמרה הגחלת של המוסיקה הקובנית", אומר פלמיירי. "כשמוסיקאים מקובה באו לארה"ב, הם ראו שאנחנו מבינים את התבניות הקצביות שלהם. וכשהמוסיקה בקובה נהפכה ליותר ג'זית במהותה, אנחנו המשכנו את המסורת של המוסיקה הלטינית.

"מאוחר יותר התחילו לקרוא לזה סלסה. לקחו את כל הסגנונות הקובניים המגוונים, את כל המקצבים השונים - רומבה, גוארצ'ה, צ'רנגה, דנסון, קוהונטו, צ'ה-צ'ה-צ'ה - ושמו על הכל תווית אחת: סלסה. אני מבין מדוע עשו את זה. זה היה עניין שיווקי. השם הזה, סלסה, עזר למכור את המוסיקה. ובכל זאת, אסור לשכוח שמאחורי השם הזה מסתתרים כל כך הרבה סגנונות ומקצבים, שכל אחד מהם הוא עולם שלם".

פלמיירי ניגן פסנתר בתזמורת של טיטו הרננדז וב-1961 הקים את "La Perfecta". ההרכב הכלי של התזמורת היה מקורי. "אף אחד לא ביסס תזמורת לטינית על הצליל של שני טרומבונים וחליל", הוא מסביר, ושוב הוא פוצח בתיאור סוחף ומפורט של סצינת המוסיקה הלטינית בסוף שנות ה-50 - תחילת שנות ה-60. "בתזמורת של מאצ'יטו היו חמישה סקסופונים ושלוש חצוצרות. בתזמורות של שני הטיטו (פואנטה והרננדז) היו שלוש חצוצרות.

"ב-1958 אחי (הפסנתרן צ'ארלי פלמיירי, שהיה מבוגר מאדי בעשר שנים, ב"ש) הקים את להקת ?צ'רנגה לה דובונה'. במקום חצוצרות הוא השתמש בשלושה כינורות, ולא היה אצלו נגן בונגו! ואז איש צעיר בשם ג'וני פצ'קו, שניגן חליל עם אחי, הקים להקה והקליט קטע בסגנון הפצ'נגה. התקליט הזה נמכר ב-145 אלף עותקים וכולם השתגעו מזה. "ופתאום אנחנו באנו עם "La Perfecta" - בלי חצוצרות, בלי כינורות, רק שני טרומבוניסטים שאי אפשר היה להתחרות בהם, וחלילן מעולה, ונגני הפרקשן הכי טובים של התקופה. היו תזמורות מדהימות בתקופה הזאת, אבל יכולנו להתחרות בכולן".

אחד הקטעים הכי מפורסמים של "La perfecta" נקרא "אזוקר פה טי", ומאחורי הפיכתו ללהיט מסתתר סיפור משעשע. "הקטע הזה נמשך שמונה וחצי דקות, וזאת היתה בעיה כי הרדיו שידר אז רק קטעים של שלוש דקות", מספר פלמיירי. "אבל היה שדרן אחד, סימפוני סיד, שהיתה לו את אחת התוכניות הכי פופולריות, והוא עזר לי עם המכירות של ?אזוקר פה טי'. הוא היה משמיע אותו כל הזמן".

הוא כל כך אהב את הקטע?

"הוא קיבל כסף מחברת התקליטים Roulette, ואני הקלטתי בחברת Tico שהיתה בשליטת Roulette. האנשים של ?רולט' אמרו לסימפוני סיד להשמיע את ?אזוקר', והוא עשה את זה", אומר פלמיירי וצוחק.

אלה היו הימים.

"אלה היו הימים, חבר".

אני בן 25

ב-1975 החליטה הנהלת פרסי הגראמי להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של מוסיקה לטינית. פלמיירי זכה בפרס באותה שנה, והוא גאה בו כמובן, אבל הוא לא פחות גאה בכך שהוא היה אחד האנשים שהצליחו לשכנע את הנהלת הגראמי שיש צורך בפרס מיוחד לסצינה הלטינית. "במשך 17 שנה ניסינו לשכנע אותם, ללא הצלחה. שיבצו אותנו ביחד עם מוסיקאי הג'ז, ואיזה סיכוי יש לי כפסנתרן להיבחר כשיחד אתי מתמודדים הפסנתרנים הכי טובים בעולם? כך שהיינו זקוקים לקטגוריה של ג'ז לטיני.

בסופו של דבר הם הסכימו לשמוע אותנו. אירגנו לכבודם קונצרט, שבו הופעתי עם שמיניית הג'ז הלטיני שלי. אחרי שהם שמעו אותנו מנגנים, הם אמרו: או.קיי, נפתח בשבילכם קטגוריה חדשה".

לפני כמה שנים פלמיירי ייסד את "2 La Perfecta" שאיתה יבוא לאילת. מדוע הוא עשה את זה? "מפני שאנשים שאלו אותי כל הזמן על התזמורת המקורית ורצו לשמוע את המוסיקה שהיא ניגנה. ניגנתי חלק מהיצירות עם הביג בנד שלי, אבל אנשים רצו לשמוע את ההרכב של ?la Perfecta' עם שני הטרומבונים והחליל. אז הקמתי את התזמורת מחדש, וזה עובד מצוין".

והאם אחרי 55 שנה בעסקי המוסיקה, הוא עדיין להוט להופיע, להקליט ולנגן? בכל זאת, הוא יהיה בן 75 בדצמבר. "בן 25", הוא מתקן. "מישהו אמר לי שאחרי גיל 50 מתחילים לספור מחדש. אני אהיה בן 25 בדצמבר. זה עונה על השאלה שלך? לפני כמה ימים סיימתי סיבוב של 11 הופעות באירופה, עם רביעייה. בחיים שלי לא ניגנתי כל כך הרבה פסנתר".

דבר לא השתנה

אבישי כהן מסיים במפתיע את תפקידו כמנהל פסטיבל הג'ז, מבלי שקיים את ההבטחה לעידן חדש ומלהיב

לפני כחודשיים, במסיבת העיתונאים שבה הוצגה רשימת האמנים שינגנו בפסטיבל הג'ז באילת, נשאל המנהל האמנותי של הפסטיבל, אבישי כהן, מדוע רשימת האורחים כוללת מעט שמות מפורסמים והרבה אמנים לא ידועים. הוא השיב, בצדק, שחלק מהשמות הלא מוכרים של היום יהיו אמנים מפורסמים מחר, ושאחת המטרות של הפסטיבל היא להציג לקהל הישראלי את ההבטחות האלה.

השאלה היא כמה מהאמנים הזרים שיבואו השנה לפסטיבל הם באמת מוסיקאים נפלאים שעדיין לא זכו להכרה מלאה (או שזכו להכרה אך אינם מוכרים דיים בישראל), וכמה הם מוסיקאים פחות נפלאים, שלא לומר סטנדרטיים, שמחיר הבאתם לישראל אינו גדול ולכן משתלם להזמין אותם. התשובה תתברר כמובן רק בפסטיבל עצמו. על סמך האזנה לא מאוד מעמיקה, אני מהמר בזהירות שהזמרת ליז רייט, נגן המפוחית גרגואר מארה והגיטריסט-זמר-תופעת טבע ראול מידון (מוסיקאי עיוור פנומנלי), משתייכים לקבוצה הראשונה של מוסיקאים נהדרים, ואילו הזמרות גרטשן פארלטו וג'סי פאלטר, המקישו פדריטו מרטינז, להקת "Vital Information" ולהקת "Tuba Skinny" משתייכים לקבוצה השנייה.

על אדי פלמיירי - האמן המפורסם ביותר שיגיע לאילת השנה - אין צורך להמליץ, ואת הפסנתרן ג'ייסון מוראן - האמן העכשווי החשוב ביותר מבין אורחי הפסטיבל - כדאי מאוד לא להחמיץ.

באופן תמוה מאוד, כהן לא סיפר במסיבת העיתונאים ההיא שהפסטיבל, שייפתח ב-21 באוגוסט ויסתיים ב-24 בחודש, יהיה האחרון שלו כמנהל האמנותי. השתיקה הזאת היתה אנטיתזה מוחלטת להכרזה על המינוי של כהן לתפקיד, לפני שלוש שנים בלבד, הכרזה בווליום גבוה שנשאה בחובה הבטחה לעידן חדש ומלהיב בתולדות הפסטיבל.

ההבטחה הזאת לא מומשה. שני הפסטיבלים שכהן ניהל לא היו מאכזבים, ויש סיכוי גדול שגם הפסטיבל השנה יהיה מוצלח, אבל שום דבר מהותי לא השתנה בפסטיבל בתקופתו הקצרה של כהן, חרף ההבטחות שהרפרטואר ייהפך לנועז ומעניין יותר ושהפסטיבל מתעתד להפוך לפסטיבל בינלאומי מרכזי, שימשוך אליו גם קהל מחו"ל ולא רק מישראל.

לנוכח סיומו הנמהר של עידן אבישי כהן, שנימק את עזיבתו באי יכולתו לשלב את ניהול הפסטיבל עם הקריירה המוסיקלית המצליחה שלו, מוטב אולי שהאחראים על בחירתו של מנהל מוסיקלי חדש, לא יטילו את יהבם על שמות מפורסמים, אלא יבחרו באיש מקצוע שיכול להשקיע את כל זמנו בפסטיבל. ולמי שייבחר לתפקיד כדאי להזכיר, שהקהל שבא לאילת באופן קבוע, אף שרובו אינו נמנה עם הגרעין הקשה של חובבי הג'ז, מפגין פתיחות מוסיקלית גדולה מאוד והתלהבות אין קץ. אין שום צורך לספק לקהל הזה רק מוסיקה קלה לעיכול. הוא יבלע בשמחה גם מוסיקה מאתגרת יותר.



פלמיירי ליד הפסנתר. שני טרומבונים וחליל יוצרים את הצליל המיוחד


כהן. לא מאכזב אך לא נועז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו