בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא נסחפים בזרם

אחרי שורה של כוריאוגרפיות שיצרה, חשה ממי שימאזקי כי רוב יצירותיה מתאפיינות ברצינות יפאנית. עכשיו, אחרי 14 שנה בארץ, היא מעלה את המופע "שיטפון", שבו נחשפת הישראליות שלה. זה מתבטא גם באומץ לשתף במופע רקדן שמעולם לא הופיע על במה

תגובות

"בזמן האחרון הישראליות שלי מאוד מתחזקת", אומרת ממי שימאזקי ומחייכת. הרקדנית והכוריאוגרפית היפאנית בכלל נשאלה על "שיטפון", היצירה החדשה שלה, שבכורתה תהיה מחר במסגרת פסטיבל "מחולוהט" במרכז סוזן דלל בתל אביב, אבל בתשובתה היא בחרה להתייחס לחייה כאן. "אני מדברת יותר, עושה יותר רעש, צוחקת יותר. משהו יותר קליל. אבל איכשהו, כשאני יוצרת, תמיד יוצאים לי דברים רציניים, מאוד יפאניים. הפעם רציתי להוציא את הישראליות שלי גם ביצירה".

שימאזקי חיה בישראל זה 14 שנה. היא נולדה ב-1975 בטוקיו (פירוש שמה הפרטי ביפאנית הוא "יופיו של הפשתן"), למדה בלט מאז שהיתה בת 3, וכשהיתה בת 16 עברה לשווייץ ולמדה במשך שנתיים ב"רודרה", בית הספר של מוריס בז'אר בלוזאן. בתום לימודיה רקדה בכמה להקות ופרויקטים באירופה וביפאן, אך התקשתה לאתר להקה מובילה במיוחד שתאמץ אותה לשורותיה. בשלהי שנות ה-90, לאחר שפגשה את אוהד נהרין בהולנד וביפאן, באה לישראל והצטרפה לאנסמבל בת שבע. "הייתי בהלם מכך שזה נראה רגיל", היא נזכרת בפעם הראשונה שביקרה בארץ, "דמיינתי מדבר, גמלים ואנשים עם כאפיות".

לאחר שנה באנסמבל היא קודמה ללהקה הבכירה של בת שבע, שבה רקדה עד 2009, למעט הפסקה בת שנה שבה ילדה בת ורקדה בתיאטרון קליפה ובפרויקט בחו"ל. במשך השנים נהפכה ישראל לביתה הקבוע, וכיום היא חיה עם בתה בתל אביב ועובדת כמורה למחול וכמחנכת בבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא.

בצד פעילותה כרקדנית, טיפחה שימאזקי קריירה ככוריאוגרפית. בתחילה, בשנת 2000, הציגה עם שרון אייל את הדואט "קמט" בפסטיבל "אינטימדאנס". בהמשך, במקביל לעבודתה בבת שבע, העלתה שורה של עבודות, ובהן "Blue Wound" (2001), "Beak" (2004), "Soda" (2006) ו"Starting Point" (2007). בשנה שעברה היא יצרה את "Loop People", סולו שהיא מבצעת לצד הצ'לן רן נחמיאס, שזה עתה הוצג בסין ויועלה גם מחר, לפני העבודה החדשה.

דלק של זעם

כאשר החליטה לנטוש את הנימה הקודרת ולהביא לבמה אווירה צבעונית יותר, מיד עלו בדעתה שני שותפים פוטנציאליים - רועי אפרת ואדם קלדרון, בני זוג שרוקדים לצדה בעבודה והשתתפו גם בתהליך היצירה. "רועי ואני רקדנו יחד בתיאטרון קליפה", היא מספרת, "ומהיום הראשון התחברנו ונהפכנו לחברים טובים. אני מאוד סומכת עליו ועל הטעם שלו. הוא הראשון שאני מראה לו עבודות בתהליך כדי לשמוע מה הוא חושב, ואני תמיד מקשיבה לו".

אפרת, בן 32, רקד מגיל צעיר, למד באולפן למחול בגעתון ובניסן נתיב, השתתף בהרכבי מחול שונים ועסק ביצירה בימתית. לעומתו, קלדרון, בן 30, מעולם לא חולל באופן מקצועי. אף על פי כן, שימאזקי מדגישה כי מאוד התרשמה מהיצירתיות שלו. "מישהו יצירתי, לא משנה אם הוא רקדן או לא, יכול להביא דברים מעניינים", היא טוענת. "כשעוד לא הכרנו מספיק טוב, הוא נהג לומר שהוא רוצה לרקוד ולא התייחסתי לזה כל כך. אבל הוא המשיך עם זה, ממש כמו שטיפת מוח. ועם הזמן הכרתי אותו טוב יותר והחלטתי לנסות. הסתקרנתי לגלות מה ייצא ממנו, מפני שהוא לא רקדן".

קלדרון מאשר בשיחה נפרדת כי עד לפני כמה חודשים התעלמה שימאזקי "בדרך יפאנית" מניסיונותיו לשכנע אותה לשתף פעולה. הוא נראה נלהב מההזדמנות לעלות סוף סוף על בימת המחול ומספר שהחלום לרקוד מלווה אותו מגיל צעיר, "מאז שבגיל 12 ראיתי לראשונה את 'אנאפאזה' בבית הספר והשתנתי על עצמי ב'אחד מי יודע' מרוב התרגשות".

ואף שמעולם לא רקד על במה, עבודת גוף אינטנסיבית אינה זרה לו, שכן בנעוריו היה שחיין מקצועי בנבחרת ישראל וזכה בפרסים בארץ ובחו"ל. "מגיל מאוד צעיר הרגשתי שונה", הוא מסביר, "ובאיזשהו מקום במוח הבנתי שאם אעשה ספורט ואהיה בו טוב, יעזבו אותי בשקט". כשהיה בן 17 הצטרף לפנימיית המחוננים של וינגייט ובצה"ל היה ספורטאי מצטיין. אבל כשהיה בן 21 שם לזה קץ: "שחיתי על דלק של זעם. כל הזמן הייתי צריך להוכיח שאני שווה. וברגע שקצת יצאתי מהבועה הזאת, הבנתי שאני בכלל רוצה לעשות אמנות".

הוא עלה על מטוס לברלין עם חלום מוסיקלי. "לימדתי את עצמי להלחין ולעבד, קניתי ציוד והתחלתי לכתוב אלבום", הוא מספר. "מצאתי ספונסר, מצאתי חברת תקליטים, הוצאתי אלבום ופשוט התחלתי להופיע". וזה לא הכל. במשך שבע שנותיו בבירה הגרמנית עיצב תלבושות, יצר עבודות וידיאו ואמנות פלסטית והקים גלריה מחתרתית בשירותים ציבוריים ברובע קרויצברג. בסופו של דבר החליט שברצונו לעסוק בקולנוע וכתב תסריט לסרט עלילתי שאמור להצטלם בהמשך השנה בישראל, "פרחים של מרציפן".

כעת הוא מגיע בסערה גם אל המחול, כשבאמתחתו חיבה יתרה לשירים קצביים, תלבושות צבעוניות ויוניסונים שנאמנים למקצבים המוסיקליים. גישה זו השתלבה מצוין בשאיפתה הנוכחית של שימאזקי להעלות מופע קליל ונגיש. השלושה בחרו כמה שירים אהובים לפסקול, נכנסו לסטודיו והחלו לעבוד באווירה די משוחררת. "אני מאמינה שרקדנים צריכים להיות הכי חופשיים שאפשר", אומרת שימאזקי על החזרות, "אני לא כל כך משתמשת באגו או בכוחניות של היוצרת".

בסופו של דבר התגבשה עבודה בת 25 דקות שנפתחת בסולו של קלדרון לצלילי "יום בו יקום" של צילה דגן, ולאחריו סולו של שימאזקי על רקע הגרסה היפאנית של קוני פרנסיס לשיר "Where the Boys Are". בהמשך מצטרף גם אפרת, בתפקיד סטטי יחסית, שמדגיש את הנוכחות האנרגטית של שני האחרים. לאחר שלל התפתחויות, נחתמת העבודה בטריו קצבי ובו עוטים השלושה על פניהם מסיכות בד שחורות וצמודות, מעין "ריקוד נינג'ות", כדבריהם.

"אני מאוד אוהב מוסיקה, קצב, תחושת ביחד", מבהיר קלדרון. "אני אדם מאוד פופי ומקפיד שמה שאני עושה יישאר נגיש ואכיל, אני לא מתעסק באליטיזם. אני רוצה להגיע לקהל רחב ושיוכלו ליהנות מזה". אותה רוח של "שואו" משתקפת גם בתלבושות שהוא עיצב בעצמו למופע וכוללות בגד גוף ארוך בצבעי ירוק-שחור-סגול, חולצות מחויטות שחלקן האחורי גזור, טייץ מנומר ובגד ים אולימפי כחול המצופה בעלים זהובים.

לומד את הגוף

גם אם בימינו נדמה כי כל מי שרוצה לרקוד על במה, רשאי לעשות כן, הדרך לשם אינה תמיד פשוטה. קלדרון מספר שבתחילה ניסה להרשים את שימאזקי בסדרת האימונים שהעבירה לו "כדי שלא תתחרט", אולם מגלה מיד שהמוטיבציה היתרה שיתקה את גופו למשך שבועיים.

שימאזקי, לעומת זאת, מספרת שדווקא הופתעה לטובה מקלדרון בזמן העבודה, גם משום שהוא זכר היטב את התנועות ("בדרך כלל אנשים שאינם רקדנים מאוד מתקשים בכך") וגם בזכות היכולת הטכנית שהפגין. "הוא עובד קשה בבית ואני רואה כל הזמן שיפור", היא אומרת. היא מודעת לביקורת שעלולה להתעורר בעקבות בחירתה בו, אך מדגישה: "יש לו קסם, אנשים אוהבים אותו, וזה מספיק שרועי ואני יכולים לתמוך בו כרקדנים. אז לקחתי את הסיכון הזה".

קלדרון מוסיף כי הוא "מאוד נהנה מהתהליך הארוך שבו אני בעצם לומד את הגוף שלי. אני מפתח מודעות לכל דבר קטן שאני עושה או לא עושה. צריך להשיל מבוכה ואגו, כי את הכל רואים על הבמה. זה באמת מאוד חדש לי מבחינת המודעות. מצד שני, אני מרגיש מאוד בבית, כי כך אני רוקד כשאני יוצא למועדון. אבל זו ממש רק ההתחלה; זה מופע ראשון ואנחנו כבר חושבים על המופע הבא".



מתוך ''שיטפון'': אדם קלדרון, ממי שימאזקי ורועי אפרת. נגיש וקליל


ממי שימאזקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו