בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחאת הדיור | גברת מג'ונדרת מבקרת במאהל בגן לוינסקי

הנשים שהקימו את מאהל המחאה הפמיניסטי בגינת לוינסקי בתל אביב רואות בשמחה ובהשתאות כיצד המאבקים שהן מנהלות כבר שנים נהפכים לנחלת הכלל. בה בעת הן חוששות שלבסוף המזרחיות, המבוגרות, החד-הוריות והפלסטיניות יישארו, שוב, מאחור

39תגובות

"העם דורשת צדק חברתי" - כך מכריז אחד השלטים במאהל המחאה בגינת לוינסקי בדרום תל אביב.

כמה דקות לפני השעה שמונה בערב, ביום רביעי שעבר, אחד הפעילים במאהל כינס את הנוכחים במקום למעגל, כדי להחליט על משהו: אנשי המאהל בראשון לציון הודיעו לו שהם מחריפים את המאבק, לנוכח העברת חוק הווד"לים בכנסת מוקדם יותר באותו היום, הם כבר חסמו כביש ומבקשים מאנשי לוינסקי להצטרף.

רגע רגע, קראה שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, הקרוי "שאגת הדרום": "היום בצהריים היו פה שלושה חבר'ה שהחליטו לרדת לחסום את הכביש ואחר כך הייתי צריכה להיות שעות בטלפונים כדי לבטל להם את הקנס". התחיל דיון במעגל, איך מחליטים, מי מחליט, אולי צריך לבחור ועדות, מי מייצג את המאהל בעצם.

במקרה של לוינסקי, השאלה המדויקת יותר תהיה כנראה, איך מחליטות, מי מחליטה ומי מייצגת. כי המאהל הדרום-תל-אביבי, לדברי מקימותיו, הוא מאהל פמיניסטי.

מימין: שירה אוחיון, שולה קשת, ביבי ורוניק קקומבה, עמליה סיטון וסילבי ביטון. הגיע הזמן לצדק חלוקתי. תצלום: דניאל צ'צ'יק

לא כולנו אותו דבר

זה המאהל הראשון שהוקם מחוץ לשדרות רוטשילד, אומרות המקימות בגאווה (שמזכירה לרגע טרמינולוגיה של ראשית הקמת היישוב היהודי בארץ). קשת, אמנית ומנכ"לית תנועת "אחותי" הפמיניסטית המזרחית, מסבירה שהיה לה חשוב שהמחאה לא תישאר במרכז תל אביב. "מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חשוב", היא אומרת, "אבל הפוקוס צריך להיות פה. שם זה מעמד בינוני-גבוה. אנחנו מעמד נמוך, עניות ועניים".

היא גייסה איפוא חברות ופעילות - בהן שירה אוחיון, חברת "אחותי" שגם נאמה במוצאי שבת בהפגנה הגדולה בתל אביב, האמנית ורד נסים, הפעילות החברתיות תושבות דרום העיר עמליה סיטון, סילבי ביטון ואחרות - ובמימונה של תנועת "אחותי" נרכשו אוהלים וציוד והוקם מאהל בגינת לוינסקי.

לא לאורך זמן: בלילה הראשון פורק המאהל בידי פקחי הסיירת הירוקה של עיריית תל אביב, בטענה ש"ישן שם סודאני". קשה למצוא המחשה מובהקת מזו לגזענות הישראלית: גם כשיש מחאה חברתית, יש מי שמותר לו - צעירים בשדרות רוטשילד למשל - ויש מי שלא.

אבל נשות ואנשי המאהל לא התייאשו, הקימו אותו שוב, חזו בפירוקו שוב, ושוב, עד שבלילה הרביעי זכו לחיזוק ניכר של פעילות ופעילים חברתיים. "היתה התגייסות של נשים וגברים, מכל הגילים", מספרת קשת. הפירוק לא חזר עוד ומאז המאהל עומד ומתרחב. בינתיים הוקמו כמובן עוד מאהלים רבים בכל רחבי הארץ וגם בתל אביב, בהם בשכונת התקוה וביפו.

פה, בלוינסקי, אומרת קשת - שגרה בעצמה בדרום תל אביב - "אנחנו שמות פרוז'קטור על החצר האחורית של ישראל. ואלה לא רק שכונות דרום העיר אלא כל מה שמוגדר מלכתחילה, ובאופן שערורייתי, כפריפריה, כשוליים: ערי פיתוח, כפרים ערביים, שכונות מצוקה. רוב העם הוא מהמעמד הנמוך, ובתוכו - הנשים עניות יותר".

המהפכה המתחוללת עכשיו, כבר נאמר, היא בעצם מהפכה פמיניסטית: היא מסיטה סוף-סוף את סדר-היום הישראלי מהכוחנות - הצבאית והכלכלית - אל ענייניה של החברה האזרחית ודורשת שינוי בתחומים שבהם נשים נושאות ברוב הנטל: בריאות, רווחה, חינוך.

ואמנם, פה בלוינסקי נשים הן שמקבלות את ההחלטות במידה רבה, עוד יותר מאשר בשדרות רוטשילד שגם שם הנשים בולטות בין מנהיגי המחאה. כאן גם זהות הנשים שונה: לא סטודנטיות צעירות, אלא פעילות חברתיות שכבר צברו שנות מאבק. והגברים במאהל? "פה יש רק גברים פמיניסטים", אומרת בחיוך קשת. "הם מקבלים את ההנהגה שלנו". פעיל צעיר שמזדמן לשיחה שומע ומהנהן בחיוך גם הוא.

יום לפני הפגישה עמן השתתפו קשת, אוחיון ונציג נוסף של המאהל במפגש של נציגי המאהלים מרחבי הארץ באוניברסיטת תל אביב. כל הדיון הובל על ידי גברים, הן מספרות. "השיח הפמיניסטי זר שם", אומרת קשת. "גבר אשכנזי לא מייצג אותי. שאלת הייצוג חשובה מאוד". אוחיון: "קמתי ואמרתי שם, שאם ייבחרו 100% גברים, זו לא ההנהגה שלי". קשת: "אמרתי להם: אל תחזירו אותנו 50 שנה אחורה. היה מאבק פמיניסטי, היה מאבק מזרחי, היה מאבק פלסטיני. לא כולנו אותו דבר. אנחנו יכולים להתאחד, חלק מהמטרות משותפות, אבל יש גם מטרות של מעמד מדוכא, שנפגע יותר. אנחנו דורשות ייצוג שוויוני ושיתוף פעולה מלא. ואנחנו מנסחות את הדרישות שלנו".

מוקדם יותר באותו ערב, כשצעירה במעגל שהתכנס במאהל הציעה שבמקום לומר "אני מסכים" כשמישהו מדבר, הנוכחים ינפנפו בידיהם, קטעה קשת את דבריה ואמרה: "לא, זה רוטשילדי. אני אגיד: ?אני מסכימה'".

אוחיון סבורה כי "השיח של פתרונות הוא שיח גברי פטריארכלי. קודם כל צריך הידברות. צריך להציף את הקול". חשוב לנו להשמיע קול פמיניסטי, מזרחי, רב-תרבותי, מדגישה קשת. ולשמחתן, לא מעטים מצטרפים אליהן. במאהל הם זוכים לסוג של חינוך פמיניסטי - עניין מבורך ללא ספק. "אני שמחה שיש פה גם נשים וגברים ממעמד הביניים", אומרת אוחיון ומזכירה כי "למוחלשים קשה יותר לצאת מהבית ולמחות. כאם חד-הורית גם אני לא יכולה להיות פה 24 שעות ביממה, כי אני עובדת".

כן, הן מסכימות, בהחלט מדובר בסולידריות בין מעמד הביניים למעמד הנמוך. "גם דפני ליף ביקרה פה ותמכה", מספרת קשת ומסיפה בחיוך, "היא אפילו אמרה שהיא רוצה לעבור לכאן". נכון, הן מאשרות, גם ברוטשילד יש מנהיגות, אבל איפה המזרחיות? איפה הפלסטיניות?

עם זאת, הן מתנגדות לקולות שנשמעו להחליף את דפני ליף למשל. "אני מאוד מעריכה את ליף שהתחילה את המחאה", אומרת קשת, "לא צריך להחליף אותה. אל אותה שורה של המנהיגות הצעירות האשכנזיות צריכות להצטרף גם נשים מזרחיות וערביות, שכבר נמצאות במאבק שנים".

למען בני אדם

בשיחה נוספת, שלשום, קשת מודאגת: ביום שישי, היא מספרת, התקיימה פגישה נוספת של נציגי המאהלים ובה הוחלט כי שבעת מייסדי המחאה בשדרות רוטשילד יישארו בהנהגה ואליהם יתוספו רק חמישה נציגים נוספים מכל רחבי הארץ.

בדרך זו, טוענת קשת, "המהפכה משמרת בתוכה אותה שיטה של ההגמוניה של מעמד בינוני-גבוה אשכנזי, שלא מאפשר ייצוג שוויוני. החשש שלי הוא שבסופו של דבר נתעורר בבוקר שאחרי ונגלה שמי שנותר מאחור הן אנחנו: הקשישות, המזרחיות, החד-הוריות, הפלסטיניות. שהיינו חוטבי העצים ושואבי המים של המהפכה הזאת. מעמד הביניים לא מוכן באמת להיפרד מהכוח שלו. הנימוקים שלהם מזכירים את אלה של מייסדי המדינה: ?אנחנו בנינו, הקמנו, ייסדנו, אתם יכולים לכל היותר להצטרף'. צריך לבזר את הסמכויות, להציג עוד פנים, עוד קולות. מי שם אותם להקציב לנו חמישה נציגים מכל רחבי הארץ?"

את חששותיה של קשת עשויה לאשש ההצעה שהופרחה לחלל הציבורי בימים האחרונים, ולפיה אפשר יהיה להשיג תקציב לדרישות הצעירים המוחים - דרך העלאת גיל הפרישה.

"המהפכה הזאת", קובעת קשת, "היא המשך ישיר של כל המאבקים שלנו, המדוכאות והמדוכאים. יתרה מזאת, היה צפוי שזה יגיע למעמד הביניים. עד היום נאבקנו לבד וקראו לנו ?בכיינים', ?בטלנים'. ידוע שהמצוקה מתרחבת אם לא מטפלים בה. גם עכשיו אם זה לא יטופל זה יגיע גם גבוה יותר, עד התפרקות של המדינה".

"הדמוקרטיה", מטעימה אוחיון, "נשענת על מעמד הביניים".

וקשת ממשיכה: "את האוהל לא נטינו לפני שלושה שבועות. אנחנו גרות באוהל. אנחנו מצויות במאבק יום-יומי של הישרדות. יחד עם המנהיגות מרוטשילד אנחנו רוצות להסיט את הווילון שמסתיר אותנו. יש הגמוניה חזקה מאוד שניסתה כל השנים להסתיר אותנו. הגיע הזמן לצדק חלוקתי, לכולן ולכולם".

כי מדובר לא רק בצדק חברתי, כסיסמה השבה ונשמעת עכשיו - ויותר מרבע מיליון ישראלים זעקו אותה יחד במוצאי שבת, במה שנדמה כהתגשמות חלום - אלא גם בצדק חלוקתי: חלוקה הוגנת של המשאבים והתגמולים בחברה. מדובר בדיור ובקרקעות, שרובן, ובעיקר שטחים בעלי פוטנציאל מיסוי גבוה, מסונפות למועצות אזוריות ולא לרשויות מקומיות ועיריות; הערים מספקות למפעלים המצויים בשטחים אלה את רוב כוח העבודה, אך אינן נהנות מהמיסוי שאלה מספקים.

ומדובר גם בהקצאה שוויונית של משאבי התרבות. אוחיון, שמנהלת את מחלקת החינוך של התזמורת האנדלוסית החדשה, נמנית עם קואליציית "לבי במזרח" שהוקמה לפני כשנתיים וקוראת לשוויון כזה. "הגיע הזמן שהתרבות הישראלית תפסיק להיות נחלתו של מיעוט אירופוצנטרי ותחזור ליהדות, למזרח. אנחנו לא באירופה", היא מזכירה ומוסיפה: "אמניות ואמנים בארץ רעבים ללחם. מעמדם פחות מזה של פועלי זבל. התקציב לתרבות בכלל זעום בארץ לעומת מדינות אחרות, ואמנות מזרחית אף איננה נכללת בתקציב. מתייחסים אלינו כאל פולקלור".

עמליה סיטון מציינת: "בגלל עליית הפופ המזרחי הפופולרי יש תחושה שיש שינוי. אבל בעצם יש פה השתקה. זה מין עלה תאנה. למעשה אין ייצוג לתרבות המזרחית השורשית. המקורות הערביים לא באים לידי ביטוי".

בשיחה משתתפת גם ביבי ורוניק קקומבה, פליטה פוליטית מקונגו. "הגינה הזאת שייכת בעצם להומלסים האפריקאים", היא אומרת, "אנחנו הבעלים האמיתיים שלה. הם" - היא מחווה בידה אל יושבי האוהלים - "רק אורחים. ואנחנו מקבלים אותם בברכה".

היחס למהגרי העבודה כאן הוא אחד המאפיינים הייחודיים של המאהל. במקומות אחרים זה לאו דווקא כך. הממסד מעוניין לסכסך בין הפליטים לתושבי המקומות שבהם הם חיים, אבל כאן בלוינסקי מוכיחים שאפשר אחרת. "כאן אף אחד לא מדבר נגדם", אומרת אוחיון, שאף הזכירה את הפליטות והפליטים בנאומה בשבת. "אנחנו פה קודם כל למען בני אדם". וכך, בחלק מהערבים מתהווים הרכבי מוסיקה שכוללים פיוטים יהודיים (בשינוי מלים ברוח המחאה), מוסיקה נפאלית וראפ סודאני. בערב הביקור במאהל שר שם קובי אוז, חוזר שוב לתחנה הישנה.

סיטון, שגדלה בשכונת שפירא וחיה בה גם כיום, מספרת: "מישהי אמרה לי שאמא שלה גרה ברוטשילד ומתלוננת שעכשיו, עם האוהלים, אין לה כבר ספסל לשבת עליו. עכשיו תבינו מה זה לקבל 35 אלף אנשים למקום המגורים שלך בלי שום תוספת של תשתיות. הופכים אותנו לגזענים. תביאו אותם לפה, אבל תוסיפו שירותים. גנים, ספסלים. המדינה מפילה הכל עלינו".

ומה דעתה של ביבי קקומבה על המחאה הזאת? "זה נותן לי תקווה", היא משיבה, "תקווה לשינוי השיטה מן השורש. הישראלים", היא מוסיפה, "שכחו שגם הם היו פעם פליטים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו