בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביוגרפיה של דייוויד בואי שופכת אור על המערבולת הכאוטית שסבבה אותו

הדקדנס המיני, הפרנויות, ההופעות הראוותניות, הקוקאין; הביוגרפיה, שתורגמה לעברית, מעלה את השאלה מתי בדיוק הוא הספיק להקליט כ"כ הרבה אלבומים פורצי דרך

18תגובות

לילה אחד ב-1980, הרבה אחרי חצות, עצרה לימוזינה שחורה מחוץ למועדון הבליץ בלונדון. התור בכניסה למועדון האופנתי, הצעקה האחרונה בחיי הלילה של לונדון, היה ארוך, וסטיב סטריינג', הרוח החיה במועדון וסולן להקת הסינת-פופ "ויסאז'" הכניס כהרגלו רק את "המוזרים והנהדרים", כלומר את מי שהיו לבושים בצורה מקורית ואקסצנטרית. כשמישהו בג'ינס דרש לדעת מדוע הוא אינו מורשה להיכנס למועדון, סטריינג' היה מושיט לו מראה ואומר: "היית מכניס את עצמך פנימה?" הסלקציה שלו היתה כל כך נוקשה, שזמן קצר קודם לכן הוא סירב להכניס למועדון את מיק ג'אגר.

אבל האיש שיצא מהלימוזינה השחורה לא נתקל בשום בעיה להיכנס לבליץ. דייוויד בואי היה האליל של סטריינג' וחבריו, מוסיקאי הסינת-פופ הצעירים ואנשי תנועת "הרומנטיקנים החדשים" (שתצמיח להקות כמו "דוראן דוראן", "שפנדאו בלט", "הליגה האנושית" ו"אולטרווקס"). בואי הוכנס אחר כבוד למועדון, וכעבור זמן קצר התברר שהוא לא בא לשם כדי לבלות. "המועדון הזה הוא מה שהיה חסר ללונדון המון זמן", הוא אמר לסטריינג', שעמד להתעלף מרוב התרגשות. "הייתי רוצה שתבחר ארבעה אנשים לקליפ של השיר החדש שלי, ,'Ashes to Ashes' ושתעצב את ההופעה שלהם".

קוקו שוואב, העוזרת האישית הצמודה של בואי ב-35 השנים האחרונות, דאגה לפרטים הקטנים: סטריינג' הצטווה להתייצב למחרת בשש בבוקר במלון הילטון, עם ארבעת הניצבים ועם התלבושות החדשות, שהיו לו בערך ארבע שעות לעבוד עליהן. הוא עמד במשימה בכבוד, כפי שאפשר לראות בקליפ של "Ashes to Ashes".

סטריינג' ושלושת חבריו, לבושים בבגדי כמורה מדיאווליים שחורים, צועדים מאחורי בואי, הלבוש כפיירו, ומאחוריהם משתרך לו משום מה בולדוזר. "השמלה שלי נתפסה כל הזמן בבולדוזר", סיפר סטריינג', "ולכן עשיתי כל הזמן את התנועה הזאת שבה אני מוריד למטה את הזרוע, כדי שהוא לא ידרוס אותי. בואי אהב את התנועה והשתמש בה מאוחר יותר בקליפ של השיר '!Fashion'".

הסיפור הזה, שמסופר בעמוד 358 של הביוגרפיה "דייוויד בואי", שרואה כעת אור בעברית (בהוצאת מודן, תרגום: דורית בריל-פולק), הוא אחד הסיפורים הזניחים בביוגרפיה שכתב עיתונאי הרוק האמריקאי מארק ספיץ. יש בספר סיפורים חשובים יותר, ויש אנקדוטות פיקנטיות יותר (כשבואי פגש בפעם הראשונה את דבי הארי הוא לא ביזבז זמן ושאל אותה: "אני יכול לשכב אתך?". "אתה חושב שאתה מסוגל?" ענתה האמביציה הבלונדינית המקורית).

ובכל זאת, הסיפור על ציד הניצבים לקליפ של "Ashes to Ashes" לוכד משהו מהמהות והייחוד של בואי, כיום בן 64. הוא משקף את מוסר העבודה הקיצוני של האיש (ועוד בתקופה שבה הוא הרגיע את השימוש האובססיבי שלו בקוקאין, שגרם לו פחות או יותר להפסיק לישון בין השנים 1974 ל-1976), הוא מדגים את האופן שבו הוא ידע לרתום לעזרתו את דמיונם של אנשים אחרים, והוא מבטא את המודרניות מעוררת ההשתאות של בואי, את הצורך והיכולת שלו להישאר חלוץ, חדשן, מכתיב טעמים ואופנות, מנסח הלכי רוח.

"Ashes to Ashes" מייצג ככל הנראה את הרגע האחרון שבו בואי ענה על כל התיאורים האלה. הוא היה אז בן 33, עם 14 אלבומים, רבים מהם יצירות מופת, שכל אחד מהם שונה לחלוטין מקודמו, כל אחד מגדיר את שנות ה-70 בצליל וחזון ייחודיים.

תפקיד מינורי

יציאתו לאור של "דייוויד בואי" (במקור האנגלי הספר נקרא פשוט "בואי") הפתיעה חובבי מוסיקה ישראלים, שאינם רגילים לראות בחנויות הספרים ביוגרפיות בעברית של כוכבי רוק. עד לאחרונה הוצאות הספרים הישראליות התעלמו לחלוטין מהשוק הגדול של ספרים על מוסיקה פופולרית - ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, מחקרים מלומדים ופחות מלומדים.

אבל בשנים האחרונות, בד בבד עם יציאתם של ספרי פרוזה ישראליים שנטועים בתוך תרבות הרוקנרול (וספרי עיון כמו "אנגליה חולמת: הביטלס, אנגליה ושנות ה-60" מאת עודד היילברונר), יש התעוררות גם בגזרת התרגום. זה התחיל אולי עם החלק הראשון באוטוביוגרפיה של בוב דילן, המשיך עם ביוגרפיה של ג'ון לנון (ושל ענק אחר, ג'סטין ביבר), עכשיו רואה אור הביוגרפיה של בואי, ובקרוב תוציא הוצאת רסלינג את הספר "לד זפלין - סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם" (תואר שאפשר להתווכח עליו ושאינו מופיע ככל הידוע במקור האנגלי).

אחוזי הפגיעה של התרגומים האלה לא מאוד מרשימים בינתיים. ב-40 השנים האחרונות נכתבו בעולם ספרים אדירים על פופ ורוק, ויריות הפתיחה של השוק העברי בתחום הזה אינן משקפות את העומק שקיים בו. "כרוניקות" של דילן הוא ספר נפלא, אבל הביוגרפיה של לנון לא דיגדגה את הפוטנציאל של הנושא שלה והביוגרפיה של ביבר, גם אם היא מיצתה את כל הפוטנציאל הטמון בה (טרם הספיקותי, מה שנקרא), לא תביא אותנו רחוק.

הלוואי שאפשר היה לדווח ש"דייוויד בואי" הוא ספר ענק ומסעיר. הוא לא. יש הרבה מאוד ביוגרפיות גרועות ממנו, אבל יש גם לא מעט שעולות עליו. ספר מקיף, מפורט, זורם, משעשע ודי טוב. קריאה מהנה מאוד, אינפורמטיבית מאוד, לא בלתי מעניינת, אך לא מחכימה במיוחד. מי שמחפש יצירת עומק שקשורה לבואי, מוטב שיישאר עם התקליטים.

ספיץ - שביוגרפיה נוספת שלו על אודות כוכב רוק התפרסמה השנה באנגלית, "מיק ג'אגר: מורד, כוכב רוק, הולל ונוכל" - נתקל בשתי בעיות עיקריות בבואו לכתוב את הביוגרפיה של בואי. ראשית, על הזמר נכתבו אינספור ספרים; מה עוד נותר לחדש? ושנית, בואי לא הסכים להתראיין. וכך, משהאפשרות לחדש כמעט ניטלה ממנו, ספיץ עשה כל שביכולתו על מנת להעמיד ביוגרפיה הגונה ומעניינת. הוא חזר אל רבים מהאנשים שליוו את בואי בשלל התחנות בחייו: גרושתו אנג'י, אמרגנו הנבגד ועוד עשרות טיפוסים שונים ומשונים שחזו בבואי מנגן, כותב, מזיין, מסניף, מתפרק וקם לתחייה. רבים מהאנשים האלה כתבו בעצמם ספרים על התפקיד (המינורי מאוד על פי רוב) שמילאו בדרכה של האגדה.

ספיץ משלב בספר קטעים מתוך ראיונות שבואי העניק במשך השנים למגזיני מוסיקה, וחלק מהקטעים האלה מחדדים את התחושה שראיון עומק אתו יכול היה להפוך את הביוגרפיה החדשה למרתקת פי כמה. אחד הקטעים המרגשים ביותר הופיע בראיון עם הדוגמנית קייט מוס, מכל האנשים. בואי מספר בו על השיר הראשון שחדר ללבו. זה היה "The Inchworm" של דני קיי, ובואי היה אז בן חמש. "קשה להאמין כמה מהשירים שלי כאילו נוצרו מן השיר היחיד הזה", סיפר בואי בראיון עם דוגמנית העל. "יש בו מרכיב של שיר ערש. הוא החזיר אותי כל הזמן למחשבות העצב הטהורות שאתה חש כילד, ואיך שהן מובחנות כל כך, אפילו כשאתה אדם מבוגר. אפשר ליצור קשר בין התחושה שאתה קצת אבוד בגיל חמש ומרגיש קצת זנוח לבין ההרגשה הזהה כשאתה בשנות ה-20 לחייך, וזה מה שהשיר הזה עשה לי".

ספיץ מציית לאינסטינקט הבסיסי של כותבי ביוגרפיות ומשתדל לקשור בין נסיבות החיים של האמן לבין היצירה שצמחה מתוכן. ההצלחה של שיטת הניתוח הזאת היא לכל היותר חלקית ולעתים קרובות כושלת. כשהוא דן באלבום "האנקי דורי" מ-1971, יצירת המופת הראשונה של בואי, הוא כותב: "השירים הידהדו את השילוב של התנסויות רבות: אבהות, השינויים בחייו, סוף הקשר עם אביו ג'ון ג'ונס ועם דמות האב קן פיט (אמרגנו הזנוח, ב"ש)". האם הנסיבות האלה מסבירות בצורה כלשהי את גדולתו של "האנקי דורי" (שהוקלט בדיוק לפני 40 שנה)? אפילו לא בקושי.

אל ההסתייגויות האלה אפשר להוסיף עוד כמה: הפרחת השערות פסיכולוגיסטיות לא מבוססות, קטעי יומן אישיים ומיותרים של ספיץ (או-קיי, גם אתה הסנפת קוקאין. למה אנחנו צריכים לדעת את זה?), נטייה כפייתית להצהיר על הערצתו של הכותב לבואי, וגם פרוזה לא מזהירה. אבל כל ההסתייגויות האלה, שמכבידות על 150 העמודים הראשונים של הביוגרפיה, מתחילות להתפוגג (גם אם לא נעלמות לחלוטין) ב-200 העמודים הבאים, לב לבו של הספר.

ההילולה הגדולה

ברוכים הבאים לשנות ה-70. הרבה אנשים עשו את העשור הזה, אבל אף אחד לא עשה אותו כמו בואי. בואי המציא את עצמו מחדש כמעט כל שנה בסבנטיז, וכל המצאה עצמית שלו יצרה גלי הדף שהידהדו במרחב תרבותי עצום. הפעילות של בואי בשנות ה-70 היתה כל כך טוטאלית וכאוטית, ועם זאת כל כך מדויקת, שכל תיעוד שלה, גם אם הוא לא מעמיק, הוא בהכרח מסמך מרתק.

ספיץ לא מחמיץ שום פרט, ואי אפשר שלא להישאב אחריו לתוך התנועה המרהיבה של בואי. הנה הוא בביתו בלונדון ב-1971, בן 24 עם אשה ותינוק ואסופת שירים שעומדים להרעיד את עולם הפופ; והנה הוא באותה שנה בניו יורק, מנסה לקשור שיחה עם הגווייה המהלכת שנקראת אנדי וורהול ומוקסם מהדקדנס המיני של חוגו של וורהול; ועכשיו זאת כבר 1972, והיסטריית זיגי סטארדאסט מתפרצת במלוא עוזה, ובואי אומר לכתב המאושר של ה"מלודי מייקר": "אני הומו, ותמיד הייתי כזה, אפילו כשהייתי דייוויד ג'ונס".

ובאותה שנה בלוס אנג'לס "דייוויד כבר היה דפוק לגמרי בראש, לגמרי מתלהב מזה שכולם רוצים לשכב אתו בלימוזינה. במדרכה לפני המלון. בשירותים"; וההודעה הפתאומית על "מותו" של זיגי ב-1974, ואז מסע ההופעות הגרנדיוזי שבעקבותיו, ומיד אחר כך המעבר החד אל הסול והדיסקו של "Young ;Americans" והשקיעה הטוטאלית לתוך הקוקאין בלוס אנג'לס של 1975; והיציאה מהקוקאין (או ההצלחה לתפקד תחת ההשפעה) עם האלבום "Station ,to Station" שיכול להיחשב אלבום הניו וייב הראשון, כותב ספיץ, אבל כלל גם את הביצוע לסטנדרט הנושן "Wild Is the Wind".

ולקראת סוף שנות ה-70 "טרילוגיית ברלין" המופתית עם בריאן אינו (האלבומים "Low", "Heroes" ו"Lodger"). איך לכל הרוחות, שואל את עצמו הקורא, בואי הצליח להקליט כל כך הרבה אלבומים פורצי דרך בזמן שהוא היה נתון במערבולת כל כך כאוטית של סמים, סקס, פרנויה, איפור כבד, הבזקי מצלמות ומצעד בלתי נגמר של עלוקות אנושיות שנצמדו לגופו הנחשק ולנפשו הלא יציבה?

הסיפור על הקליפ של "Ashes to Ashes" מסיים את המירוץ המדהים של שנות ה-70, וכל מה שקורה ב-30 השנים הבאות מחזיק (ובצדק) רק מאה עמודים, מחצית ממספר העמודים שמוקדשים לסבנטיז. ההצלחה המסחרית הגדולה של ,"Let's Dance" הפגישה עם אימאן, להקת "טין מאשין", התקף הלב ב-2004 והפסקת הפעילות בעקבותיו - כל אלה מעניינים הרבה פחות מההילולה של שנות ה-70.

בואי ממשיך להיות מקור ענק להשפעה והשראה, אבל הוא כבר לא מניע בעצמו את גלגלי התרבות. הוא עשה את זה יותר זמן מכל אמן אחר, הוא יכול לנוח. באחד העמודים האחרונים בביוגרפיה, מובי (כן, הוא נדחף גם לפה) מספר לספיץ שבאחת ההופעות בשנות ה-90, כשבואי שר את "האיש שמכר את העולם", הנער שישב לצדו אמר: "מדליק, דייוויד בואי שר שיר של קורט קוביין!"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו