בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העבודות הבולטות של בוגרי המחלקה לצילום בוויצו חיפה ושל המחלקה לאמנות במכללת אורנים

2תגובות

זה כמה שנים שמחלקת הצילום בוויצו חיפה והמכון לאמנות במכללת אורנים שליד קרית טבעון מבססים את מעמדם ונכללים ברשימת חמש המחלקות הטובות בישראל. בשתי המחלקות יש צוות מורים מצוין והנחיה אישית יוצאת דופן, והדבר מתבטא בתערוכות השנתיות. אבל מיקומם של שני המוסדות בצפון הארץ מעורר בעיה, אם לא בשבילם אז בשביל מרבית הקהילה המקצועית הממוקמת בתל-אביב רבתי, והדרך צפונה לפעמים רחוקה בשבילה.

בעבודות הבוגרים באורנים בלט העיסוק באישי, בביוגרפי, באמצעות דיוקנאות עצמאיים, סיפורים משפחתיים וכיוצא בזה. את הדגש שהושם השנה באורנים על ציור אפשר לייחס לכריזמה של המורים פריד אבו שקרה, אלי שמיר וציירים נוספים, שליוו את הבוגרים האלה. העבודות במחלקה לצילום בוויצו חיפה התאפיינו בערב-רב של סגנונות צילומיים ושל אינטרפרטציות, אבל גם שני הבוגרים שנבחרו לכתבה זו פועלים מתוך זיקה לאישי.

ויצו חיפה

אופיר יונה: גבריות פגיעה

מרבית התצלומים בתערוכתו של אופיר יונה, בן 28 מרמת ישי, נעשו במשך ארבע שנות לימודיו, אם כי בתהליך היצירה הוא חזר גם לתצלומים מלפני עשר שנים. עם זאת, יונה מספר כי רוב התצלומים המוצגים לא נעשו מתוך מחשבה על פרויקט מסוים ולמעשה, לקח לו זמן רב להכיר בהם.

תערוכתו של יונה אינה קלה למרות יופיים הרב של התצלומים. קשה להתעלם מהמטענים החזקים של חברה ישראלית מיליטריסטית ומצ'ואיסטית המשתקפים בה. התצלומים, בצבע ובשחור-לבן, עוסקים ברובם בהוויה הגברית ובניתוצה: הסוג הראשון, הגבריות, מיוצג לרוב בשחור-לבן ואילו הפגיעות והשבירות מבוטאות בתצלומי הצבע.

בשחור-לבן נראה למשל גבר שרירי ללא חולצה המצולם מגבו; קבוצת חיילים קרביים צמודים זה לזה, שניים מהם מביטים למצלמה ושניים משחקים בנשקם; אופנוע כבד עם קסדה על מושבו מחכה לבעליו שיתניע אותו. בתמונות הצבע אפשר לראות שוב גבר מצולם מגבו, גם הוא ללא חולצה, אך הפעם יציבתו שפופה ואף עקומה ועורו צרוב מהשמש. תמונה אחרת מציגה זרוע של גבר שנורה ונותרו בה שני חורים. תצלום אחר מציג שני גברים עירומים במקלחות הצבאיות, האחד מתכופף להרים דבר מה, כלי הנשק נחים על הקיר, העירום והסיטואציה נוטפים הומו-ארוטיקה.

לדברי יונה, באמצעות הדימויים האלה מן העבר ומן ההווה "אני מתעמת עם שאלות של זהות אישית והיררכיה חברתית, עם מה שמעצב אותי כאדם, כגבר, כאסופה של זיכרונות. באותה תקופה מצולמת שבה נשזר גורלי כחייל עם גורלות אחרים, האם הטלתי ספק בטוהר כוונותי? האם ההגדרה הישראלית הכוחנית מנתבת אותי לדפוס התנהלות שאינו משאיר מקום לחולשה ולרגש? האם ה'ישראליות' בתפישתה הציבורית והאתית מנצחת?" הצילום, הוא אומר, מאלץ אותו "להתבונן מהצד - ומתוך כך לבחון יותר מכל את המבט שלי".

לנה בייבסקי: לתמונת אמא

תצלומיה המרהיבים של לנה בייבסקי, בת 30, ילידת אוקראינה המתגוררת בחיפה, תופסים מיד את המבט: המראות החדים, הנוף האירופי הירוק והמושלג, אור היום והשמים. בייבסקי אינה פורצת את גבולות הז'אנר המוכר, בצילום הבינלאומי וזה כמה שנים גם בשדה הצילום המקומי, אך רגישותה הכנה ויחסה האישי למקום ניכרים בכל פריים ומעצימים את התערוכה כולה.

כל התצלומים בוצעו במצלמת 35 מ"מ (פילם ודיגיטלי) בעיר רובנו שבאוקראינה, שם נולדה וגדלה עד שעזבה בגיל 16 לישראל, במסגרת פרויקט לימודים. אמה ואחיה, שתצלומם מוצג בתערוכה, נותרו שם. "התחלתי לצלם את העבודה לפני שנתיים וחצי, כשביקרתי בבית בפעם הראשונה מאז תחילת הלימודים בוויצו. כבר אז המבט שלי על הדברים השתנה, התחלתי לחוות את הבית ואת היקרים לי דרך הצילום". מאז שבה בייבסקי לרובנו ארבע פעמים נוספות, ולדבריה עם הזמן נהפך הצילום שלה מאקט אינטואיטיבי לפעולה יותר מודעת.

התצלומים המרגשים ביותר הם אלה שבהם מופיעים בני משפחתה. לדוגמה, היכולת שלה לשרטט דיוקן של אמה המרשימה - עמוקה וחשופה, המופיעה עם כובע פרווה לבן, מעיל חום עם צווארון פרווה, מבט עיניה הכחולות למוד ניסיון, עייף מעט אך מסגיר גם זיק של הומור בזווית קטנה של חיוך בפה. או הדיוקן המושלג של אחיה בבית הקברות, ניצב ליד דיוקנו של האב המונצח על מצבתו.

גם תמונות הנוף או השכונה על בנייניה מוסרים דיוקנאות מהימנים. האם היא מצלמת גם בישראל? בייבסקי עונה בחיוב אך מסבירה כי זה יותר קשה לה: "אני חייבת להתחבר לנושא בצורה רגשית, להרגיש את הרעב שלי ולחקור אותו. לכן אני כל הזמן בחיפושים. צילום נהפך בעבורי למשהו מאוד אישי וטעון, ובאוקראינה, בבית שבו גדלתי, השורשים שלי מטעינים אותי למרות הזמן שעבר. זה משהו שאני עדיין לא חווה כאן".

מכללת אורנים

אלי טבול: ילד בנעלי בלט

אלי טבול, בן 31, יליד קיבוץ עין המפרץ, המתגורר שם גם היום, יצר עולם מורכב של דמויות עם גינונים ומניירות זוהרות, מכובדות, תרבותיות - אך כאלה שאינן מתאימות לסביבתן. הדמויות זכריות, רובן הגדול בגוני ורוד, עשויות מגרביונים ממולאים התפורים בגסות. הפיסול בחומר הזה והעיסוק בגופניות ועירום מזוהים מאוד עם האמנית אירה רייכוורגר, שעבודותיה הוצגו עד לא מכבר במשכן לאמנות בעין חרוד. אבל בשונה מרייכוורגר, המיצב של טבול עוסק בסוגיות של מגדר ובפוליטיקה של זהויות בחברה.

הדמויות הזכריות העירומות במיצב מפלרטטות עם עולמות נשיים לכאורה - הצבע הוורוד, נעלי בלט, נצנצים מזהב ועוד. חלקן עושות זאת בהסתר, בתוך ארגזי עץ, או מאחורי שולחן הפוך, וחלקן עומדות בגלוי. טבול מספר שבתחילה היתה העבודה מעין דיוקן עצמי, אך עם הזמן היא התרחבה לשאלות רחבות יותר: "בתור ילד בחרתי ללמוד לרקוד, דבר שהיה קשה לעיכול בחברה הקיבוצית הסגורה שבה גדלתי. הבחירה התמימה שלי כילד בדבר ששובר מוסכמות, ותגובות החברה אליה, עיצבו את חוויות ילדותי ונערותי וגם את השקפת עולמי".

טבול אינו מספק בעבודותיו תשובות לשאלות הרבות שעולות בקרבו, אך חשוב לו להעלותן ולבדוק אם הנורמות באמת השתנו מאז ילדותו. לדבריו, החומרים שאתם הוא עובד השתנו במשך השנים - הוא נגע בציור, וידיאו ופיסול. "העולם שניסיתי ליצור בחלל התצוגה הוא ערבוב של מחסן נטוש, ?man cave', חדר ילדים, סטודיו למחול וסטודיו לאמן".

על קירות החלל הוא כתב את מלות השיר "לאבא שלי יש סולם", אבל בצורה מפורקת מעט המקשה על קריאה רציפה. לדבריו, "כך הופכות מילות השיר, המפרט את התכונות הגבריות הסטריאוטיפיות, לאניגמטיות, ומאפשרות לצופה להתחבר אל העבודה מתוך מצבור החוויות, הזיכרונות והידע הפרטיים שלו".

עידית גולדצווייג: לכלוך מרהיב

כמעשה לכלוכית, המיצב הזוהר והמרשים של עידית גולדצווייג עשוי כולו משיירים ושאריות: מאות קליפות ביצים, נשורת עלים, פרחים ושורשים נבולים, ספוג שהוצא ממזרן ישן, ניילון נצמד ועוד. מכל אלה יצרה גולדצווייג עבודות המשחקות על המתח שבין מרהיב לדוחה. קשה להתעלם מהאסתטיקה הגבוהה שהצליחה לייצר למשל בקיר המנצנץ כמו שברי זכוכית, אך מצד שני, קשה לא להירתע מהידיעה שאלו קליפות ביצים - אף שהאמנית ניטרלה את ריחן.

מרבית האובייקטים שיצרה גולדצווייג נדמים לעתים כמעין חלקי גוף או כהפרשות, ולעתים כחלקי טבע פראי שחדר לגלריה. על הרצפה מונחים למשל שני ספוגים עטופים ניילון, המאזכרים בצורתם וצבעם רגליים כרותות מגואלות בדם, חבושות ללא הועיל. באזור אחר מוצגים קן עשוי ביצים, עלים ושורשים, ופיסת יער שאינה קשורה למקום, ולצדם שתי עבודות מקליפות ביצים מכונסות הנראות כגושי צואה עגולים. על כיסא אחר שמוט מין גוף ללא נפח או בשר, עשוי כולו יריעת ניילון וקליפות ביצים.

גולדצווייג מספרת שעבודתה הושפעה רבות ממושג הבזות המזוהה עם ההוגה ג'וליה קריסטבה, ולפיו מה שהורחק מהגוף נהפך לזר, בזוי ואף מאיים. גולדצווייג ניזונה גם ממסורת שלמה של אמניות חשובות בהיסטוריה, הן באמצעי ההבעה שלה והן בתכנים: "אני מוצאת ביצירתה של אווה הסה מקור להבנת הפיסול הרך, שהוא רישומי וסבוך. אנט מסג'ה מעניינת אותי בחומריות שלה ובעולמה המבועת, ובציוריה של מרלן דומה נמשכתי לעבודת הדיו, לדמויות הליידי ולשאלות המגדר והמיניות שהיא מעלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו