בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מסיבת ההלוויה שלי" זוכה לשחזזור אחרי 70 שנה עם רוברט דובל וביל מאריי

חגיגת הלוויה המונית שפליקס בריזיל אירגן לעצמו לפני כ-70 שנה, בעודו חי, זוכה לשחזור בסרט החדש "מסיבת הלוויה שלי". הבמאי ארון סניידר מספר מדוע רוברט דובאל היה הליהוק המתאים לגלם את בריזיל, ובאילו בעיות נתקל בעבודה עם הכוכב הנוסף של הסרט, ביל מאריי

תגובות

בתאריך 26 ביוני 1938 התקיימה במחוז רואן שבמדינת טנסי, ארצות הברית, הלווייתו של פליקס "בוש" בריזיל. היה שם כומר שנשא הספד, היו אנשים שהכירו את בריזיל, אבל בכך הסתכם הדמיון בין האירוע הזה לבין הלוויה שגרתית. לפי הערכות, להלווייתו של בריזיל הגיעו בין 8,000 ל-10,000 אורחים, ובהם אישי ציבור, פוליטיקאים ותושבים שהתקבצו ובאו מכל המחוזות השכנים.

בדומה למסיבת הפרידה שערך לעצמו דן בן אמוץ בחמאם היפואי ב-1989, כשהיה חולה אנוש, גם האירוע ההמוני הזה הזכיר פסטיבל יותר מאשר לוויה: מקהלה מקומית הנעימה במזמורים, האווירה היתה עליזה, ואפילו גלידה חולקה לאורחים כדי להקל עליהם את ההתמודדות עם החום הכבד ששרר באותו יום.

ואולם, הדבר המפתיע ביותר בהלוויה הזאת היה האדם שלכבודו התכנסו אלפי האורחים: במקום שגופתו תהיה מונחת בתוך ארון עץ, כמקובל, בריזיל, בן 74, היה חי להפליא, ישב לצד ארון הקבורה שבנה במו ידיו ופיטפט עם האנשים שניגשו לברכו. הגבר המזוקן, שחי רוב שנותיו ערירי בבקתה מבודדת בהרים יחד עם הפרדה האהובה שלו, החליט לארגן לעצמו מסיבת הלוויה, כדי "לשמוע מה יש לכומר להגיד עלי, בעודי בחיים", כפי שצוטט בכלי התקשורת הרבים ששלחו נציגים לסקר את האירוע.

יותר משישה עשורים לאחר מכן, בארוחת חג הודיה משפחתית בטנסי, שמע התסריטאי כריס פרובנזאנו ("מד מן") את סיפורו המוזר של בריזיל מפיו של חבר, ששמע אותו מסבה של אשתו, קברן בגמלאות. פרובנזאנו התלהב, ועד מהרה ישב לכתוב תסריט (יחד עם ס' גבי מישל וסקוט סיק) שהתבסס על הסיפור המוזר.

הסרט "מסיבת הלוויה שלי", שביים ארון סניידר לפי התסריט הזה, הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו לפני שנתיים וזכה לשבחים רבים. בטקס האחרון של פרסי הקולנוע העצמאי האמריקאי, פרסי ה"אינדיפנדנט ספיריט", זכה "מסיבת הלוויה שלי" בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר.

תחקיר אצל הקברן

היוצרים של "מסיבת הלוויה שלי", שיוצא היום לבתי הקולנוע בישראל, הצליחו להוציא תחת ידיהם סרט המעלה ניחוח של אגדת עם נוגעת ללב ואפופת מסתורין. התסריטאים תהו מה היה הדבר שגרם לאותו פליקס בוש בריזיל לערוך את מסיבת הלוויה היוצאת דופן שלו, ואת השאלה הזאת הציבו במרכז הסרט. הם רקחו תערובת מסקרנת של מציאות ובדיון, שילבו עובדות אמיתיות ופרטים מומצאים, ויצרו סיפור מרתק הנשען על פיסת מציאות כמעט הזויה.

משחק מדויק ומרשים של השחקן הוותיק רוברט דובאל בתפקיד הראשי, לצד הופעה שנונה ומרעננת של ביל מאריי - בתפקיד פרנק קווין, מנהל בית הלוויות שמקבל עליו את הפקת האירוע - מצליחים להוסיף לסרט הזה רבדים נוספים של עומק והומור, בהתאמה.

בראיון טלפוני מביתו בלוס אנג'לס מספר סניידר כי בתחילה כלל לא ידע שמדובר בסיפור אמיתי. "המפיק שלח לי את התסריט ב-2004, קראתי אותו, אהבתי את הרעיון, נפגשנו והחלטנו שנעשה את הסרט יחד", הוא מספר. "רק בסוף הפגישה הוא הושיט לי עיתונים ישנים משנות ה-30 ואמר שהתסריט מבוסס על סיפור אמיתי. כשהגעתי הביתה מיד ניגשתי למחשב, חיפשתי מידע באינטרנט וישבתי לקרוא. אם עד אותו רגע חשבתי שהסיפור הזה נפלא, הידיעה שמדובר באירוע אמיתי הפכה מבחינתי את הכל לכיף גדול הרבה יותר".

סיפור מסיבת הלוויה של בריזיל עבר לאורך השנים מפה לאוזן, מדור לדור. אבל ככל שחלפו השנים, פחות ופחות אנשים הכירו אותו, אומר סניידר. "אחרי שהתחלתי לעבוד על הסרט רציתי לדעת עוד פרטים על פליקס בוש האמיתי, ואז גילינו שאדם אחד שהיה מהמארגנים של אותו האירוע נותר בחיים: באדי רובינסון, מי שהיה העוזר של מנהל בית הלוויות, פרנק קווין (שני אלה הם דמויות מרכזיות בסרט, נ"א).

"רובינסון היה אז בן 85 ואני יצאתי לטנסי לפגוש אותו. הוא סיפר לי איך היה לארגן את מסיבת ההלוויה הזאת, חלק אתי חוויות וזיכרונות מהאירוע וענה על כל מיני שאלות שהטרידו אותי. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, אבל בני משפחתו באו לאטלנטה, שבה צילמנו את הסרט, ושימשו ניצבים בסצינה של הלוויה".

סניידר הפנה לרובינסון את השאלה הגדולה והמתבקשת שהטרידה אותו ואת התסריטאים: למה היה חשוב לבריזיל לערוך את מסיבת הלוויה הזאת בעודו בחיים? "איש לא ידע את התשובה", הוא אומר, "אבל רובינסון ניחש שזה היה קשור באשה שבריזיל הכיר שנים רבות קודם לכן. הוא לא סיפק לנו פרטים רבים אבל זה הספיק לנו כדי להתחיל לחשוב באופן יצירתי על הסיבות שיכולות היו לגרום לאירוע כזה. כך, המסתורין סביב השאלה הזאת נהפך למנוע היצירתי של הסרט כולו, שבעצם מתיר אט אט את התסבוכת הזאת וחושף מה באמת עמד מאחורי הרעיון המטורף הזה".

בסרט מגיע הגיבור, שנקרא פליקס בוש, לכנסייה, מבקש מהכומר המקומי לערוך את מסיבת הלוויה שלו ומניח לפניו חבילת שטרות עבה. "מה תגיד עלי בטקס?" הוא שואל את הכומר. "אני לא יודע, מה תרצה שאומר?" מחייך הכומר במבוכה. "תגיד בדיוק את מה שתאמר לי עכשיו בפרצוף", הוא עונה.

הכומר מסביר כי אינו יודע עליו הרבה, מעבר לכמה סיפורים ששמע, אך מסרב לחזור באוזניו על הסיפורים הללו. "האם התפייסת עם אלוהים, אדוני?" שואל הכומר. "אני שילמתי על מעשי", עונה הגבר המזוקן בלחש. "מר בוש, אינך יכול לקנות מחילה. היא ניתנת בחינם, אבל אתה חייב לבקש אותה", אומר הכומר. בתגובה נעמד בוש על רגליו, לוקח את ערימת השטרות ויוצא החוצה.

מנהל בית לוויות בעיירה (מאריי), הסובל מקשיים תקציביים ורואה במסיבת הלוויה של בוש הזדמנות כלכלית, נחלץ להציע לקשיש את השירות שהכומר מנע ממנו. מתברר שתושבי העיירה מכירים סיפורי אימה מעברו של בוש, אך עד חלקו האחרון של הסרט לא ברור מה תוכנם של הסיפורים הללו ואיזה סוד אפל מסתיר הגיבור בעברו. כדי לשכנע את תושבי האזור להגיע למסיבת הלוויה שלו ולספר את כל הסיפורים שאי פעם שמעו על אודותיו, מחליט בוש לערוך הגרלה: כל מי שיגיע לטקס וישלם חמישה דולרים, הוא מודיע, ישתתף בהגרלה שהזוכה בה יקבל את ביתו ואת חלקת האדמה שלו לאחר מותו.

כל הפרטים המופיעים בסרט ונוגעים לעברו של בוש ולסיבות שגרמו לו לערוך את מסיבת ההלוויה שלו שאובים מן הדמיון, מבהיר סניידר. הם מבוססים באופן חופשי מאוד על חלקיקי אינפורמציה שאספו היוצרים, על רמזים בנוגע למה שעלול היה לקרות שם בעבר.

מעבר לכך, לדבריו, "כל יתר העובדות הקשורות בתכנון הטקס ועריכתו התבססו על דברים שהתרחשו במציאות, מלבד שתיים: למסיבת ההלוייה המקורית הופיעו 10,000 אנשים, ואילו אנחנו יכולנו לממן רק 800 ניצבים, כי הצורך לצייד את כולם בביגוד מתאים כרוך בעלות גבוהה. כמו כן, במציאות לא נערכה כל הגרלה. במסיבת ההלוויה המקורית אנשים מעיירות ומדינות סמוכות הגיעו למקום לא בגלל הפרס, אלא מפני שפשוט רצו לקחת חלק באירוע המוזר הזה, שעורר את סקרנותם".

אקסצנטרי, ללא ספק

"מסיבת הלוויה שלי" הוא סרטו הארוך הראשון של סניידר כבמאי. הוא החל את הקריירה הקולנועית שלו כצלם, ולאחר 15 שנה במקצוע החליט שהוא רוצה לעבור לבימוי. סרט קצר שביים ובו השקיע את כל כספו, "Two Soldiers", זכה ב-2004 בפרס האוסקר לסרט קצר ופתח בפניו דלתות. עלילת הסרט הזה התרחשה גם היא בדרום ארצות הברית, בערך באותה תקופה שבה נערכה מסיבת הלוויה של בריזיל.

מפיקי "מסיבת הלוויה שלי" צפו בסרט והתלהבו, סניידר אהב את התסריט שהם שלחו אליו, אבל מה שהכריע את הכף מבחינתו וגרם לו להצטרף לפרויקט, לדבריו, היתה העובדה שהשחקן הנערץ עליו, רוברט דובאל, כבר הביע עניין לגלם את התפקיד הראשי בסרט.

דובאל, שגרף שבחים רבים על הופעתו בסרט, התאים להפליא לגילום דמותו של בוש, טוען סניידר. "דובאל הוא לא אחד השחקנים או הידוענים שמבלים הרבה בציבור, הוא מעין אגדה, בדיוק כפי שהיה בוש", הוא אומר. "מפני שאנשים לא יודעים מיהו, מסתובבים עליו הרבה סיפורים - מסתוריים, מצחיקים, טובים ורעים. כולם חוששים מפני הטיפוס המתנזר הזה, וכמו בוש, אף הוא נתפש כמאיים. במקרה של דובאל, אני מניח שהוא נתפש כך בגלל הרזומה הקולנועי העשיר שלו, וגם בגלל הרצינות שבה הוא מתייחס לעבודתו".

אם לדובאל יש תדמית מאיימת בהוליווד, במאריי דבקה תדמית הפרימדונה. "הוא בחור אקסצנטרי, ללא ספק", צוחק סניידר, "הוא עושה דברים בצורה ייחודית, חי את חייו לפי כלליו שלו, ואני חושב שזו הסיבה שכולם אוהבים אותו כל כך. כשהסכים לשחק בסרט, למשל, אמרנו לו: ?יופי, נהדר, נשלח לך מטוס או לימוזינה', אבל הוא מיד אמר: ?לא, לא, פשוט תגידו לי איפה אתם רוצים שאהיה ומתי'. הופתענו, אבל הסכמנו, ואמרנו לו: ?אוקיי, תגיע לאטלנטה, ג'ורג'יה, לכתובת זו וזו, בתשע בבוקר'. הוא ענה: ?אוקיי, נתראה שם' וניתק את הטלפון.

"מבחינתנו זה היה בעייתי, כמובן, כי כך לא יכולנו לקבל אישור שהוא עלה על הטיסה שלו, או לוודא עם נהג הלימוזינה כי אסף אותו. לא יכולנו אפילו לדבר עם הסוכן שלו כדי לוודא שהוא מגיע בזמן, כי לביל אין סוכן. לא היתה לנו ברירה אלא לעצור את נשימתנו, כי גם אנחנו שמענו את כל אותם סיפורים שמתרוצצים עליו, אבל אז, בתשע בבוקר ביום המיועד, ביל מאריי נכנס דרך הדלת, בטי שירט ושיער סתור, והתחיל ללחוץ ידיים לכל הבנות במשרד: ?היי אני ביל, היי אני ביל'. וכך הוא הופיע מדי בוקר, בדיוק בשעה הייעודה, עבד ממש קשה וניסה ליהנות ככל האפשר.

"כך שלמרות כל סיפורי האימה עליו, לפי ניסיוני, כשביל עושה משהו שהוא מאמין בו ומכבד את האנשים שעובדים איתו - הוא מקצוען", מוסיף סניידר. "לי היה ממש נעים לעבוד אתו. התלונה היחידה שלי היא שהוא נהג לנגן מוסיקה מתוך Boombox על הסט, בין הצילומים, בווליום מחריש אוזניים. יש לו תיאוריה שמוסיקה מרגיעה את כולם על הסט, אבל לי היה ממש קשה להתרכז עם הרעש. הוא ניגן כל מיני סוגים, מרוק ועד סלסה, ובאחת הפעמים אפילו ניסה לשכנע את רוברט דובאל לרקוד אתו קצת טנגו, אבל זה לא ממש הצליח לו. במקום זה דובאל הכריז שהוא ?חוכמולוג, אבל מוכשר'".



דובאל, משמאל, בתפקיד בריזיל ומאריי, מימין, בתפקיד מנהל בית הלוויות ב''מסיבת הלוויה שלי''. בתמונה למטה: הבמאי סניידר בצילומי הסרט


תצלום: דיוויד בויד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו