בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוי זיני, המנהל האמנותי של ערוץ 8: בישראל מופקים יותר מדי סרטים דוקומנטריים

בתום שנה ראשונה בתפקיד, לוי זיני מותח ביקורת גם על השפעת הקרנות הזרות, שפוגעת בטיפול התיעודי בפצעים האמיתיים של החברה הישראלית

20תגובות

אילו היה יכול לחולל שינוי אחד בעולם הקולנוע והטלוויזיה הדוקומנטריים, היה מבקש לוי זיני לצמצם במידה רבה את מספר הסרטים התיעודיים המופקים בארץ. מפתיע לשמוע הצהרה כזו דווקא מאחד היוצרים הוותיקים והפוריים בז'אנר, עם מוניטין המשתרעים על פני כ-30 שנות עבודה.

ההצהרה הזאת מעוררת תמיהה עוד יותר משום שבדיוק השבוע ציין זיני שנה ראשונה בתפקיד המנהל האמנותי של ערוץ 8, האמון על בחירה בפרויקטים, פיתוחם וליווי היוצרים עד לשידור בערוץ, וכן משום שבשבוע שעבר הושקה רצועת סרטי המקור "שבת ישראלית", המשודרת בערוץ.

אבל נראה שהמעבר ממעמד של אמן יוצר למעמד של משדר ומממן הביא גם לשינוי בתפישה. "אלה דברים שאני יודע שיעצבנו, אבל אין דבר, כי בעיני נעשים כיום בארץ, בכל במה, יותר מדי סרטים דוקומנטריים", הוא אומר ומסביר: "אני מת שיעשו סרט על ברנר, על חנוך לוין, שיעשו סרטים שמתעסקים בפצעים הפנימיים שלנו, שיעקבו אחרי תהליכים במשך תקופה. במצב של היום סרט תעודה שאינו נסמך על קרנות זרות, שאין להן עניין במה שצריך לעניין אותנו הצופים המקומיים, אין לו סיכוי. המעט שקורה היום קורה בגלל התאבדות כלכלית של היוצרים. אני חושב שאנחנו צריכים להשקיע יותר כסף בפחות סרטים".

בדבר אחד זיני צודק ללא ספק: הדברים האלה יעצבנו לא מעט אנשים. ישראל נחשבת מעצמה דוקומנטרית, שמניבה יבול סרטים תיעודיים גדול במיוחד (אם כי דל תקציב) מדי שנה. בשפה הדוקומנטרית משתמשות גם תוכניות פופולריות מאוד, "אמא מחליפה" ודומותיה, המשודרות בערוצים המסחריים, 2 ו-10, או "מחוברים" ו"מחוברות". אלא שאת ההצלחה בחו"ל ובארץ קשה לתרגם לכסף. יוצר דוקומנטרי יזכה לתמיכה של כ-300 אלף שקלים, ומהר מאוד יידרש להשקיע סכום דומה בעצמו או להתפשר על תוכני הסרט כדי להשיג תמיכה ממקורות זרים.

"כשאני מבשר ליוצר שאנחנו עומדים לצאת ביחד לדרך וגם נממן אותו, אני מרחם עליו כי אני יודע שכרגע הכנסתי אותו לבור כלכלי של מאות אלפי שקלים נוספים", אומר זיני בחיוך, "כי זה מה שיעלה לו להשלים את הסרט. מבחינה כלכלית, אני יודע שהוא הולך להיות סוג של מתאבד שיעי, ואני יודע את זה מידיעה אישית כי גם אני שם".

וזה מניע תהליכים אחרים?

"בוודאי. זה מוביל לפנייה למנהל הקרן בגרמניה, צרפת או קנדה, כדי שהוא ירצה להשקיע בסרט שלך, אז אתה כיוצר בוחר להתעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני או בשואה. התוצאה היא שיש פחות מדי סרטים דוקומנטריים שמטפלים בפצעים האמיתיים שלנו כאן ועכשיו כחברה. אני רוצה להניע מהלך שיטפל בעניינים האלה, אבל זה מסובך. זה מסובך מול היוצרים, שאני מודה כי אני מרגיש כמו נציגם במערכת שמחלקת את הכסף, וזה מסובך כשמנסים למצוא פתרון מכיוון אחר. אני, למשל, הרמתי השנה את הדגל של שיתופי הפעולה בין כמה גופים. גם זה לא פשוט כי צריך להניח בצד הרבה אגו, וזה משהו שקשה למי שמתעסק בתחום הזה לעשות. בינתיים הצלחנו לייצר שיתוף פעולה עם ערוץ 1 ועם הקרן החדשה ליצירת סדרה על מלחמת יום כיפור, ואני מקווה שיהיו עוד".

לא הכל אישי

אבל ההצהרה של זיני כנראה לא תהיה הדבר היחיד שיעצבן את המילייה הדוקומנטרי. נדמה כי תחת שרביטו של זיני בערוץ, שהוא אחד משני הגטאות היחידים לקולנוע דוקומנטרי לצד המתחרה מהלוויין, יס דוקו, דברים עומדים להשתנות. זה אמנם יימשך כמה שנים עד שהתוצאות ייראו על המסך (תהליך ממוצע של הפקת סרט תיעודי אורך כשנתיים), אבל לזיני יש תפישת עולם אמנותית ותוכנית מגובשת שאולי לא תמצא חן בעיני קולגות, ויושרה מספקת כדי לומר זאת גלויות. למשל, בהתייחס לז'אנר הסרטים האישיים-משפחתיים, שזיני עצמו מגדיר: "אחד הדברים הכי איניים כרגע בארץ ובעולם".

וזו בעיה?

"יש לי בעיה עם הז'אנר של סרטים אישיים. יש מינון יתר שלהם ומעט מאוד מהם טובים. בשליפה אני יכול לציין את שנת 66' היתה טובה

לתיירות' של עמית גורן".

למה הסרטים האישיים לא טובים מספיק?

"קודם כל כי אני חושב שבשביל לפתור סיפור משפחתי יש פסיכולוגים, ולא מוכרחים לעשות על זה סרט. הבעיה היא שלא תמיד בסרט אישי יש את הפריצה מהאישי לכללי. כשהיא ישנה זה נפלא, אבל זה לרוב נעדר. לרוב לא נמצא שם גם שפה קולנועית מטלטלת או דיון שייווצר סביב זה. גם הדיון סביב ?מחוברים', למשל, שאין ספק שהיא תוכנית טובה ופורמט מעניין, לא היה על גבולות השפה הדוקומנטרית אלא דיון רגולטורי לא מעניין אם זה תעודה או לא".

ובעיניך זה לא.

"יש תוכניות טלוויזיה שמשתמשות בכלים דוקומנטריים ויש קולנוע דוקומנטרי. הערוצים המסחריים בהכרח מחפשים תוכניות טלוויזיה מהסוג הראשון, ו'מחוברים' נכנסת לתוך ההגדרה הזאת. זה עוד הבדל מובהק בין ערוץ 8 לערוצים המסחריים. לצד זה שהם משוכנעים שהם יודעים את הנוסחה לאיך מוצר שמשודר אצלם צריך להיראות, ולא משנה אם זו תוכנית בידור או תחקירים, או סרט דוקומנטרי".

נוסחה שאומרת מה?

"לתפישתם יש דרך אחת. החומר צריך להיות לעוס יותר והצופה פאסיבי. אגב, יש בזה הרבה אמת כי אופן הצפייה בטלוויזיה הוא הרבה פעמים כמוסיקת רקע. גם מבחינתי, כשאני עושה סרטים לערוצים המסחריים, אני רואה את זה כמו לעשות מוסיקה של קליידרמן. גם אם אני רוצה עומק או משהו שיחדור, כל זה מגיע בתוך מוסיקת רקע. אופן הצפייה לצרכני הטלוויזיה המסחרית הוא קז'ואלי. הגישה אצלנו, ואצל המתחרים, יס דוקו, היא אחרת לגמרי. אנחנו בעצם רוצים שהיוצר יביא את מיטבו ואני בתפקידי מנסה לתת את מרב הניסיון והידע שלי כדי שהיוצר יוכל לקחת ולהביא את היצירה שלו למקום הכי טוב שהיא יכולה להיות בה, ולא להכפיף את היצירה שלו לידע שלי".

אז ככל שזה תלוי בך, מה יהיה ברצועות המקור הבאות של הערוץ?

"אני חייב לומר שאני מאוד גאה ביבול הנוכחי, ברצועה הנוכחית, אף על פי שהקרדיט הוא לא שלי אלא של קודמי בערוץ. העונה הראשונה לגמרי שלי תיראה בעוד כשנתיים ואני, בבחירות שלי, מאוד רוצה ומכוון להרחבה של הנרטיבים ולסרטים שמספרים את הסיפור שלנו, כחברה".

יש מי שיאמרו שזה בדיוק מה שקורה.

"רוב מה שאנחנו רואים בארץ הוא הנרטיב של 'השבט הלבן' ואני משתדל לחפש סרטים וסדרות שמביאים נרטיבים אחרים. על ההיסטוריה שלנו, על התרבות וההווה בארץ, מתחרים כמה נרטיבים שלא זוכים לאותה חשיפה ואני מחפש נרטיבים אחרים. אנחנו הולכים לעשות סדרה על המתנחלים ואני מקווה שהיא תביא את הסיפור של הציונות הדתית. מעניינת אותי נקודת המבט של האחר על המציאות".

ומה לא יהיה יותר?

"מבחינתי, בעוד שנתיים על המסך של ערוץ 8 יהיו הרבה פחות סרטים שמתעסקים ב'אני'. לא שלגמרי לא יהיו כאלה, אבל פחות. יהיו פחות סרטים שעוסקים במיעוט ההומו-לסבי, כי אני חושב שיש עוד הרבה מיעוטים שלא זוכים לביטוי בזמן מסך, ואני מאוד מקווה שיהיו סרטים שיש בהם גם קצת הומור וקצת פחות כובד ראש".

זו משימה, כי נראה שיוצרים דוקומנטריים ניחנים לא פעם בלא מעט חשיבות עצמית.

"בינינו זה סוג של התאבדות - לצאת לעשות סרט דוקומנטרי. מצד שני, סרטים דוקומנטריים עושים בתאווה עצומה וזה מוביל להרבה כובד ראש ולכך שהקלילות היא יותר קשה. יוקרן אצלנו הסרט ?שד ושיגעון' שלקח כשלוש שנים לעשות אותו והוא סרט נורא מצחיק. מצחיק, ועדיין היה כרוך בייסורי יצירה ובייסורים כלכליים".

על הברכיים

זיני, בן 58, חי בתל אביב. הוא נשוי בשנית ואב לשתי בנות. את הקריירה בתחום התחיל ב-1974, כשהשתחרר מהצבא ועבד כעוזר צלם. אחר כך שימש כעורך סרטים בערוץ 1 עד 1977, אז החל לערוך סרטים באורך מלא בשיתוף פעולה עם דוד פרלוב ("זה היה החלק המקדמי של ה'יומן' שלו", הוא מסביר), שהוא מגדיר עד היום כמורהו.

אחר כך ערך וביים פרסומות במשך תקופה ואז היה כתב תרבות בתוכניות שונות, יצר סרטים לערוץ 1 וכשנפתח ערוץ 2 עבר לעבוד בעבורו. הוא יצר כמה סרטים שזכו בפרסים, למשל "רק כך אני יכול לראות" על העיר שדרות, שזכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים, וסרט נוסף על היצירה "אנאפאזה", שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה ובציון לשבח בפסטיבל אמסטרדם.

בין לבין ביים כמה סרטים לתוכנית "עובדה" והקים עם שותף, דובי קרויטרו, את חברת ההפקה "טו שוט", שבלטה במיוחד בהפקה של תוכנית התחקירים האקטיביסטית "בולדוג", שהנחה מיקי רוזנטל ואחריו גיא מרוז. השבוע, כאמור, הוא מסכם שנה ראשונה בתפקידו בערוץ 8, שבו הוא קורא בין 300 ל-400 הצעות לפרויקטים מדי שנה, מהן נבחרות 15. לצד זה הוא ממשיך ליצור סרטים בעצמו.

זה שינוי כיוון רציני שלך. אחרי כל כך הרבה שנים של יצירה בעצמך והתמודדות על תקציבים אתה נמצא מהעבר השני של המתרס.

"אני עדיין חובש את שני הכובעים ועדיין מתמודד על תקציבים, אף שאני לא יכול לעשות סרטים בעבור יס דוקו או ערוץ 8. אני מודה שיש לי ימים שאחרי שהייתי בפרזנטציה ובה יוצר ירד על ברכיו והתחנן שנבחר ונשקיע בסרט שלו, אני הולך ויורד על ברכי ומתחנן בפני הערוצים המסחריים".

זה שומר על ענווה?

"זה גם שומר על ענווה וגם משכלל את יכולת המכירה שלך", הוא אומר וצוחק, "אני מודה שזה לעתים מבלבל וכל פעם שאני צריך להודיע ליוצר על תשובה שלילית אני מאוד משתדל שזה לא יהיה אני. זה לעבור לצדו השני של השולחן ואחרי יותר מ-30 שנה במקצוע זה תהליך מרתק, אף שיש המון סדרות או רעיונות שהייתי מוכן מיד לפרוש כדי לעשות אותם בעצמי. יש מלחמה פנימית כל הזמן ולגרסתי, באתי לעולם כדי לעשות סרטים ואני לא מתכוון לעזוב את זה".

בשנים האחרונות הערוץ מתמקד בתרבות. זו לא הגדרה קצת מצמצמת לעומת המתחרים שמתמקדים בסיפורים אנושיים?

"בעיני זה הפוך, זה יותר מגביל. סרט על הפילוסופית חנה ארנדט שמתוכנן אצלנו כנראה לא היה מוצא את עצמו שם, אבל טוב שיש הבדלים. זה היה עצוב אם בשתי החנויות האלה היתה בדיוק אותה סחורה. זה הופך את היצירה למגוונת יותר. זה שינוי מבורך בעיני, כי צריך להיות דגש ותיעוד של תרבות, ועם זאת אנחנו משקיעים ב-15 סרטים בשנה וזה לא השתנה - מדובר באותה כמות ובאותם תקציבים".

מי שהשתנה, לדעתו של זיני, הם דווקא היוצרים. "אני מרגיש שאני תלמידו של פרלוב וככזה אני יכול להגיד משהו בנוגע למה שקרה ליוצרים", הוא מנסח עוד אמירה ביקורתית. "הדור שלו, של פרלוב, דור היוצרים ההוא, היו אנשי תרבות. אנשים רחבי אופקים בצורה שאני ובני הדור שלי כבר לא היינו ובני הדור הנוכחי, קולנוענים צעירים, רחוקים ממנו אפילו יותר. רמת הידע התרבותי שהיה לבני הדור של פרלוב הורכבה מיכולת והיכרות עם ספרות, פילוסופיה ומנעד תרבותי רחב. יוצר דוקומנטרי חייב שיהיה לו עומק תרבותי, כי סרט טוב אומר משהו ואתה חייב עומק תרבותי כדי לנסח את האמירה שלך, מבחינה קולנועית ותוכנית. לצערי זה קיים פחות ופחות".



לוי זיני. שינוי בתפישה בעקבות התפקיד


''שד ושיגעון'' שיוקרן בערוץ 8. קשיי יצירה ומימון / תצלום: בנימין חירם ואורון כהן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו