בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פיני לייטרסדורף, מעצבת אופנת העילית הראשונה שפעלה כאן

היא היתה מעצבת האופנה העילית הראשונה ואולי הישראלית ביותר שפעלה כאן. תערוכה על פיני לייטרסדורף, שאצרה נכדתה, אשת העסקים דושי לייטרסדורף, מבקשת להאיר מחדש את יצירתה ומדגישה כי העולה מהונגריה לא התנכרה לאוריינט, אך גם לא שכחה את אמות המידה האירופיות שלה

10תגובות

שיחת טלפון שגרתית שקיימה לפני כשבועיים המסעדנית אנדריאה (דושי) לייטרסדורף הסתיימה בסערת נפש. לייטרסדורף התקשרה למרפאת השיניים שבה היא מטופלת כדי לקבוע תור. למשמע שמה, העירה המזכירה מהעבר השני "לייטרסדורף? זה כמו שמה של האופנאית הידועה".

לייטרסדורף, בת 36, התרגשה עמוקות. "נדהמתי מכך שהיא זוכרת אותה. לא הרבה אנשים מכירים אותה כיום, אלא אם הם מבוגרים, או צעירים שיש להם עניין מיוחד בתרבות או באופנה", היא אומרת. זוהי, לדבריה, המטרה העיקרית של התערוכה שיזמה במתחם "וילה דלאל" שבבעלותה בנווה צדק בתל אביב (התערוכה תיפתח ביום ראשון הקרוב ותינעל בשבת הבאה): לגרום לקהל הרחב להתוודע לגוף העבודה המרשים של סבתה, מעצבת האופנה פיני (אדולפינה) לייטרסדורף.

בתחילת החודש הבא ימלאו 25 שנים למותה של לייטרסדורף, שיותר מכל ניסתה להגדיר מהי אופנה ישראלית. דומה כי למרות התערוכות שייחדו מוזיאונים מקומיים לעבודתה לאורך השנים והקטלוגים שליוו אותן, הנצחת פועלה טרם הושלמה.

השחור הלא טהור

בבית הוריה של דושי לייטרסדורף בסביון, שני מעמדי מתכת ועליהם בגדים שעיצבה לייטרסדורף לאורך המחצית השנייה של המאה שעברה מספקים עדות מוחשית על אחד הפרקים הבולטים בדברי הימים של האופנה הישראלית: על אחד מהם מוצגים בגדים בחום, בז' ושחור בגוונים טבעיים, ועל השני שמלות ססגוניות מבדי משי. על שניהם חתומה כמובן לייטרסדורף.

לדברי דושי לייטרסדורף, יש שתי פיני בעצם: זאת של "משכית" וזאת של כל היתר - של העיצובים לתיאטרון, ללקוחות פרטיים ולתצוגות של הבונדס. "אפשר לראות את זה מיד בצבעוניות ובחומריות של הבגדים - באלו של 'משכית' הצבעים והחומרים הם טבעיים - צבעי אדמה וצמר כבשים שנארג ביד - ובבגדים האחרים הגוונים חיים יותר והבדים אצילים יותר", אומרת הנכדה, שרואה בפריטים יצירות אמנות לכל דבר.

אם מבקשים להקביל זאת לזרמי אמנות, אז בגדי "משכית" משתייכים למורשת ה"ארטה פוברה" (אמנות ענייה) האיטלקית, ובגדיה הססגוניים של לייטרסדורף עומדים בזיקה למסורת הפופ-ארט. "אני סבורה שמה שמעניק למעצב חשיבות לאומית היא יכולתו לעשות שימוש בצבעים המקומיים, ב'תחושה' ובמרקמים המסוימים של ארצו", אמרה לייטרסדורף בראיון ל"ג'רוזלם פוסט" ב-1966. "אין זו הרקמה התימנית שהופכת את בגדי 'משכית' ל'ישראליים'. זו יותר סכימת הצבעים של 'משכית' - חום מדברי, הגוון הלא מולבן של צמר כבשים טבעי, השחור הלא טהור שמקורו באוהלי הבדואים, כמו גם הכחולים הים-תיכוניים המשתנים תדיר (ולא צבעי הדגל הישראלי הכחול-לבן). בנוסף על גזרה זורמת שהיא סימן לנוחות המקומית בארצות חמות".

את החדר שממוקם במפלס התחתון של הבית, המשקיף אל בריכה תכולה מוקפת צמחייה טרופית עבותה ובו מוצבים זה לצד זה שני מעמדי הברזל העמוסים דגמים, לייטרסדורף מכנה בהומור "פינילנד". סבתה התגוררה ועבדה בו בערוב ימיה ובמשפחה קראו לו "הסלון של פיני". את התקופה הזאת בילדותה היא זוכרת לטובה: "הכל מסביבה היה תמיד עמוס בצדפים, כפתורי עץ, חלוקי נחל, סיכות ביטחון גדולות, שברי זכוכיות שאספה בים או ענפים - דברים שהציתו רעיונות לדגמים או שהפכו לרכיבים בתוך הבגדים שעיצבה. כילדה זה היה מעין גן שעשועים בבית".

"תמיד היתה לה סבלנות אין קץ", היא מוסיפה. "אני חושבת שאף פעם לא שמעתי אותה מרימה את קולה או מדברת בקוצר רוח. אני זוכרת אותה עובדת: היא לא נהגה לעשות סקיצות מקדימות לדגמים שעיצבה. היא היתה עובדת ישירות על הבובה, באופן אינטואיטיבי. היא היתה נוטלת גליל בד ומעיפה אותו על שולחן או על הארץ, לא משנה איפה. אני ממש זוכרת את קול ההדף של גליל הבד", היא ממשיכה, מחווה בידיה תנועה של הנפת הגליל באבחה אחת, "ואז היתה חגה סביבו וגוזרת במרץ את הדגם ומרכיבה את החתיכות על הבובה".

אנחנו עוברים יחד על הדגמים שנתלו על קולבים, ודושי לייטרסדורף נפעמת מכוח היצירות של סבתה, שתקף באותה אף שעברו עשרות שנים מאז נוצרו. "הבגדים שלה לא נראים כמו משהו מן העבר שאיבד מהרלוונטיות שלו. אני אפילו אגדיל לומר שיש בהם לא רק מן העבר וההווה, אלא גם מן העתיד". אם ז'אן קוקטו אמר כי "עלינו לסלוח לאופנה על שיגיונותיה, הרי היא מתה כל כך צעירה", לייטרסדרוף סבורה כי סבתה הצליחה לנצח את השיטה. "האופנה שלה לא מתה צעירה. היא ממשיכה לחיות עד היום".

דושי לייטרסדורף. תצלום: דודו בכר

בתערוכה שתעלה לזכרה ב"וילה דלאל", מתחם האירועים הסמוך למסעדה, הקונדיטוריה ובית הקפה שנושאים אותו שם, דמותה של פיני תשוב לחיים למשך שבוע אחד. באחד החדרים יוצגו שמונה שמלות בעיצובה, ומאחוריהן ייתלו קטעי עיתונות ומסמכים הקשורים אליהן, לצד מעילי מדבר שעיצבה בעבור "משכית". חדר נוסף יוקדש להצגת שמלות שיצרה בהשראת ציוריו של יוחנן סימון. "מראה מחלוני" קראה לייטרסדורף לשמלה שעיצבה לתצוגת האופנה השנתית של הבונדס בארצות הברית בשנות ה-80, המעוטרת אפליקציה של דקלים, ובהשראת הצבעוניות הדשנה של סימון. זה הנוף הנשקף מן החדר שבו היא תלויה כעת בבית הוריה של לייטרסדורף בסביון.

על אחד הקירות החיצוניים יוקרנו שקופיות של עבודתה, ובחלל נוסף יוקרן סרטו של עמוס גוטמן "סיפורי בדים" מ-1978, שבפתחו מדברת פיני. הראיון הזה, כמו מרבית צילומי האופנה שלה, התקיים בבית הוריה של דושי לייטרסדורף. "לשמוע את פיני מדברת היה מאוד מרגש עבורנו. לצערנו אין לנו סרטי וידאו נוספים שמתעדים אותה", היא אומרת. "פיני הלכה לעולמה כשהייתי בת 11. מאז ומתמיד יש לי זיכרון של סבתא גדולה ואישיות מדהימה, שלצערי לא זכיתי להכיר כמו שצריך בחיי.

"במשפחה שלנו היא עדיין מאוד נוכחת: הרבה מהבישולים הם של פיני. אמא שלי לובשת עד היום בגדים שהיא עיצבה וששוחזרו בבדים אחרים. אפילו יצירות האמנות של יוחנן (בעלה השלישי של פיני לייטרסדורף, הצייר יוחנן סימון - ש"א) שתלויות אצלנו בבית הן זיכרון מפיני.

"הזיכרון שלה הוא תמיד חיובי ומלווה בחיוך. היא היתה אשה שריגשה. הכל אצלה היה שונה: החל בהופעה החיצונית שלה - היא היתה אשה גדולת ממדים עם שיער נפוח בצבע אדום אש, שהתלבשה בבגדים רחבים וענדה תכשיטים גדולים - וכלה בתנועות גופה ובדיבורה: היתה לה עברית ארכאית ומבטא הונגרי כבד, וכשלא מצאה את המלה שחיפשה היתה משלבת מלים בהונגרית".

אינסטינקט פרימיטיבי

לתל אביב הגיעה פיני לייטרסדורף, ילידת קומרום שבהונגריה, בשנת 1939, יחד עם בעלה, האדריכל אנדריאס לייטרסדורף, ובנם הקטן טומס. שנה לאחר מכן פתחה סטודיו לעיצוב, גזירה ותפירה ברחוב אחד העם, וכעבור שנתיים החלה לעצב תלבושות לתיאטרון הקאמרי והמשיכה בכך בעשר השנים הבאות.

במקביל תפרה דגמים ללקוחותיה הפרטיים, שעמם נמנו אמנים ושחקנים. "מאז שהתחלתי לעצב באירופה, תמיד עבדתי עם אמנים", סיפרה ב-1983 לאמנית ג'ניפר בר-לב, בשיחה המצוטטת בקטלוג התערוכה שייחד מוזיאון תל אביב ללייטרסדורף באותה שנה. בראיון ל"מעריב" מאותה שנה אמרה: "רוב לקוחותיי היו מחוג הבוהמה. עשיתי תלבושות לתיאטרון וכך הגיעו אלי שחקניות וחברותיהן. הייתי שמה פיסת אריג על בובת מדידות ומשחקת עם האריג עד שקיבל את הצורה שרציתי - וכך אני עושה עד היום".

תצלום: בן לם

ב-1955 פגשה לראשונה את רות דיין, והפגישה הולידה תערוכה משותפת במוזיאון דיזנגוף (כיום מוזיאון תל אביב לאמנות. אז שכן בבית דיזנגוף), שהיתה להצלחה מסחררת, ושיתוף פעולה פורה במותג "משכית", שלימים נהפך לאחד הנדבכים החשובים בתולדות האופנה המקומית. במשך 15 שנים עיצבה לייטרסדורף ל"משכית" בגדים ואביזרים, שהיו אחד הניסיונות המוצלחים ביותר אי פעם ליצור אופנה ישראלית מקורית.

ההתחלה, מתברר, לא היתה קלה. "בתחילה ניסינו למכור את הבגדים של פיני, שכבר עשתה אז בגדים מקוריים בהשראה מזרחית עם רקמות, כפתורי עץ וצדף, אבל בעלי החנויות סירבו בנימוס להכניס אותנו לחנויות שלהם", סיפרה דיין באותו ראיון ל"מעריב". דיין, מייסדת "משכית", שמה לה למטרה למצוא פתרון לבעיית התעסוקה של העולים ובמקביל לשמר את מסורת אמנותם האתנית, והמפגש בינה לבין לייטרסדורף הוליד הרפתקת אופנה מסעירה שלימים הבשילה לאופנה עילית ישראלית מקורית.

לייטרסדורף היתה מעצבת בעלת חזון ודעות מוצקות: היא האמינה שעל הבגדים הישראליים להתאים לאור, לאקלים ולסגנון החיים הישראלי. "אופנה של עם אינה פרי המקרה", אמרה בראיון ל"העולם הזה" בשנת 1955, "היא נובעת מתחושת הסגנון של העם, מאקלים מולדתו, מן הצרכים המעשיים של אורח חייו היום-יומיים, מחומרי הגלם הגדלים והמעובדים בנוף ארצו. על כן היא משקפת בצורה שקשה להגדירה את האופי המיוחד של העם, את האידיאלים הנסתרים שלו. היא גורם חינוכי מהמדרגה הראשונה".

מן המערב שאבה את הידע הטכני בלבד; הצבעים, הבדים ומלאכת היד היו מקומיים. "אי אפשר ומגוחך להעתיק בארץ את אופנת המערב", הוסיפה באותו ראיון. "אצלנו יש אקלים אחר, אור אחר, כל זה דורש חומרים וצבעים השונים מאשר באירופה. האופנה הצברית צריכה להיות שילוב של פשטות צברית, ססגוניות מזרחית וטכניקת התפירה המערבית". צורפים יצקו בשבילה כפתורים ואבזמים מכסף, אורגות יצרו לבקשתה אריגי צמר שבזכות ייחודם נקנו על ידי בתי תפירת העילית בפאריס, ובעלי מלאכה ניסרו למענה כפתורים מצדף.

שיתוף הפעולה בין לייטרסדורף לדיין הוליד כמה מן הדגמים היפים ביותר שנוצרו בארץ. "מעיל המדבר", מהיצירות המפורסמות ביותר של השתיים, נולד לפני למעלה מחצי מאה ומתגלה כבעל יופי על-זמני ואיכות מודרנית שלא נס ליחה גם כיום. המעיל, העשוי אריג צמר טבעי מיוחד שפותח ב"משכית", עוצב לראשונה ב-1955 בגזרה רכה שעוטפת את הגוף, מיריעה אחת שנגזרה באלכסון, עם תפרים בעבודת יד וסרטי גימור.

"הרבה פעמים נסעתי לחו"ל עם מעיל המדבר", סיפרה לייטרסדורף בראיון ל"מעריב", "אבל תמיד חזרתי בלעדיו. תמיד היתה מישהי שהסירה אותו ממני. בלוס אנג'לס לקחה אותו ממני קתרין הפבורן".

תצלום: בן לם

"עין גדי" היתה השמלה שקדמה ל"מעיל המדבר", ואותה עיצבה לייטרסדורף על פי הממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו במערות מדבר יהודה. הרעיון לשמלה, שעוצבה כטוניקה עם צעיף גדול ומלבני, נולד בראשה כשיגאל ידין הראה לה פיסת אריג שמצא במערות קומראן. נאורה ורשבסקי, אמנית האריגה של "משכית", עמלה במשך ימים על שחזור פיסת האריג הזאת, והתוצאה היתה בגד עם מסורת של אלפיים שנה.

היה גם דגם "המכתש הגדול" - מכנסי הרמון וחזייה עם שכמייה מאורגנזה דקיקה ומרחפת מחמש שכבות בגוני חמרה, אפור בזלת וחול, ממש כמו שכבות הסלע בהר, שיצרה בעקבות סיור שערכה באזור. והיו שמלות ערב ממשי שחור המעוטרות רקמת כסף בסגנון תימני, חליפות מצמר שנארג ביד על פי צבעי חולות מכתש רמון, חלוקי נחל ואבנים מחוף הים שהפכו במגע ידיה לכפתורים, ושילוב של חומרים טבעיים אחרים כמו ענפי זית, צדפים, עצמות וקש.

אהבתה הכנה לטבע טוותה את סגנונה הייחודי, והיא עבדה אך ורק עם כותנה, צמר, משי, פשתן ועור בצורותיהם הפחות מעובדות. "יש לי אינסטינקט פרימיטיבי לחומרים טבעיים", סיפרה בראיון לג'ניפר בר-לב. "המלבוש הראשון שלבש האדם היה עור של חיות שצד, עור גס. תחושה של חדוות יצירה ממלאת אותי רק כשאני משתמשת בחומרים טבעיים".

סיב אחד במינו

לתצוגות האופנה של הבונדס בארצות הברית - תצוגות שנתיות שהתקיימו עד אמצע שנות ה-80, ובהן הציגו מעצבי אופנה ישראלים את עבודותיהם - שבהן השתתפה לייטרסדורף בשנים 1958-1982, אהבה לעצב בשל השחרור משיקולי מסחריות. "אלה דגמים לתצוגה, לראווה. זה השואו שלי", אמרה על הזכות לבטא עצמה ללא מגבלות. בתצוגות החגיגיות האלה אף הציגה שמלות משי צבעוניות, שעיצבה בהשראת ציורי השמן הגדולים של סימון.

יש לזכור שעבודותיה בשנות ה-50 המוקדמות עמדו בסימן הצנע ששרר אז בארץ. "בזמן מלחמת העצמאות, הבד היה בצמצום", סיפרה לבר-לב באותה שיחה. "עשיתי שמלות מ-1.90 מטר בד, מבלי להותיר אף שארית. הכנתי שמלה לגולדה מאיר מרצועות גרוגראן (רצועות אריג גס המשמשות להקשחת הבד). היא היתה לפני נסיעה חשובה לחו"ל והיתה זקוקה לשמלה לאירועים רשמיים ולא היה בד".

בשנות ה-50 וה-60 עיצבה לייטרסדורף גם תלבושות ללהקת "ענבל", לכוריאוגרפיות של שרה לוי-תנאי, וכן את מדי הדיילות בביתן הישראלי בירידי "אקספו" העולמיים בבריסל ובמונטריאול. ב-1965 פתחה את האולפנה לעיצוב אופנה בשיתוף ארגון אמהות עובדות ומשרד המסחר והתעשייה, שנסגרה רק עם הקמת מכללת שנקר ב-1970.

רוח הפתיחות למערב אחרי מלחמת ששת הימים סחפה גם אותה. לייטרסדורף ניסתה להגיב, להתעדכן: היא קיצרה את מעיל המדבר, ויצרה וריאציות משלה על אופנת החלל והפופ-ארט, אבל תהפוכות האופנה היו מהירות ממנה. כאשר הפסידה לאוברזון בתחרות על עיצוב מדי הדיילות החדשים של אל על ב-1968, היה ברור שתם עידן באופנה הישראלית. ב-1980 עיצבה בעבור נציגי משרד התיירות מדים שכללו שכמיות פלסטיק - ניסיון יוצא דופן שלה להשתמש בחומר מלאכותי, שהעיד על סקרנותה ונטייתה לחידושים.

ברשימה עיתונאית שפירסם לאחר מותה, מתח אדם ברוך ביקורת על פועלה בשירות המפעל הציוני ועל ניסיונה הכושל, כלשונו, ליצור אופנה מקורית. "לייטרסדורף, גאונית ככל שתהיה, יכולה להיחשב קורבן גמור של הפראזה הבן-גוריוניסטית", כתב אז. "הכישלון היה מוטמע בפתח המאמץ... המאמץ הנרחב שלה הבשיל לאופנה פורמלית, שרירותית, כלומר, לאופנה אינסטיטוציונלית: מדי דיילות, מדי ייצוג, אופנה תצוגתית. מי שהונע על ידי פראזות סיים כפתרון פורמלי, או כמוסד או כפרה קדושה.

"כמעט כל מעצבי האופנה הישראליים יגדירו אותה כ'דבר הגדול ביותר שקרה לאופנה המקומית'. אין ויכוח. אבל, עדיין לא מיותר להציע לכך הסבר. ההסבר שלי נשאב מתוך הסוציולוגיה של האמנות. ההנחה היא שאופנה היא אמנות. ובכן, לייטרסדורף היתה מי שהציעה לאופנה הישראלית את העומק התרבותי והאידיאי שאף לא מעצב אופנה אחר הציע. במלים נוספות, היא היתה דבר-מה יותר מאופנאית. היתה לה תיאוריה על החיים כאן. תיאוריה שרירותית, מעט תמימה, אבל סולידית, עקבית, ניתנת להוכחה, לשחזור. והיא שילמה עבור האידיאה. הסיב הלייטרסדורפי היה מזוהה, אחד במינו".

קווים רחבים מרחפים

החלטתה לייחד כעת תערוכה לעבודתה של סבתה, אומרת לייטרסדורף, אינה מנותקת מהנעשה בעולם: בשנים האחרונות, הגאות בתערוכות אופנה המתארחות במוזיאונים חשובים לאמנות בערים גדולות אף גרמה לדיון ציבורי בממדי התופעה. "ישנה גם סדרת הטלוויזיה שהופקה באחרונה על תולדות האופנה ישראלית. כל זה הציף את המוטיבציה שלי לתערוכה הזו".

לא חשבת להציג את התערוכה בגלריה או במוזיאון?

"לא, אני אוהבת את הרעיון שאני מארחת את התערוכה הזו. אם מישהו ירצה לארח אותה לאחר מכן בגלריה או במוזיאון אני אשמח, כמובן, אבל כרגע אני חשה שיש משהו מאוד נכון במתכונת האינטימית שלה. כל המוצגים בה נלקחו מהבית שלנו. ביקרתי כמובן בארכיון התלבושות של שנקר וראיתי שם פריטים מרהיבים, אבל החלטתי שאני לא מעוניינת לקחת עליהם אחריות, אז ויתרתי. אלה אוצרות לאומיים. חוץ מזה, יש לנו מספיק חומרים. מי החליט שזה מספיק? בעיני זה מספיק".

ברגע הראשון קשה שלא לחשוב כי תערוכה מסוג זה היה ראוי להפיק או ליזום בהיקף רחב יותר ובחלל ציבורי שיאפשר חשיפה לקהל גדול. כמו כן, עולה הצורך באסטרטגיה אוצרותית היסטורית ותרבותית מעמיקה יותר, שתוכל לשרטט הקשר רחב לעבודתה של אחת האופנאיות החשובות שפעלו בארץ, ואולי אף תצליח להאיר היבטים חדשים בה. ואולם ללייטרסדורף יש נימוקים אישיים משכנעים מדוע המתכונת שבחרה היא הנכונה.

"אני מנסה להכניס את פיני כל הזמן לראש ולחשוב מה היא היתה אומרת על הבחירות שאני עושה. אני מאמינה שהיא היתה שמחה לדעת שאני מארחת את התערוכה במסעדה שלי. היא מעולם לא חיפשה אישורים מבחוץ או הכרה נרחבת. כמובן שהיא נהנתה ממנה כמו כל אדם, אבל זה לא היה לב העניין. היא התמקדה בעבודתה. היא גם היתה מאוד משפחתית. היא שימשה בית חם לאופנאים ולאמנים צעירים. אף פעם לא עניין אותה שיגידו שהיא הטובה ביותר. אני חושבת שזה אפילו הביך אותה מעט".

לא היו רגעים שנבהלת מנטל האחריות?

"כמובן. זה בא והולך, וזה בוודאי יתעצם לקראת פתיחת התערוכה. האחריות ההיסטורית יכולה להבהיל, ובגלל זה אני מנסה להתמודד עם זה באופן אישי, כפי שפיני היתה עושה. לנסות לחשוב כמוה. מה היא היתה רוצה, מה היה מעלה חיוך על פניה. עכשיו, אחרי העבודה על התערוכה, אני מבינה כמה חיוני להתחיל לעבוד על ספר שיתעד את עבודתה וחייה. מבחינתי, התערוכה הזו היא יריית פתיחה למיזמים נוספים בעתיד".

עד היום, היא אומרת, ממשיכות לבקר במסעדתה נשים שמספרות לה בהתרגשות כי יש בידן שמלות של פיני שישמחו להעביר אליה. היא שולפת מהקולב שמלה בגוון למון גראס, שמבוטנת באריג משי צבעוני. הגברת מרים אשכול, ידידה קרובה מאוד של המשפחה ואלמנתו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, הביאה אותה כמה ימים קודם לכן לצורך הצגתה בתערוכה. גזרתה, שנראית פשוטה למראית עין כמו מרבית הגזרות שיצרה לייטרסדורף, מנוסחת בקווים רחבים מרחפים.

במבט בוחן מקרוב, מרשים לגלות את שפע הדמיון ועבודת הכפיים שהושקעה בבנייתם של הבגדים. חתכים מעוגלים ותפרים מתפתלים נועדו לאפשר חופש תנועה רב יותר בעת הלבישה. "זה היה ערך חשוב עבור פיני. מה שהיה תמיד חשוב לה הוא לא איך בגדים נראים כשהם תלויים על בובה או דוגמנית בצילומים, אלא איך הם נראים או מרגישים על מי שלובשת אותם.

"אפילו עם כל הבלאגן מסביב ועושר העשייה והאלמנטים, היא הצליחה לשמור על משהו מאוד מינימליסטי בעבודתה", היא מוסיפה. האפיון המינימליסטי מטעה. יש משהו צלול ובהיר בעבודתה ששומר במעין קנאות על טוהר הצורות, גם כשהן לכאורה מונחות בערבוביה או בגודש. אפשר שזוהי הנחרצות של פעולותיה, הביטחון הפנימי בנראות של התוצר הסופי. "אני חושבת על מה שאני רוצה לעשות לפני שאני נרדמת, או בבוקר עם אור ראשון", סיפרה לבר-לב. "אם יש לי החומר האמיתי בהישג יד אני שמה אותו על הבובה. אם אין לי, אני משתמשת בסדין ישן וגוזרת, ברוב המקרים בגזרה אלכסונית".

אשכול השאילה להתערוכה גם מחרוזת מרשימה שלייטרסדורף יצרה משברי זכוכית בגוון עכור של טורקיז שליקטה בחוף הים וסידרה, ממוסגרים בחוטי זהב, מעל גבי לוחות זהב מלבניים. גם במחרוזת, שמורכבת מאלמנטים רבים ושונים באופיים, יש דבר מה מונומנטלי ותקיף. תצלום שחור-לבן של בני הזוג אשכול, שבו נראית מרים עונדת את המחרוזת, יוצג לצדה בתערוכה. על התצלום נכתבה הקדשה באנגלית:"To Finy, Love Forever, The Eshkols" . "זוהי למעשה רוח התערוכה", מסבירה לייטרסדורף. "את מרכז הכובד יתפסו כמובן השמלות והבגדים שעיצבה פיני לאורך השנים, אך היא תציג את קשריה האישיים והיצירתיים עם אנשי התקופה".

עדות נוספת לכך תשמש חליפת המכתבים בין פיני לייטרסדורף וסימון. המכתבים המקוריים נכתבו בגרמנית ונשלחו לתרגום לעברית לקראת הצגתם בתערוכה. דושי לייטרסורף מודה כי איננה יודעת מה נכתב בהם, ומציינת כי אם יתגלו כאישיים וחושפניים מדי הם יוצגו בלא התרגום. "יוחנן נהג להקדיש לה ציור קטן, מעין קריקטורות שלה, בכל מכתב ששלח לה. שיתוף הפעולה ביניהם היה חלוצי. בתקופתם שיתופי פעולה בין אמנים לאופנאים לא רווח כל כך בארץ", היא אומרת, ומיד מדגישה שפיני לייטרסדורף עצמה מעולם לא החשיבה עצמה כאופנאית.

"את מה את חיה?", שאלה אותה בר-לב בשיחה שצוטטה בקטלוג. "את פיסולו של האריג על הגוף האנושי", היא השיבה. וכשנשאלה מדוע לא הפכה לפסלת בבגרותה, ענתה: "הרגשתי שזה לא מהיר מספיק בשבילי, ושלעולם לא תהיה לי הסבלנות. הטמפרמנט שלי התקומם נגד עבודה אטית". סביר להניח שלייטרדורף עצמה היתה מגדירה את התערוכה הנוכחית שמעלה נכדתה כתערוכת אומנות. "לא, לא, אינני מעצבת אופנה, אני אומנית עם ראייה סלקטיבית וזוג ידיים שניסתה לעשות בגדים ישראליים", אמרה. *



הלית ישורון בשמלה שעיצבה פיני לייטרסדורף, 1968


פיני לייטרסדורף. הכל אצלה היה שונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו