בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יעקב שבתאי היה יכול להשפיע גם על אופיה של הטלוויזיה הישראלית

שותפיו למחלקת הדרמה שהוקמה בראשית ימיו של הערוץ 1 נזכרים בתרומתו של הסופר למסך הקטן, בימים שבהם עוד הושקעה מחשבה בכל תוכנית

3תגובות

30 שנה אחרי מותו, זכרו של יעקב שבתאי לא נשחק. שבתאי לא רק חי בלבותיהם של קוראיו ומכריו הרבים; הוא נוכח ורלוונטי בזירת הספרות, גם זו העכשווית. עיתונאים ומבקרים בני דור מאוחר יותר תיארו את יצירותיו כ"אירועים ספרותיים". על מעמדו ברשימת הגדולים של הספרות הישראלית נראה שאין עוררין.

אלא שפרק אחד בשפע היצירתי שהיה מנת חלקו של שבתאי בימי חייו וכלל גם פזמונים, תסריטים ומחזות, כמעט שלא סופר. שבתאי, כך מתברר, היה גם איש טלוויזיה. כחמש שנים היה חבר בצוות שהופקד על יצירתה של דרמה טלוויזיונית מקורית בטלוויזיה הישראלית, עוד לפני שמלאו לה עשור. זה היה מיזם שאפתני, נאיבי במידה רבה, שריכז אליו שורה של כשרונות, שמות שנהפכו לימים לאבני יסוד בתרבות העברית. סיפורה של החבורה הזו, ובמיוחד של שבתאי בתוכה, הוא סיפורה של תקופה שסימלה התעוררות, וכישלונה היחסי בישר כבר אז על עתידו המפוקפק של השידור הציבורי. אבל מי יודע מה עוד יכול היה לקרות אילו שבתאי לא נפטר, לפני 30 שנה, והוא בן 47.

הרומן "זיכרון דברים", שנחשב לחשוב ביצירותיו של שבתאי, וגם היחיד שראה אור בימי חייו, פורסם בקיץ 1977, אבל דרכו ככותב החלה הרבה קודם. הוא נולד בתל אביב במארס 1934, בן להורים בני מעמד הפועלים שהתגוררו במעונות העובדים ברחוב פרוג. הילד שבתאי, כמו המבוגר שגדל להיות, היה מוקף תמיד חברים ומעריצים, גבוה ונאה, מקסים ואהוב. "אנשים אהבו לאהוב אותו", מעידה עליו עדנה שבתאי, אלמנתו, ונראה שאין בקרב מכריו מי שיחלוק על האבחנה. כנער היה חבר בשומר הצעיר וחיבר אופרטות בעבור החברים בתנועה. בגיל 20 נישא לעדנה, בת קיבוץ מרחביה, ועבר לחיות אתה בקיבוץ. שם גם נולדו שתי בנותיהם.

ב-1961 עשה צעד ראשון בתיאטרון. עד אז כתב פזמונים (בין היתר לאריק לוי, "הדודאים", אריק איינשטיין, "שלישיית גשר הירקון" ועוד), אלא שבאותה שנה חגג הקיבוץ את שנת היובל. שבתאי, יענקל'ה בפי כל, שכמה שנים קודם נשלח על ידי הקיבוץ לקורס דרמה בן שלושה חודשים, נבחר לכתוב ולביים. המחזה, שהשווה בין חיי הכפר הטובים לחיי העיר המנוונים, הוצג על שלוש במות, ושבתאי נכבש.

מאוחר יותר, מחזה ילדים נולד מהסיפורים שהיה מספר לבתו הבכורה בשעת ההשכבה בבית הילדים, וב-1963 החל לכתוב מחזה נוסף למבוגרים. את שניהם שלח לתחרות של המועצה לתרבות ואמנות, וזכה בשתי הקטגוריות. הקאמרי היה הראשון להזמין ממנו מחזה, שסשה ארגוב חיבר לו את הפזמונים.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים עזבה משפחת שבתאי את קיבוץ מרחביה וחזרה לתל אביב, ושבתאי פינה את כל זמנו לכתיבה. בין 1968 ל-1969 כתב את המחזה "כתר בראש", על ימיו האחרונים של דוד המלך הקשיש, המתלבט למי להוריש את המלוכה. שנה אחר כך הכיר את עודד קוטלר, וזה, כמה שנים מאוחר יותר, סלל בשבילו את הדרך לטלוויזיה.

ב-1 במאי 1971, זמן לא רב אחרי יום ההולדת ה-37 שלו, לקה שבתאי בהתקף לב. "הוא יצא מסכנת המוות, אבל נכנס לקצב חיים שונה לגמרי מזה שהיה בו לפני", מספרת עדנה. "זה היה שובר חיים, ההתקף הזה. פתאום הוא היה אדם שלוקח תרופות באופן קבוע, תרופות למחלה כרונית. הוא לא היה הולך לקופת חולים כדי לקבל אותן, אלא אני, כי הוא התבייש לעמוד בתור. קצב החיים התחיל להיות מואץ, לפחות מבחינת הכתיבה שלו".

שבתאי התמסר אז לסיפורת, פירסם את "זיכרון דברים" ושקד על מה שנהפך לימים ל"סוף דבר". בנוסף, בעשור שבין התקף הלב למותו, הוא כתב את המחזות "נמר חברבורות", שהוצג בהצלחה גדולה בתיאטרון חיפה, "הנבחרים", "חיי קליגולה" ועוד. עם אורי זוהר חיבר את התסריט לסרט "עיניים גדולות", על מאמן כדורסל נשוי, יצרי ובוגדני. באותם ימים פגש גם בדליה גוטמן, מפיקה בקול ישראל (ובהמשך במחלקת הבידור בערוץ 1), ובעקבות הרומן ביניהם נולדה גם בתם המשותפת נועה. שנתיים אחר כך, ב-1976, הצטרף למחלקת הדרמה בערוץ 1, שנקראה אז הטלוויזיה הישראלית.

פרופ' ארנון צוקרמן, היום נשיא בצלאל, היה אז מנהל הטלוויזיה: "חשבתי שדרמה מבטאת את מה שנעשה בחברה ומשקפת אותה לא פחות מחדשות או סרטים דוקומנטריים", הוא מספר על הנסיבות שהביאו להקמת המחלקה. "מוטי קירשנבאום ואני חשבנו שכדאי לעודד דרמות מקוריות ולא רק להסתפק בסדרות ובסרטים שקנינו ושידרנו, כי יש להן חשיבות מקומית. היו ניסיונות קודמים לעשות את זה, והם לא צלחו. היו ניסיונות לצלם הצגות תיאטרון ולשדר אותן, אבל בעיני זה היה אנטי טלוויזיוני. חשבתי שזה לא מתאים".

ההחלטה להקים את המחלקה התקבלה בשנת 1976 והקמתה הסתיימה שנה מאוחר יותר. הטלוויזיה הישראלית שידרה אז כשמונה שנים, וניסיונות קודמים לייצר תוכן שאינו חדשות או סרטים דוקומנטריים, קרטעו. קירשנבאום, אז מנהל התוכניות, מספר שלמשימה נבחר עודד קוטלר, עד אז מנהל תיאטרון חיפה. קוטלר חולל בתיאטרון חיפה ובארץ בכלל שינוי דרמטי כשהתמקד במחזאות ישראלית מקורית, והוא נבחר, מסביר קירשנבאום, כדי לעשות בדיוק את אותו הדבר בטלוויזיה. "היתה חבורה מרתקת של אנשים שנאספה שם, ושבתאי היה בעיני אחד המחזאים טובים של התקופה", מסביר קוטלר. "יענקל'ה כתב דיאלוגים מבריקים והיה לו ניסיון קולנועי משיתוף הפעולה עם אורי זוהר, והיו לו גם חוכמה והומור. היו לי כל הסיבות בעולם לקחת אותו לעבוד שם. בכלל, כל אחד מהנוכחים במחלקה היה מומחה בתחומו, ויענקל'ה ידע מצוין מה צריך לצאת מפיו של שחקן או מפיה של דמות. המחשבה שלי, כשקראתי לאנשים מתחומים שונים באמנות, היתה שהחיבור ביניהם יוליד רעיונות טובים וכך היה, למרות שרק חלק קטן מהרעיונות הצלחנו ממש לבצע".

חובב עוגות

בפרספקטיבה של יותר משלושה עשורים נראית רשימת החברים שאסף קוטלר חלומית ממש. פרט לשבתאי ולקוטלר עצמו היו שם גם אברהם הפנר ורם לוי (כיום פרופ' לקולנוע) מתחום הקולנוע, הסופר יצחק בן נר, המשוררת דליה הרץ והמפיקה דנה כוגן, ולצדם במאים ואנשי קולנוע שהתחלפו מדי פעם. וכמו רבים לפניהם, נדמה שגם אנשי החבורה ההיא נשבו בקסמיו של שבתאי.

"קוטלר התבקש להביא אתו כוחות יצירתיים צעירים, לבנות מחלקה חדשה שתעסוק בנושאים שקשורים לכאן ולעכשיו וככה התאספנו", נזכר לוי, "היינו חבורה של יועצים לתחום, בהתחלה בישיבות בדירה שכורה, ויעקב שבתאי היה כמו האור בישיבות האלה. כשהוא היה נכנס לחדר, זה היה כמו קרן אור שמאירה אותנו. לא חשוב מה היה המצב הגופני או הנפשי שלו, תמיד היה לו חיוך על הפנים. הוא היה אדם מאוד חי".

"הוא שמח מאוד לעוגות שהייתי מביאה, מספרת כוגן, "במיוחד לעוגת גבינה. הוא היה כמו ילד מגודל, שמח ועליז וחובב עוגות, אבל כשנכנסנו לנושאים המקצועיים הוא היה פשוט מספר אחד".

לפחות פעם בשבוע, בימי שלישי אחר הצהריים, התאספו החברים בדירה שכורה מאחורי קולנוע מקסים בשדרות בן ציון בתל אביב. אחר כך עברו לצריף שנבנה בעבורם במשרדי רשות השידור סמוך לקרייה, ופעם בחודש היו עולים לירושלים, נסיעה שנהפכה חגיגה בעבור שבתאי. "יענקל'ה היה נרגש מהנסיעות האלה, מפני שהוא אהב מאוד את המזנון הבוכרי ברשות השידור", מעיד בן נר בחיוך, "הוא היה מתכנן ומתריע: 'איציק, בהפסקה הראשונה נרד לאכול', וכבר ידע מה בדיוק הוא הולך לקחת. אחר כך נדמה לי שהמזנון נסגר בגלל שהתגלו בו בעיות ניקיון, אבל ליענקל'ה זה לא הפריע".

איך היתה העבודה?

"היתה לנו, הצוות, איזו סימפטיה הדדית ובגלל האישיות של עודד כולנו היינו חברים טובים. ניסינו ליצור דרמה טלוויזיונית ישראלית, מאורגנת, מסודרת ונכונה, שיש לה גם אומץ ורצון לומר משהו בעל עומק על התקופה, החיים והארץ".

"האווירה היתה של מועצת חכמים, עם חום וחיבה גדולים של כולנו", מוסיף לוי, "עודד היה מעלה לדיון סרט או תסריט ואנחנו היינו בוחנים מכל כיוון. נכון שעבדנו על ריק לא פעם, כי מחלקת התקציבים לא תיקצבה, אבל עשינו את 'ליל העשרים' על פי יהושע סובול, ואת 'קובי ומלי' ועוד. שלושה תסריטים שהייתי מעורב בהם נדחו תוך כדי דיון ואחר כך, בתחנת האוטובוס הוא אמר שאנחנו האנשים שיודעים הכי הרבה והכי טוב בארץ על מהי דרמה ומה צריך להיות בה. הוא גם צדק לגבי אותה תקופה. אמנם דיברנו ודיברנו ועשינו מעט, אבל הדיונים היו עשירים ומלומדים כי באנו מאסכולות שונות וממקומות שונים. מבחינתי, אני זוכר את הימים האלו כתקופה זוהרת".

אחד מרגעי המבחן של המחלקה, ושל רשות השידור כרשות עצמאית בכלל, היתה השערורייה שהתעוררה סביב העיבוד ל"חירבת חיזעה". ספרו של ס' יזהר, שתורגם לסרט, סיפר על כיתת חיילים במלחמת העצמאות שמקבלת משימה - לכבוש את הכפר (הדמיוני) חירבת חיזעה ולגרש את תושביו מעבר לגבול. אחרי כמה שבועות מתעוררים בלבו של החייל מיכה (דליק ווליניץ) ספקות מטלטלים באשר לצורך שבמשימה ומידת המוסריות שבה. החומרים הנפיצים הטרידו את מנוחתו של השר הממונה על הרשות דאז, זבולון המר. הסוגיה, האם על ערוץ דובר עברית להפיק ולשדר סרט כזה, טילטלה את הכנסת ואת מליאת רשות השידור, ורק לאחר דיון ציבורי ממושך, חלקו גם בכנסת, ואיומים על פנייה לבג"ץ, שודר הסרט.

שבתאי, איש שנדמה שחווה כל רגש בעוצמה רבה, כמעט איבד את עשתונותיו. עדנה שבתאי, אלמנתו, זוכרת שהוטרד מאוד מהדברים, ולחם בניסיון לצנזר את הסרט בחירוף נפש, כאילו היתה זו שאלה של חיים או מוות. החברים לצוות מגדירים את הפרשה "קו אדום". "יענקל'ה, בעצם כמו כולנו, היה דומיננטי בסיפור הזה מאוד", מעיד בן נר. "בכלל הוא היה אדם דומיננטי והיה ברור מאוד מה הוא חושב ובאלה דעות הוא מחזיק".

רחשושי הרגש

השנים חלפו ורשימת התוכניות והסרטים שעברו תחת ידיה של המחלקה התארכה. היו שם "קובי ומלי", "ליל העשרים", "הכלה וצייד הפרפרים" ו"אינדיאני בשמש". היה גם שפע של רעיונות שהפכו בהם ופיתחו אותם אך לבסוף לא יצאו לפועל וגם עבודה אינטנסיבית וארוכה שנעשתה על הסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו", שעיבד נסים דיין לפי ספרו של אמנון שמוש. רם לוי גם ביקש באותה עת ליצור דרמה על פי המחזה "כתר בראש" של שבתאי. זה עלה בידו רק תשע שנים אחרי מותו של שבתאי. לאורך כל תהליך ההפקה חש ששבתאי מסתכל מלמעלה, מרוצה.

בן נר נזכר: "עסקנו בעיבודים דרמטיים למחזות, סרטים באורך שעה או שעה וחצי, היו מעט מאוד סדרות אז. שבתאי היה עורך נהדר וידע לקרוא נהדר חומרים והוא תמיד הביע את דעתו בצורה ישירה וכנה. היה מבין גדול ואיש מנוסה מאוד בדרמה".

חלק מהניסיון הזה בא לידי ביטוי בשורה של ביטויים שמדקלמים עד היום מי שהיו חבריו לצוות. "דו משמעותם של רחשושי הרגש", הם נזכרים בנימה משועשעת, במה שטבע אז שבתאי בניסיון לתאר בלעג כתיבה שטחית או בנאלית. "אני זוכרת את עצמי מתפעלת מהיכולת שלו להתנסח", אומרת כוגן. "הוא היה מחפש מרקם נכון ומורכבות בטקסט, ומשתמש במושגים כמו 'אריגת החומרים והדמויות'. הוא פשוט שנא שטחיות. עבדנו למשל על התסריטים של 'מישל עזרא ספרא ובניו', וזה לקח כמעט שנה. היה לו חלק חשוב בזה, בשיחות מנחות, בפתרונות שהוא הציע".

רם לוי: "יענקל'ה שנא את הבולשיט ואהב ישירות. היו לו הניסוחים שלו לגבי כל מיני תופעות, תסריטים או סרטים שרצו שנשדר והדיפו לו ריח יומרני. אנחנו, הבמאים ואנשי הקולנוע, לא הבנו בדיוק באותה תקופה את ההבדלים בין קולנוע של אנטוניוני למה שמשודר במסך הקטן והאפור. קראו לנו אז 'הברז המטפטף', בגלל סצינה ארוכה של ברז שמטפטף, טיפה אחר טיפה, שהיתה אז באחת הדרמות. זה היה אמור למלא את הצופה ברגש ובמחשבות, ואולי, נגיד, זה היה עובד בקולנוע, אבל בטלוויזיה זה היה מגוחך ויענקל'ה הבין את זה.

"התגובה הרגילה כשהוא היה נתקל באיזה רעיון כזה, היתה מתחילה ב'יופי של רעיון' ועוברת ל'רעיון לא רע, בהחלט טוב, די בסדר, לא בסדר, רע' ו'איום ונורא'. אני חושב שהיה בניסוח הזה משהו אנושי, קבלה של כל רעיון כמשהו שראוי לשיחה, עד שלאט לאט המבקר שבו נכנס לפעולה. זה קרה כמה וכמה פעמים ובאיזה שלב נהפך לבדיחה בינינו".

ומוסיף מניסיונו הבמאי יצחק צפל ישורון: "היום קשה לחשוב על סופר ברמתו של שבתאי שישב וידבר עם תסריטאי, וינתח אתו לעומק את מה שהוא יצר כדי לשפר. הוועדה היתה משוחחת, והרבה, על הרבה אספקטים. זה דבר שלא קורה היום בהפקה של סרטים וזה בהחלט תרם. עבודה עם אנשים רציניים, בעלי הרבה ידע וניסיון ביצירה".

נסים דיין, כמו יוצרים ובמאים אחרים, זוכר עבודה משותפת של המחלקה כולה על התסריט, סיעור מוחות יסודי שהתייחס לטקסט ולמצבים הדרמטיים מכמה כיוונים ותחומי התמחות. "שבתאי היה איש מקסים, צנוע וחכם ולא ארוגנטי. החוכמה שלו התבטאה מבחינתי בטיפ אחד שהמשכתי לקחת אתי. בדרמה, הוא אמר, עדיף לא ללכת ישיר אלא לאגף, להפתיע. זה עזר לי מאז והוא, אני זוכר, גם פירגן לי מאוד בתהליך הכתיבה".

ב-1978 פרש קוטלר מתפקידו כמנהל (בגלל ויכוחים חוזרים ונשנים עם ארגוני העובדים בטלוויזיה, "דווקא ההצלחה של המחלקה עוררה עלינו תגובת נגד מצדם") ובמקומו מונתה כוגן למנהלת. שבתאי המשיך לעבוד במסירות גם תחת שרביטה, אבל סבל מסדרה של התקפי לב שהחלישו אותו מאוד. יכולתו להחזיק בכמה כובעים ומשרות צומצמה מאוד, עד שב-1981 נעשה כל מה שמעבר לעבודה על הספר "סוף דבר" בחזקת מותרות.

"הוא כבר היה אחרי כמה התקפי לב, שניים מהם רצופים, שהיו שנה קודם", אומרת שבתאי, "אפילו על ההשתתפות שלו בישיבה החד שבועית במחלקת הדרמה בימי שלישי הוצג סימן שאלה, אף שהמפגש הזה סיפק לו את הצורך במעורבות חברתית".

הוא העדיף להתבודד?

"הוא לא התבודד, כל דבר פשוט התיש אותו, כי כל דבר הוא עשה תמיד באנרגיות אדירות. כל דבר נעשה באנרגיה של מאה קילוואט. על מפית שהבאתי משוק בצלאל ונראתה לו בורגנית הוא יכל לשתוק יום שלם, אבל ממתי אנשים כריזמטיים ויוצרים הם אנשים שקל לחיות אתם?".

סערה וזעם

כשמצבו הבריאותי הידרדר התכנסו מדי פעם חברי המחלקה לישיבה שבועית בביתו של שבתאי שהתעקש לא לוותר. כוגן החלה לאסוף אותו ברכבה הפרטי ולהחזירו הביתה אחרי שסיפר כמה פעמים כי חש ברע בנסיעה לקרייה באוטובוס, ירד ממנו ונח מעט לפני שהצליח להתאושש ולהגיע ברגל לישיבה.

"באוטו, כשהיינו נוסעים", היא מספרת, "הוא היה מספר לי על הניסיון לייצר זרימה מוחלטת של משפטים, בלי נקודות ופסקאות בספרים שלו. באותה תקופה נערכו החזרות על 'אוכלים' שלו בתיאטרון החאן והוא היה מספר עד כמה קשה להיות לא מעורב, ועד כמה, מצד שני, הוא רוצה להתרחק ולשקוע בכתיבה".

ב-4 באוגוסט 1981 לקה שבתאי בהתקף לב נוסף, שממנו לא התאושש. הוא היה בן 47 ועדיין לא סיים לשביעות רצונו את כתיבת "סוף דבר" שראה אור אחרי מותו. אחרי שנפטר זכה גם "זיכרון דברים" לתהילה ויצאו לפועל כמה פרויקטים שתוכננו בתקופתו גם בטלוויזיה. לא היתה בכך נחמה רבה לידידיו ואוהביו הרבים.

"מותו של יענקל'ה היה בשבילי המכה הראשונה והקשה ביותר אי פעם", מודה לוי, "אהבתי אותו כל כך. הוא היה אדם כמו שאדם צריך להיות כשהוא לא שחוק. עם הבנה אנושית, סערה וזעם גדול".

מחלקת הדרמה של ערוץ 1 לא האריכה חיים. כוגן מתארת "ביקורת ומעצורים, מעורבות ולחצים פוליטיים, ומצד אחר מקלות בגלגלים ששמו לנו אנשי רשות השידור". התוצאה העגומה היתה הלכה למעשה חיסול הדרמה הטלוויזיונית האנינה לשנים ארוכות.

"הניסיון שלנו גם הוא נכשל בסופו של דבר, אבל לתקופה מסוימת היה נראה שהוא מצליח", מסכם צוקרמן. "בהשוואה לשנים הקודמות הם גם הצליחו להפיק לא מעט דרמות ולתת הזדמנות לבמאים צעירים שאחר כך נהפכו לשמות מוכרים יותר. הם עצמם נהפכו לשמות מוכרים מאוד. חבל, אבל בטווח הארוך זה פשוט לא נמשך". *

היהפוך נמר חברבורותיו

דון ז'ואן כסוחר מכוניות ופנטזיונר שמבטיח להקים קרקס בחוף תל אביב. מחזותיו של יעקב שבתאי זכו בפרסים והם מועלים שוב ושוב, בהפקות גדולות ומושקעות

כשמדברים היום על מה שנחשב "הקלאסיקה בת זמננו" של התיאטרון הישראלי, ומדלגים - קצת לא בצדק - על הדור הראשון של כותבי המחזות, כמו משה שמיר, נתן שחם ואהרן מגד, מזכירים בעיקר את הצמד נסים אלוני וחנוך לוין.

שניהם כבר אינם אתנו. אחד, אלוני, השאיר זיכרון של קסם ופיוט בימתי, זכרונות של כמה הצגות מרהיבות, ובעיקר תחושה של פוטנציאל שלא מומש במלואו, ומאז לא זכה להחייאה על הבמה. השני, לוין, השאיר קורפוס מדהים של יצירה תיאטרונית, שרק מחציתה הועלה עד היום על הבמה. הוא עיצב כאן דור של שחקנים וצופים, ורק עכשיו מתחיל לצאת שמעו בעולם.

אבל במקביל להם פעל בארץ יוצר בתחום התיאטרון שתירגם, עיבד וכתב מחזות שזכו להעלאה על הבמות המרכזיות של התיאטרון הישראלי. שמו של יעקב שבתאי מקושר היום בעיקר לרומנים שלו "זכרון דברים" ו"סוף דבר". אבל ארבעה מחזות שלו זוכים להעלאה מחודשת שוב ושוב, בכל פעם בהפקות גדולות ומושקעות.

במחצית שנות ה-60 זכו שני מחזות שלו בפרסים מטעם המועצה הציבורית לתרבות ואמנות. בתקופה שבה מחזה מקורי עדיין לא היה אורח רצוי, כמו היום, בתיאטרון הרפרטוארי, מחזהו של שבתאי "פרשת חייו של הנס ולדמאר השני", על ישראלי החוזר לגרמניה כדי לאתר שם את רכוש משפחתו ונתקל בניאו-נאצים, זכה לשבחי ועדת השופטים, שהיתה מורכבת בעיקר מאנשי הבימה הוותיקים.

ככל הידוע לי המחזה לא הוצג מעולם בהפקה מסחרית. הוא נכלל, בנוסח לא גמור, כפי שנמצא במגרותיו של שבתאי, בשני כרכי המחזות שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשנת 1995. גם המחזה בחרוזים לילדים "המסע המופלא של קרפד" צוין לשבח על ידי השופטים, הומלץ להפקה, ואף זכה למהדורת ספר עם איוריו של דני קרוון.

שבתאי הירבה בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 לתרגם מחזות בעבור בימת השחקנים והתיאטרון הקאמרי, ובשנת 1969 העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה שהזמין אצלו "כתר בראש", על , הרוצה להתחמם בזרועות אבישג השונמית, אך נאלץ להתמודד עם המרד של אדוניה בן חגית, ועם הלחצים של בת שבע ונתן הנביא, התובעים ממנו לממש את ההבטחה להמליך את שלמה אחריו. את המלך גילם אבנר חזקיהו - משחקניו המובהקים של נסים אלוני, שגילם את המלך ב"הנסיכה האמריקאית".

הרקע היה אמנם תנ"כי אבל השפה היתה ישראלית בת זמנה, וההקשר הפוליטי היה ברור: בן גוריון פרש כמה שנים קודם לכן, והתקשה להיפרד מהשלטון. ברקע היה גם מינויו של משה דיין לשר ביטחון שנכפה על לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים.

משל הכרם

בשנות ה-70 היה שבתאי מעורב מאוד בעבודת התיאטרון העירוני חיפה, בתקופת ניהולו של עודד קוטלר, שבה הושם דגש על העלאת המחזה הישראלי המקורי. דווקא אז היתה תרומתו של שבתאי מהותית להצגה שלא התבססה על חומר ישראלי, אבל היתה אחת המבריקות שהועלתה בתיאטרון הישראלי מאז ומעולם.

תרגומו ועיבודו של שבתאי לקומדיה "מנדרגולה" של ניקולו מקייאוולי שימשה נקודת מוצא לעבודת תיאטרון מבריקה של הבמאי האנגלי-יהודי מייקל אלפרדס, שיצר עם קבוצת שחקנים שנהפכו לאקרובטים - אריה יצחק, אילן תורן ועוד - חגיגת תיאטרון מבריק, גופני-חושני, שכמוה עוד לא נראתה על הבמות בארץ. זו היתה ראשיתה של להקת החאן הירושלמי, בראשותו של אלפרדס, ששבתאי יתרום לה מאוחר יותר את המחזה האחרון שהועלה בחייו.

ב-1974 הועלה על הבמה הגדולה של תיאטרון חיפה מחזהו של שבתאי "נמר חברבורות", על הפנטזיונר פינק שמבטיח להקים קרקס בחוף תל אביב בשנות ה-20 ומסובב את ראשם של החלוצים. עודד קוטלר ביים, יוסי ידין היה פינק, ורות דר עיצב את התפאורה של תל אביב, על חוף הים, עם רקע כחול להפליא. בהצגה זו הופיעה לראשונה על הבמה העברית שחקנית צעירה, עולה חדשה, ג'טה מונטה, בתפקיד מזכירתו השוודית (תפקיד אילם) של פינק.

בשנים הבאות התרכז שבתאי בכתיבת פרוזה, אך המשיך לתרגם ולעבד לכל התיאטרונים: "האוצר" של שלום עליכם להצגה של עמרי ניצן בהבימה, "הנבחרים" על פי אריטופנס בתיאטרון חיפה (1976; התפקיד האחרון של אורי זוהר על הבמה, לפני שחזר סופית בתשובה).

ב-1977 עלה בתיאטרון חיפה מחזהו "קומדיה וולגארית על דון ז'ואן ושיפל חברו", ההופך את המאהב הגדול לסוחר מכוניות תל-אביבי. עודד קוטלר ביים, ועל פי עדותו חנוך לוין חשב שזה מחזהו הטוב ביותר של שבתאי. הטקסט נמצא בשני הכרכים, ולא הועלה מאז שוב.

ב-1979 הועלה בחאן הירושלמי מחזהו האחרון של שבתאי, "אוכלים"; שוב סאטירה פוליטית בהשראה תנ"כית: תוך כדי ארוחת סביאה אחת (לא סושי) איזבל מראה לאחאב איך משכנעים בעל כרם ישר לוותר על הכרם שלו לטובת הממלכה והמלך, ואף לוותר על חייו; אילן רונן ביים את ההצגה בבכורתה העולמית, כמנהל האמנותי של הלהקה שהוקמה בהנהגתו של מייקל אלפרדס.

נושא הכתר

ארבע הצגות אלה של שבתאי ממשיכות ללוות את התיאטרון הישראלי: אילן רונן חזר ל"מנדרגולה" של מקיאוולי בגרסת שבתאי עם צעירי הבימה ב-1996. ההפקה הזו הוצגה 210 פעמים. אף אחד מלהקת הצעירים של אז, אגב, לא המשיך לשחק בהבימה, ורק שלושה מהם המשיכו בקריירה בימתית (הבימה הוא התיאטרון היחיד שהאתר שלו כולל מידע ארכיוני מסודר ומפורט).

העיבוד של שבתאי ל"מאנדרגולה" שימש גם את גלעד קמחי בגרסה שלו בבית לסין בשנה שעברה, שהתחילה בצורה מבטיחה באולם האינטימי של בית ציוני אמריקה, ודומה כי איבדה לא מעט מכוחה כשהועברה לאולם גדול יותר.

"אוכלים", שהחל את חייו בחאן ב-1979, הועלה מחדש על ידי תיאטרון גשר בבימויו של יבגני אריה 20 שנה מאוחר יותר, ב-1999. בימים אלה הוא מועלה שוב, הפעם בבימויו של מיכאל גורביץ'.

ההצלחה הגדולה ביותר היתה למחזה "נמר חברבורות". 11 שנים אחרי שהועלה לראשונה בחיפה, ב-1985, הוא זכה להפקה נוספת, על הבמה הגדולה של תיאטרון הבימה, בבימויו של חנן שניר. הפעם עיצבה את התפאורה יעל פרדס. את תפקיד פינק גילם הפעם יוסי בנאי. דומה שהפעם הדימוי של המפעל הציוני כקרקס על החוף של ארץ הקודש נקלט טוב יותר בעיני הקהל, שאולי היה בשל יותר, ואין ספק שאישיותו הייחודית של בנאי העניקה משנה כוח למחזה, שכמו מחזות אחרים של שבתאי נשמע נכון יותר ואקטואלי יותר עם כל העלאה. ההצגה הועלתה 75 פעמים, ובין היתר נכללה בתוכנית הבימה בעת ביקורה ההיסטורי בברלין, בשנת 1987, 50 אחרי שהציגה שם בפעם האחרונה.

הבימה חזר ל"נמר חברבורות" כעבור 21 שנים. חנן שניר שוב ביים; את התפאורה עיצב רוני תורן. אבי קושניר נאלץ להתמודד עם תפקיד שמילאו לפניו שני שחקנים שידעו להלך קסם בקולם - יוסי ידין ויוסי בנאי. ההצגה הועלתה 32 פעמים בלבד.

שנתיים קודם לכן, בראשית 2004, חזר אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, לביים מחזה של שבתאי, והפעם את "כתר בראש", 25 אחרי בכורתו. בהפקה המחודשת של הבימה מילא את תפקיד המלך יוסי בנאי, פרטנר של חזקיהו בהרבה הפקות. זו היתה הפעם השנייה שבנאי עיצב מחדש תפקיד ראשי במחזה של שבתאי. זה היה גם התפקיד האחרון שגילם בנאי על במת התיאטרון, והוא זכה בפרס השחקן בטקס פרסי התיאטרון בשנת 2005. ההצגה הועלתה 23 פעמים. *

היום, יפתי, עובר

הרומנים הקאנוניים של יעקב שבתאי כמעט השכיחו את תרומתו הגדולה לזמר העברי

ב-1957, זמן קצר אחרי שהחלו לפעול ועוד לפני שהוציאו את תקליטם הראשון, באו "הדודאים" להופיע בקיבוץ מרחביה. "עשו להם במת קרשים בחדר האוכל", נזכרת עדנה שבתאי, "ומאחר שאני הייתי בוועדת תרבות, הוחלט שאני ויעקב נארח אותם". יעקב שבתאי בן ה-23 היה מנהל החזירייה של מרחביה ("הוא לא השתגע על זה, אבל אמרו לו 'תעבוד בחזירייה' אז הוא עבד", אומרת שבתאי). בשעות הפנאי היה מחבר פזמונים בשביל הלהקה בסגנון חבורות הזמר הצרפתיות, שהקים ביחד עם שלושה חברים נוספים ממרחביה, ובפגישתו עם בני אמדורסקי וישראל גוריון סיפר להם על כך ואולי הראה להם כמה מהפזמונים.

"כעבור שבועיים-שלושה הגיע לקיבוץ אריק לביא, שהיה אז מאוד צעיר", מספרת שבתאי. לביא, שהופיע לצד הדודאים במועדון התיאטרון בתל אביב, שמע מהם על מחבר הפזמונים הצעיר מקיבוץ מרחביה והחליט לנסוע אליו ולבקש ממנו שיר. "הוא הגיע למרחביה באוטובוסים, בלי להודיע מראש. טלפונים היו אז רק במטבח ובמזכירות. הוא חיפש את יענקל'ה בשכונה של הצריפים הפיניים במרחביה, וכשמצא אותו ביקש שיכתוב בשבילו פזמון על טיול בארץ", ממשיכה שבתאי. "הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. שהטיול הזה יתחיל בבוקר בצפון, יימשך בצהריים במקום אחר, ובמקום נוסף בערב, עד רדת הלילה. וכך יצא 'שיר ההד'. אריק נתן את הטקסט ליוחנן זראי, שהיה אז המלה האחרונה בכתיבת לחנים לפזמונים, וזה נהיה שלאגר גדול".

שבתאי אומרת ש"שיר ההד' נכתב בקלות, בשמחה גדולה ובהנאה גדולה, ועם זאת, כך כתבה בספרה "שירי הזמר של יעקב שבתאי", "כבר אז, בסוף שנות ה-50, כשכתב בשעות ערב בצריף הפיני במרחביה, ניכרה המחויבות המוחלטת שלו למיצוי כל האפשרויות ולדיוק מרבי - במלה, במשפט, במשקל, בחריזה, בצליל".

כל דבר היה סיפור

הדיוק המופלג הזה, ומיצוי כל האפשרויות הלשוניות בטרם גיבוש הנוסח הסופי, יאפיינו עשרים שנה לאחר מכן את כתיבת שני הרומנים הגדולים של שבתאי, "זכרון דברים" ו"סוף דבר". מעמדם הקאנוני של הספרים האלה, לצד פעילותו הפוריה של שבתאי כמחזאי, כמעט השכיחו את תרומתו הגדולה לזמר העברי - את הפזמונים הנפלאים שכתב ואת התרגומים הנהדרים שלו לשירי זמר יידיים, אנגליים, רוסיים, צרפתיים וברזילאיים.

"אמנם מוכרים מאוד הם השירים 'לפנות ערב' ו'אהובתי שלי לבנת צוואר'", כתבה שבתאי בספרה, "אבל לא רבים יוכלו לזהות את שמו של יעקב שבתאי כמי שכתב את השיר 'אל הגבים' או כמחבר המלים הדרמטיות של קין (השיר "ויימלט קין", בלחנו של יחזקאל בראון ובביצועה של "שלישיית גשר הירקון", ב"ש), כמו שלא רבים מזהים את מחברו של 'זיכרון דברים' עם מי שכתב 'נישן, ילדה, עצמתי את עיני / על הגבעות סביב עולה כבר אור ראשון / במעיל החיילים כיסיתי את עיני / עכשיו אולי נישן, ילדה, לישון' (מתוך השיר "הרחק בלילה").

שני מאפיינים, הקשורים זה לזה, מתבלטים מיד בעת ההאזנה לפזמוניו של שבתאי. המאפיין הראשון הוא הממד הסיפורי. כמעט בכל הפזמונים, גם אם הם קצרים, יש חוט עלילתי הנמתח על ציר הזמן. "זה נכון, תמיד יש אצלו סיפור", מסכימה שבתאי. "ולמה תמיד יש סיפור? כי הבן אדם הזה, הסיפור היה חלק מנשמתו. כל דבר היה סיפור. הוא יכול היה לעשות סיפור מכלום. מאיש שהוא ראה עומד באיזה מקום בזמן ההליכה המהירה שלו ברחוב".

המוטיב הבולט השני מופיע בשירים כמו "שיר ההד", "שיר הכרם", "אל הגבים", "לפנות ערב" ו"עם רדת יום", שבהם הסיפור של השיר מתנקז אל סוף היום והווייתו של השיר היא הוויה של שקיעה. ישראל גוריון מכנה את נימת הכתיבה של שבתאי "פסימיות חיובית". "כאילו יש דבר שנבנה על יסוד משהו שנמצא בשלבי דעיכה", הוא מסביר.

"ליעקב היתה משיכה חזקה מאוד לרומנטיקה, על שני המובנים שלה", אומרת שבתאי. "מצד אחד הפן היפה, ומצד שני הפן האפל של מוות, סוף, אין. מתחת לפנים של המציאות, גם כשהם זורחים ומאירים, יש משהו אפל. ב'סוף דבר' יש מוטיב חוזר - המים האפלים של ים סרגסו. הוא ראה את זה בספר שקראתי כשהוא התחיל לכתוב. למה בן אדם לוקח מוטיב מאיזה ספר? כי זה מתאים לו. כי משהו מזה נמצא כבר בתוך תוכו".

דמות משלו

עשר שנים חלפו מאז "שיר ההד" ועד שבני הזוג שבתאי עזבו את מרחביה וחזרו לתל אביב, ובעשר השנים האלה הוא כתב פה ושם, לא באופן קבוע. מרגע שהתיישב בתל אביב הכתיבה נעשתה תכופה יותר ("היה צריך להתפרנס", אומרת עדנה שבתאי), אם כי את רוב זמנו שבתאי החל להקדיש למה שעדנה מכנה "התבניות הגדולות", כלומר הרומנים והמחזות.

ב-1971 אחרי שלקה בהתקף לב (הוא היה בן 37), העמיקה התמסרותו ליצירות הגדולות, ובעיקר לרומנים. "הוא ידע שיש מטרונום שקוצב לו את הזמן", אומרת עדנה שבתאי. כשעסק בשירי זמר בשנים האלה, היה זה על פי רוב בתרגום. שבתאי תירגם מספר רב מאוד של שירים, הרבה יותר ממספר שיריו המקוריים. הוא תירגם שירים מצרפתית, רוסית ופורטוגזית (בין השאר את "מארש הדייגים" של דוריוואל קאימי) אף שלא ידע כלל את השפות הללו. "מישהו היה יושב אתו ומספר לו במה עוסק השיר", אומרת שבתאי. "בשירים מברזיל זה היה אורי הרפז מהפרברים, בשירים של ז'אק ברל - יוסי בנאי".

יידיש הוא ידע, אבל כשהיה מתרגם את שיריו של איציק מאנגר, למשל, "היה מבקש מאמו שתשב לידו כדי שזה יהיה מדויק", אומרת שבתאי. כשהיה מתרגם את מאנגר, כתבה, נדמה היה "כאילו הוא נכנס בעת התרגום אל נפשו של המחבר, כאילו תירגם את השירים מפנימיותו שלו. שורת הפתיחה לשיר 'עקידת איציק' - 'נדנד ערשי, גורל עיוור' - היא מן היפות שראיתי בכל השירים שכתב ותירגם".

שבתאי הרגיש כל כך קרוב לשירי היידיש, שמדי פעם הרשה לעצמו להתערב בהם במידה שחורגת מהמנדט של המתרגם. ב"בלדה על מותה של חנה'לה", ששר שלמה ארצי, הוא הוסיף דמות משלו. השיר מספר על מקרה שהיה - נערה יהודייה שנורתה בזמן הפגנה. בשיר המקורי מופיעה דמותו של יאקוב פוירשטיין אשר "שלח בריון או שניים, והם ירו, ירו בה בלי סיבה". אבל בתרגומו של שבתאי מופיעות גם השורות "אוי, כי פגע בך כדור בין ערביים, כדור של קוצ'ינסקי הנבל". "כשראיתי את התרגום", כתבה שבתאי, "אמרתי לו: 'נכון, יאקוב פוירשטיין היה שם, אבל מה עושה שם קוצ'ינסקי?' ואז יענקל'ה אמר: 'המצאתי אותו. מה אכפת לך שהוא יהיה שם?'".

"יש לי שני סקופים בעניין השירים המתורגמים", אומרת שבתאי לקראת סיום השיחה אתה. "לפני שנה-שנתיים צילצלה איזו סוכנת אמנותית ואמרה שהיא מייצגת את בנו של דוריוואל קאימי. הבן רצה להקליט את הגרסה העברית של 'מארש הדייגים' בתקליטור שהוא הוציא בברזיל. אישרתי לו כמובן להשתמש בתרגום של יעקב, והוא עשה את זה. התקליטור נמצא כאן. ולפני שבועיים, כמה ימים לפני יום השנה ה-30 למותו של יעקב, קיבלתי מייל מאדם שמייצג את בתו של ז'אק ברל. היא יצרה אתר זיכרון לאביה, והיא ביקשה רשות להשתמש בתרגום של יעקב ויוסי בנאי לשיר 'אם נדע לאהוב'. נתתי כמובן בשמחה גדולה ואמרתי בלבי שאם יש איזה מקום בשמים שיענקל'ה נמצא בו, הוא בטח מאוד שמח כי הוא העריץ את ברל". *



רם לוי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו