פינת הילד | חינוך מוסיקלי לגיל הרך

אולי לא כל הילדים צריכים לנגן, אבל אין ילד שלא יפיק תועלת מחינוך מוסיקלי. איך עושים את זה? אראלה תלמי, מחברת סדרת הספרים החדשה "ילדי המנגינות", סבורה שמלת המפתח היא סקרנות

תמר רותם
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר רותם

כשאראלה תלמי, נגנית חליל צד בעבר המכהנת כיום כיו"ר הוועד המנהל של התזמורת הקאמרית הישראלית, היתה בכיתה ד', הבינו חברי הקיבוץ שלה, אפיקים שבצפון, שהיא מוכשרת בנגינה, והוחלט לשלוח אותה לשיעורי חליל בקיבוץ דגניה. לדגניה הגיע פעם בשבוע מורה לחליל צד מחיפה, כדי ללמד את ילדי האזור. "כשהגענו, אבי ואני, לשיעור הראשון, עצרנו את המכונית, ושאלנו מישהו איך להגיע למורה", מספרת תלמי. "האיש אמר: ?אתם מתכוונים למורה שמכה לתלמידים על הראש בחליל?' זו היתה בדיחה לא מוצלחת. לי הוא לא נראה מתבדח. נמלאתי פחד נוראי והייתי מאובנת במשך כמה שיעורים, עד שהתברר לי שהוא מורה נהדר".

את הזיכרון הזה מספרת תלמי בצחוק. אבל הוא מראה גם על הנחישות שלה כילדה. היא המשיכה למרות הפחד. "אף אחד לא הכריח אותי לנגן", היא אומרת. "המוסיקה בחרה בי, ואני בה". גם ממרומי שנותיה (68), אפשר בנקל לזהות באשה האצילית, בהירת השיער, את הילדה העדינה והחיוורת שהיתה.

ואולי כמחווה לילדה ההיא, שהחלה לנגן במסירות בחליל לפני כ-60 שנה, תלמי חיברה סדרת ספרים לילדים, "ילדי המנגינות" (הוצאת מבע). בסדרה יצאו בינתיים ארבעה ספרים המאוירים יפה בידי הילה חבקין. כל ספר מספר סיפור בחרוזים על כלי נגינה אחר; הראשון שבהם, "אל הגליל בעקבות החליל", מוקדש כמובן לכלי שלה ומסופר בו על ילד שהולך לחפש קנה סוף כדי לעשות לעצמו חליל. בין החרוזים משובץ מידע על הפקת הצליל ועל אופן הכנת הכלי. הספרים חדורי אהבה למוסיקה. מלבד הספר על החליל, בינתיים ראו אור "מי מנמנם פה בתוך חצוצרה", "קרן היער המסתורית" ו"הרפתקה לילית עם פסנתר".

"רציתי לקרב ילדים לכלי הנגינה", מסבירה תלמי. "לא את כל הכלים ילדים מכירים. למשל, טובה, קונטרבס או סקסופון אינם מוכרים כלל". לשני הכלים הראשונים הקדישה ספר שייצא בקרוב. את הסקסופון שידכה דווקא עם גיטרה בספר שבו נגעה בג'ז ובמוסיקה קלה, שגם הוא יתפרסם בקרוב. אשר לכלים יותר שגרתיים כמו כינור ופסנתר, לדבריה, "לא בכל בית הכלים הללו נגישים לילדים ממש קטנים. הכוונה היא לעורר סקרנות. לגרום לילד להתעניין בכלי, באופן שירצה לגעת בו, וכמובן לשמוע אותו. אולי מתוך הסקרנות הזאת, יהיו ילדים שירצו ללמוד לנגן באחד הכלים".

בעקבות פרסום הספר על החליל, התקשרו לתלמי הורים שרכשו אותו וסיפרו לה שעשו מסע למורדות הירדן בעקבות החליל עם ילדיהם, קוששו קני סוף וניסו ליצור חליל כמתואר בספר.

באחרונה, אחרי חיים שלמים של הופעות בתזמורות בישראל וגם בחו"ל, בהרכבים קאמריים וכסולנית, החליטה תלמי להפסיק לנגן. לדבריה, היא הרגישה חולשה פיסית ו"רציתי לפרוש לפני שירגישו שיש שינוי באיכות הנגינה". עתה היא עסוקה בפרויקטים שלא התאפשר לה לעסוק בהם כשהיתה נגנית. בחודש שעבר נסעה עם התזמורת הקאמרית לפסטיבל ביירוית, שם ניגנה התזמורת לראשונה את ואגנר, אירוע שזכה לתהודה רבה. פרויקט נוסף הוא "האוסף של תלמי", הוצאה לאור של חוברות תווים שבהן עיבודים ליצירות של בעלה, המלחין והמנצח יואב תלמי, ושלה.

אבל דומה שהספרים מרגשים אותה יותר מכל אלה. "ברגע שהפסקתי לנגן, כאילו נפתחה דלת לדברים שהיו חבויים: מלים, סיפורים, חרוזים. היה ברור שאכתוב בחרוזים כי היה לי נוח בקטע הקצבי". אבל אולי היה עוד משהו, הקשור לזיכרונות שלה מאביה. יצחק גוטסמן - גוטל, כך כינוי אותו באפיקים - היה מספר סיפורים. "כולם באו לשמוע בשבת את אבא של אראלה מספר סיפורים בהמשכים. זה משהו שבוודאי קיבלתי ממנו".

הכתיבה של הספרים קשורה גם לסבתאות שלה. בין נסיעותיה התכופות לחו"ל בעניינים מקצועיים, היא מבלה זמן רב עם נכדיה, יהלי, בת שש, ויוני, בן שלוש, הגרים בזכרון יעקב. יהלי היא גם גיבורת אחד הספרים בסדרה, "הרפתקאה לילית עם פסנתר". בעבור יהלי, הפסנתר הוא הכלי של סבא, ועל כך מסופר בספר. באחרונה ביקשה יהלי ללמוד לנגן. "חוג חלילית של סבתא", השתיים קוראות לשיעור הלא פורמלי הזה.

תלמי מאמינה שלימוד מוסיקה חייב לבוא כהתפתחות. בהתחלה הבסיס, היכרות עם הכלי, בין שזו היכרות פיסית ובין שזו שמיעה של קונצרטים המיועדים לילדים, ואחר כך באופן יותר ממוסד. העיקרון הזה, של לימוד מוסיקה בהדרגה, היה הבסיס לחינוך המוסיקלי שתלמי רכשה באפיקים. כל הילדים בקיבוץ למדו מוסיקה אצל מורה יקית ששמה מניה רוט. "אני בטוחה שנמשכתי לנגינה בגלל ההתלהבות שלה", אומרת תלמי. תחילה, בגילים 3-4, למדו כל ילדי הקיבוץ ריתמיקה ושירה, ובכיתה ב' החלו ללמוד נגינה בחלילית.

מגיל צעיר השתתפה תלמי באירועים בקיבוץ - תחילה עם החלילית, ואחר כך עם חליל הצד. "הופעתי בחגים שמחים ועצובים, בחגי טבע", היא מספרת, "כך גדלתי בלי מורא מפני קהל". בגיל 16 מוסיקאים בקיבוץ אמרו שתלמי צריכה מורה טוב יותר, והיא עברה ללמוד אצל נגן הפילהרמונית, אורי שוהם, בתל אביב. פעם בשבוע היא היתה נוסעת לתל אביב.בתחילה היא לא אהבה להתאמן. אמה, שלמדה לנגן על פסנתר, לא ויתרה לה, אבל עשתה זאת בעדינות. האם עלתה מווינה לארץ עם הפסנתר שלה ב-1928, והוא נשרף בנמל חיפה. מאז האם לא ניגנה כלל. אבל כשבתה החלה היא חזרה לנגן, כדי ללוותה בפסנתר. "היא לא אמרה ?את חייבת לנגן', אבל נקטה עמדה קצת צינית כלפי כשהתנגדתי, וזה דירבן אותי לנגן. לקח זמן עד שהצלחתי להפיק צליל ולנגן משהו יפה. בהתחלה זה היה קשה פיסית".

האם היתה מזמינה חברה ומבטיחה לה סוכריות "כי ידעה שאני אוהבת קהל. מכיוון שהבינה במוסיקה, היא היתה מגוונת לי את התרגילים". הנגינה של הילדים תלויה בהורים שלהם לפעמים, במעורבות, בליווי של הילד, אומרת תלמי. "רק מאוחר יותר ממש נכנסתי לזה, והייתי מתאמנת שעות על שעות. אז כבר הרגשתי שהמוסיקה של באך ומוצרט גורמת לי תחושת התעלות".

בסוף התיכון התקבלה תלמי לתזמורת צה"ל ושם הכירה את יואב. בתום הצבא, לאחר שנישאו, נסעו ללמוד בבית הספר ג'וליארד בניו יורק בזכות מלגה שזכו בה כמוסיקאים מחוננים. משם המשיכו כנגנים בתזמורות בעולם. ילדיה של תלמי, גיל ודנה, היו חשופים למוסיקה מגיל צעיר מאוד, ובאופן טבעי החלו גם ללמוד לנגן בגיל צעיר, אף ש"לא הכרחנו את הילדים אף פעם לנגן", אומרת תלמי. "כשדנה, שהיתה מאוד מוכשרת בנגינת חליל, החליטה שזה לא בשבילה, שהיא רוצה חיים ?נורמליים', הבנו אותה". גיל למד לנגן על פסנתר, וכיום הוא מלחין של מוסיקה לסרטים.

לא כל ילד צריך לנגן, אומרת תלמי, אך היא סבורה שבאמצעות חינוך מוסיקלי לגיל הרך אפשר להרחיב את קהל אוהבי המוסיקה ואת שורות מאזיני הקונצרטים. "קהל הקונצרטים של המוסיקה הקלאסית ברובו אפור שיער בארץ ובחו"ל", אומרת תלמי. "לזוגות צעירים קשה ללכת לקונצרטים, כי הם יקרים. אבל כשהמצב הכללי מתייצב, לקראת גיל 40-50, אנשים מתחילים להגיע".

תלמי מצפה שגם המוסכמה הזאת תשתנה בעתיד. היא מפתיעה ושולפת נתון שלפיו קהל מנויי הקונצרטים של תזמורות בישראל הוא גדול יחסית - 5% מהאוכלוסייה בהשוואה ל-2% במדינות אחרות. אין לה ספק שהעלייה היא תוצאה של החינוך המוסיקלי בשני העשורים האחרונים, שכולל תוכניות האזנה למוסיקה כ"מפתח" של הפילהרמונית או "בית ספר מנגן" של משרד החינוך.

"בעבר כולם ניגנו", היא אומרת, "אחר כך היתה נטישה של התחום". כיום, לדבריה, זה משתנה והקונסרבטוריונים מלאים בנגנים צעירים. תלמי פוגשת את הצעירים הנגנים בתחרויות שהיא שופטת בהן. "אני חושבת על עצמי ואומרת, ?עכשיו תורם'. הם מצוינים, והלוואי שהיו מספיק תזמורות בארץ כדי לספק להם עבודה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ