הדלת עדיין נעולה

תלישות חברתית, לאומית או קיומית איפיינה השנה את פסטיבל הקולנוע של לוקרנו שננעל בסוף השבוע. הצפייה ההמונית, בכיכר העיר תחת גשם סוחף, סיפקה חוויה חזקה יותר מהסרטים עצמם

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

פסטיבל הקולנוע של לוקרנו, שהתקיים זו השנה ה-64 והסתיים בשבת האחרונה, מתלבט בשאלה של זהות: האם הוא הקטן מבין כל פסטיבלי הקולנוע הגדולים (קאן, ונציה, ברלין) או הגדול מכל פסטיבלי הקולנוע הקטנים, שמקיימים אף הם מדי שנה תחרות בינלאומית. דבר אחד בטוח: אחרי ונציה וקאן, פסטיבל הקולנוע של לוקרנו ניצב, יחד עם זה המתקיים בקרלובי וארי, במקום השלישי ברשימת פסטיבלי הקולנוע הוותיקים ביותר הנערכים מדי שנה.

זה היה ביקורי הראשון בלוקרנו, העיר השווייצית הממוקמת בצדו הצפוני של אגם מאג'ורה ושפתה הרשמית היא איטלקית, וכמובן גם ביקורי הראשון בפסטיבל הקולנוע המתקיים כאן מדי אוגוסט מאז 1946. בעיר הזו, כך מספר מדריך התיירים שרכשתי, יש כ-15 אלף תושבים והיא במקום ה-47 בגודלה בשווייץ. היא מוקפת הרים המכוסים יערות, ואלה נראים מכל מקום שאתה נמצא בו. העננים לרוב נמוכים יותר מפסגות ההרים.

הפסטיבל מתקיים בחלקה העתיק של לוקרנו, המורכב מכיכר גדולה, ה"פיאצה גראנדה", שממלאת תפקיד מרכזי בפסטיבל ואחזור אליה בהמשך - והסמטאות הצרות המקיפות אותה גדושות בחנויות בגדים, גלריות, פיצריות, בתי מלון וגלידריות. המון גלידריות. תושבי לוקרנו אוכלים המון גלידה והמראה הנפוץ ביותר הוא של תושב מקומי פוסע ברחוב, מלקק גביע גלידה ביד אחת וביד השנייה מצמיד טלפון סלולרי לאוזניו.

המלון שבו לנתי בשבוע הפסטיבל, יותר פנסיון בעצם, הוא מוסד צנוע אך מעוצב בקפידה אלגנטית ששמו ג'אקומטי, וכששאלתי את מוריס הסימפטי, המנהל את המקום יחד עם אשתו הסימפטית אף היא (שניהם מתגוררים בקומה העליונה) למקור השם - הוא ענה שסבו היה בן דוד של הצייר והפסל אלברטו ג'אקומטי. מאז שחזרתי אני מתבונן באהדה גדולה מתמיד ברפרודוקציה של אחד מציורי ג'אקומטי התלויה על קיר דירתי בתל אביב. אחרי הכל, אני מכיר עכשיו מישהו שסבו היה בן דוד של הצייר.

מוריס הוא בעצם נגר, והסדנה שלו נמצאת במרתף בית המלון. כל הרהיטים בחדרים נוצרו על ידו, וכמעט על כל אחד מהם היה תלוי תג מחיר. במלים אחרות, הם מוצעים לרכישה ויכולתי לחזור לישראל, אילו רציתי, עם שידה, ספסל קטן או אפילו ארון בגדים, שהיו יפים למדי למען האמת. אשתו של מוריס היא אמנית, ועבודותיה היו תלויות בחצר הפנימית שבה הוגשו ארוחות הבוקר של ה"ג'אקומטי". כמה מאותן עבודות הן כלובים ממתכת ובתוכן ציפורים מפוחלצות, או לפחות כאלה שנראו לי מפוחלצות. קצת נחרדתי במבט ראשון, אבל לבסוף התרגלתי לשתות למולן את קפה הבוקר הטוב.

פסטיבל הקולנוע של לוקרנו הוא עשיר ומגוון. במרכזו עומדת התחרות הבינלאומית שכללה השנה 20 סרטים. הפרס הגדול המוענק לסרט הזוכה נקרא "ברדלס הזהב", ואף שדרשתי וחקרתי לא הצלחתי לקבל תשובה לשאלה למה דווקא ברדלס, בעוד שמשמעות השם לוקרנו היא "בשר האריה". התשובה האפשרית היחידה כנראה היא שפסטיבל ונציה, שקדם לזה של לוקרנו, כבר אימץ את האריה כסמלו וללוקרנו לא נותר אלא לבחור לעצמה חתול גדול אחר. בכל אופן, הפסטיבל כולו מעוטר בסמלי ברדלס, מהלוגו היפהפה המוקרן לפני כל סרט ומציג ברדלס הגולש לאורך המסך, ועד לעיצוב המטריות הניתנות לרכישה בבוטיק של הפסטיבל (ובלוקרנו, גם באוגוסט, יורד הרבה גשם).

התחרות הבינלאומית היא האירוע המשמעותי ביותר של הפסטיבל, אך האירוע המהדהד ביותר הוא זה המתקיים מדי ערב תחת כיפת השמים, בפיאצה גראנדה. אחרי שמחשיך, בשעה תשע וחצי בדיוק, מוקרן סרט על מסך ענק, ולפעמים עוד סרט קצר או אף סרט ארוך נוסף, בפני קהל של כמה אלפים שישוב על כיסאות פלסטיק שחורים, כתומים וצהובים. הקהל מתחיל להתכנס כשעתיים לפני ההקרנה, ולתפריט של פיצה וגלידה מצטרפות עכשיו גם כוסות בירה. חלק מהקהל, אגב, נשאר לשבת בזמן ההקרנה במסעדות ובבתי הקפה המעטרים את שולי הכיכר.

ומה אם יורד גשם (ובשלושת הערבים הראשונים שבהם נכחתי באירוע ירד גשם זלעפות)? אז יורד גשם. הקהל נעטף במעילי גשם צהובים, שעליהם כתוב "פסטיבל הקולנוע של לוקרנו", ופותח מטריות, חלקן שחורות שהוא הביא מהבית, וחלקן מנומרות בצבעי ברדלס. וככה רואים את הסרט. רק במקרה שהגשם סוער במיוחד עוברת ההקרנה לאודיטוריום, המסוגל להכיל את הקהל הענק שהגיע לאירוע, אבל השנה זה לא קרה; גם הזלעפות לא היו זלעפות דיין כדי להעתיק מהכיכר את האירוע. האם זו דרך נאותה לצפות בסרט, דרך פלגי מים הזורמים מלמעלה, כשהמבט מציץ דרך ים של מטריות פתוחות? המדקדקים יגידו - בוודאי שלא. אבל למי אכפת. זה כיף, והמראה הוא סוריאליסטי בעליל.

מה שמוקרן בפיאצה גראנדה אינו סרטי התחרות ואף לא סרטים תיעודיים או ניסיוניים המוקרנים במסגרות האחרות של הפסטיבל - אלא אוסף פופולרי יותר של סרטים הוליוודיים ואירופים בעיקר. בערב הסוער ביותר בשהותי במקום הוקרן בפיאצה "ידידים פלוס", הקומדיה הרומנטית של ויל גלוק בכיכובם של מילה קוניס וג'סטין טימברלייק, ואם להודות על האמת, אחרי חצי שעה של התפעלות מהמראה של קהל אלפים הצופה בסרט בגשם, ואחרי שכבר חדרו מים לנעלי והמטרייה שהבאתי מישראל החלה להשמיע קולות של חריקה זועפת - פרשתי מהכיכר אל מחסה ה"ג'אקומטי". את הסרט הזה כבר אוכל לראות בישראל.

לפני כל סרט המוקרן בפיאצה מתקיים טקס שבו מציג אוליביה פר, מנהלו האמנותי של הפסטיבל, את יוצרי הסרט, ומעניק אות הוקרה למישהו שקשור לסרט או אינו קשור אליו דווקא אך הפסטיבל החליט להצדיע לו או לה. בין הזוכים השנה, שנכחו על הבמה מתחת למסך הענק והתקבלו בהתלהבות על ידי הקהל, היו איזבל אופר, ז'ראר דפארדייה, הריסון פורד (שסרטו "הפלישה למערב" הוקרן בפיאצה; גם את הצפייה בו דחיתי לאחרי שובי לישראל), השחקן הגרמני ברונו גנץ והשחקנית והרקדנית לסלי קרון, שנהפכה לחלק מהנצח הקולנועי בזכות הופעותיה בסרטים כגון "אמריקאי בפאריס", "לילי" ו"ז'יז'י".

קרון בת ה-80 נכחה בלוקרנו משתי סיבות: האחת, הוצאתה לאור בצרפת של האוטוביוגרפיה שלה, והשנייה, הרטרוספקטיבה שערך הפסטיבל לבמאי וינסנט מינלי, מי שביים את סרטה הראשון, "אמריקאי בפאריס", ואת "ז'יז'י" שזכה ב-1958 בתשעה פרסי אוסקר.

יותר מכל אירוע אחר בפסטיבל לוקרנו, עוררה הרטרוספקטיבה למינלי את קנאתי. הפסטיבל הקרין בעותקים חדשים כל אחד ואחד מהסרטים שמינלי ביים בין השנים 1943 ל-1976; גם את סרטיו הידועים ביותר, כגון "פגוש אותי בסיינט לואיס" או "אחדים באו במרוצה", וגם את הידועים פחות כגון "The Long, Long Trailer", קומדיה בכיכובם של לוסיל בול ובעלה, דזי ארנז, ו"קורי עכביש", מלודרמה המתרחשת במוסד לחולי רוח. כמה נפלא היה אילו הפסטיבלים המתקיימים בישראל היו מסוגלים לנקוט יוזמה כה מקיפה, כה יפה וכה חשובה.

לאות בנאלית

בסרט מספר 11 מבין ה-20 שהשתתפו בתחרות כבר צפיתי כמה שבועות קודם לכן, כאשר הוא השתתף בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל הקולנוע של ירושלים: זהו "השוטר", סרטו הראשון באורך מלא של נדב לפיד, שזכה כאן יחד עם המפיק איתי תמיר בפרס חבר השופטים - הנחשב לפרס השני בחשיבותו בפסטיבל לוקרנו.

מאכזב למדי הוא הסרט שזכה בפרס ברדלס הזהב - "לפתוח דלתות וחלונות" (מריה קאנאלה, השחקנית הראשית בסרט, זכתה אף היא בפרס השחקנית הטובה ביותר). זוהי קופרודוקציה ארגנטינית שווייצית שביימה הארגנטינאית מילאגרוס מומנתאלר, והוא מציג את סיפורן של שלוש אחיות שסבתן מתה לא מכבר והן גרות יחד בביתה, שבו גדלו מאז מות הוריהן, בחוסר שלווה קיומי מתמיד. הסרט מתנהל בלאות קולנועית בנאלית והבעיה העיקרית שלו היא שאף אחת משלוש הגיבורות אינה מעניינת במיוחד. הדרמה המרכזית מתרחשת כאשר אחת האחיות מחליטה להינתק משתי האחרות ונעלמת מבלי לומר לאן. אלא שגם הפרידה ממנה לא ממש מייצרת דרמה או רגש אצל הצופים בסרט.

לעומת זאת, הסרט "פארק טוקיו", שזכה בברדלס זהב מיוחד מטעם חבר השופטים, כאות הערכה לעבודתו הכוללת של במאי הסרט, שינז'י אאויאמה - הוא הטוב מבין סרטי התחרות שראיתי (צפיתי בעשרה מבין 20 סרטי התחרות, מאחר שלא שהיתי בפסטיבל לכל אורכו). זהו סרט טוב - ולא רק בהשוואה לשאר. שניים מסרטיו הקודמים של הבמאי היפני אאויאמה, אגב, "אוירקה" ו"ירח מדברי", השתתפו בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן.

סרטו של אאויאמה מציג את סיפורו של סטודנט צעיר, שנוהג לצלם סצינות משפחתיות בפארקים של טוקיו. יום אחד הוא מקבל מרופא שיניים הצעה לעקוב אחר אשתו, שנוהגת לטייל בפארקים עם בתם התינוקת, ולצלם אותה עבורו תמורת תשלום. אבל זהו רק אחד הסיפורים שמציג כאן אאויאמה בדרכו המיומנת והמקורית. "פארק טוקיו" הוא סרט העוסק באהבה, אמון ואכזבה; מהלכיו העלילתיים מצליחים להפתיע, ובעיקר - יש בו מידה רבה של רגש ישיר ובלתי אמצעי, שהיה חסר לי ברבים מהסרטים האחרים שראיתי בלוקרנו.

בפרס הבימוי בפסטיבל זכה אדריאן סיטארו על "כוונות טובות", קופרודוקציה רומנית הונגרית שלא ראיתי כי הוקרנה לפני שבאתי ללוקרנו. בוגדן דומיטראצ'ה, השחקן הראשי בסרט, זכה בפרס השחקן הטוב ביותר.

ייתכן שבין תשעה סרטי התחרות שלא ראיתי חבויה יצירת מופת, אבל אלה שכן ראיתי היו ברובם מאכזבים. איני רוצה לקפוץ למסקנות פזיזות, כי כאמור לא ראיתי את כל סרטי התחרות וגם לא את כל מה שהוקרן במסגרות הנילוות או בפיאצה - אך יותר מפעם אחת שאלתי את עצמי, בזמן הצפייה בעוד סרט מאכזב, האם האשמה היא בבחירת הסרטים או שאולי זוהי עדות למצבו של סוג מסוים מאוד של קולנוע, זה המייעד את עצמו להקרנה בפסטיבלים ומשלב בדרך לא מעניינת בין אמנותיות למיינסטרימיות.

כי אם היה נושא אחד שעבר כחוט השני לאורך סרטי התחרות שראיתי, הרי זו התלישות: תלישות חברתית או לאומית, תלישות של עובדים זרים או סתם תלישות קיומית בתוך מציאות מעורערת.

"טיסה מיוחדת" של הבמאי השווייצי פרננד מלגאר מציג את סיפורם של עובדים זרים ממדינות הבלקן וממדינות אפריקאיות, המתגוררים בשווייץ זה שנים רבות. הם עבדו, שילמו מסים וחלקם אף הקים משפחה - אך המדינה מסרבת להעניק להם מעמד חוקי והם כלואים במתקן מעצר, מחכים לגירושם שיכול לבוא בכל רגע (מוכר, בהחלט מוכר). התסריט מבוסס על סיפורים אמיתיים וגיבורי הסרט מגולמים על ידי האנשים האמיתיים עצמם. ניסיונו של הסרט לשלב בין העלילתי לתיעודי ולהימנע מסנטימנטליות וסנסציוניות, בהחלט ראוי להערכה, אלא שהעשייה של הסרט היא שגרתית מדי, והוא אינו תופס תאוצה רגשית מספקת.

צעירים חסרי מנוח

אבל סרטו זה של מלגאר עוד יכול להיחשב ליצירה קולנועית סבירה בהשוואה לסרט "Low Life", שלמרות שמו האנגלי הוא צרפתי וביימו אותו ניקולה קלוץ ואליזבת פרסבאל. הסרט הזה לוקה בתיאטרליות מוגזמת, גם אם היא מכוונת בחלקה, ומוצג בו סיפורה של סטודנטית שמתאהבת בסטודנט מאפגניסטן, השוהה בצרפת באופן לא חוקי - וככל שאהבתה לו מתעצמת כך מתגברת חרדתה שהוא יגורש חזרה למולדתו. הסרט מנסה לשדר את תחושת אי הנחת שחווים כיום צעיריה של צרפת כלפי מדינתם וממשלתם, אבל העלילה, ההופכת למופרכת יותר ויותר, פוגמת בתוצאה ומביסה אותה.

מעניין יותר, אך בעייתי גם כן, הוא הסרט "בינינו", שמוצאו מהולנד וביים אותו מרקו ואן גפן. כאן מוצג סיפורה של אווה, אשה פולנייה צעירה ומופנמת שמגיעה להולנד כדי לעבוד כאו-פר אצל משפחה בורגנית, הורים לבן קטן, המצפים ללידת ילד נוסף. אווה הבודדה מתקשה לתקשר עם סביבתה, וחייה משתפרים רק כאשר מעבידיה מפגישים אותה עם או-פר פולנייה נוספת, שהיא ההפך הגמור ממנה באופיה. אבל אז מסתבך הסרט עם סיפורו של אנס הפועל בסביבה, שאווה מגלה את זהותו אך מתקשה לגלות את הדבר למקורבים אליה.

המבנה העלילתי הלא לינארי של הסרט, המפרק את הסיפור לשלוש חטיבות שונות, דווקא תורם מידה של עניין ומתח, אלא שעדיין לא לגמרי ברור מה מנסה סרטו של ואן גפן מנסה לומר. האם הוא מנסה לשרטט דיוקן פסיכולוגי של אשה צעירה עם בעיות, או לדון בסוגיות של תלישות לאומית, או לעסוק בשאלות של שליטה גברית והוויה נשית, או בכל אלה גם יחד? הצפייה בסרט מלווה בתחושה של החמצה, כי יש בו משהו, אך הביצוע אינו מצליח לחדד את המשהו הזה ולהוציא אותו מעל לפני השטח.

תלישות מאפיינת גם את מצבם של שני גיבורי הסרט הגרמני "הפלנטה הבודדה ביותר", שביימה ג'וליה לוקטב, המציג את סיפורו של זוג צעיר מאוהב שמתכוון להינשא (גאל גרסיה ברנאל והשחקנית הישראלית חני פירסטנברג, שעושה עבודה טובה ותפקידה בסרט משמעותי הרבה יותר מזה של ברנאל). הזוג יוצא למסע רגלי בערבות גרוזיה בחברת מדריך מבוגר מהם, ואירוע שקורה במהלך המסע משנה את מערך הכוחות בין שלוש הדמויות היחידות בסרט, ואולי גם את יחסה של הגיבור כלפי מי שהיא ייעדה להיות בעלה.

חלק ניכר מהסרט מוקדש לתיאור השוטטות של הדמויות בנופי הסרט, וגם הפעם מתלוה לצפייה תחושה של החמצה. יד קולנועית מיומנת יותר היתה מסוגלת לארגן את החומרים כך שהתוצאה תקבל נפח דרמטי ורגשי, שחסר כאן בסופו של דבר.

תלישות ובדידות מסוג אחר היא זו של גיבור הסרט האמריקאי "טרי", שביים אזאזל ג'ייקובס. גיבור הסרט הוא תלמיד תיכון עב בשר, שחי עם דודו החולה באלצהיימר והוא מוקצה מבחינה חברתית בשל התנהגותו האקסצנטרית. מאחר שזהו סרט אמריקאי, עצמאי וחריג ככל שיהיה, צפויה בו אופטימיות כלשהי, וזו באה מכיוון מנהל בית הספר, המנסה ליצור קשר עם טרי; ומתוך הקשר המתהווה בין גיבור הסרט לחברה ללימודים, שגם היא מוקצה חברתית. יש בסרט משהו אבל התסריט אינו מספיק טוב והתוצאה אינה מספקת.

מביך בהרבה הוא "שנת הנמר" מצ'ילה, שביים סבסטיאן לליו. הסרט, המתרחש בעקבות רעידת האדמה שפקדה את צ'ילה ב-27 בפברואר 2010, מבקש להיות אלגוריה קיומית, ריאליסטית למחצה, המציגה את סיפורו של אסיר שנמלט מהכלא בעקבות רעידת האדמה ויוצא לאתר את משפחתה של אשתו, שנספתה יחד עם בתו ברעידה ובצונאמי שבא בעקבותיה. בדרך הוא נתקל בנמר פצוע, שאמור לסמל משהו, מוצא עבודה זמנית אצל מעביד מפלצתי - וכל זה מלווה לפרקים במין גוספל צ'יליאני שלפיו הגיבור בדרכו לארץ כנען.

רחוק מ"עטאש"

העיסוק בתלישות לסוגיה איפיין גם את הסרטים שראיתי בהקרנות מחוץ לתחרות. "ימים שטופי שמש" מקזחסטאן, שביים נארימן טורבאייב, הוא סרט יפה למדי על גבר צעיר בעל פנים חתומות, שעולמו מתמוטט עליו בהדרגה. אין לו עבודה, אין לו כסף, אין לו אהבה, אין לו זהות (שמו לא מוזכר בסרט) ואין לו עתיד. זהו דיוקן קולנועי אפקטיבי למדי של הוויה פיסית ואנושית מנוכרת ומנותקת לחלוטין.

מקורי פחות הוא "באשיר לאזהר", אחד הסרטים שהוקרנו בפיאצה (הפעם בערב נטול גשם), שמוצאו מקנדה וביים אותו פיליפ פאלארדו. הסרט מציג את סיפורו של מהגר לא חוקי מאלג'יריה, המתקבל לעבודה כמורה בבית ספר עממי שאחת ממורותיו התאבדה, והוא שרוי במאבק להשיג מעמד חוקי כפליט פוליטי. גם במקרה הזה השגרתיות של התסריט, שרבים ממהלכיו צפויים, פוגמת בכוונות הטובות; אבל עדיין יש משהו סימפטי בצניעותו של הסרט, וגיבורו כובש את הלב דווקא משום שאינו מנסה למצוא חן.

האכזבה הגדולה ביותר מבחינתי בלוקרנו היתה סרט נוסף בתחרות, והוא "תנאטור", סרטו העלילתי הארוך השני של תאופיק אבו ואיל, שביים ב-2004 את "עטאש" רב העוצמה והמצוין. לא אכביר כאן מלים על הסרט, שהופק כקופרודוקציה ישראלית-צרפתית-גרמנית-פלסטינית. אדחה זאת לזמן שהסרט יוקרן בישראל. אומר רק שהסרט מנסה לגעת במצבור של נושאים, אבל הוא מעורפל וסובל לא אחת מחוסר אמינות.

העלילה מציגה את סיפורה של שחקנית צעירה שנישאת לרופא מבוגר ממנה. השניים מבקשים להגר מירושלים לפאריס, אבל תוכניתם משתנה עקב אירוע המתרחש ביום שבו הם אמורים לצאת לשדה התעופה. כל הדמויות בסרט משורטטות בצורה חלקית מדי והדבר פוגע בראש וראשונה בעבודתם של השחקנים. אכזבה היא מלה קלה מדי לתאר את תגובתי לסרט.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ