שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מוסיקה: שלום גד משובץ ביהלומים

"העבד - שירי ארץ ישראל", אלבומו האחרון של שלום גד, משובץ ביהלומים טקסטואליים-מוסיקליים ומזכיר לנו שהכל, כולל הכל, משובש עד היסוד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

לשלום גד יש צבא קטן של אוהדים, בקושי פלוגה, אבל זאת פלוגה נאמנה ועיקשת שרוצה לחבק את האמן שלה יותר מכפי שהוא מסכים להיות מחובק. ומדוע מגיע לגד שיאהבו אותו כל כך? הנה דוגמה, אחת מני רבות, שלקוחה מתוך "הדם הצהוב", שיר מס' 9 באלבום האדיר "שירי ארץ ישראל", שגד הוציא לא מזמן במסגרת פרויקט "העבד" שלו.

"הדם הצהוב" הוא שיר ארוך מאוד, גדוש בתפניות עלילה ובזמרים מתחלפים, וכשהמיקרופון נוחת אצל גד, ארבע דקות בתוך השיר, שומעים גיטרה אקוסטית מתנדנדת שעליה גד מלביש את האלגיה המוזרה הזאת: "וזה לכבוד החיילים המתים / שלא כל כך אהבו את הגדוד / שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך / זה לכבוד החיילים המתים / שלא תמיד אהבו לטייל / שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך / ונזכור את כולם / את חסרי הבלורית והתואר / ונזכור את העשב המר / שגדל אצלי בכפר".

או, סוף סוף מישהו אומר את זה! הרי אנשים שבעצמם לא אהבו את הגדוד חושבים את זה בכל יום זיכרון, כשהדיוקן של החללים בתוכניות הזיכרון הוא אחיד וזקוף ומושלם. והמחשבה הזאת חולפת מדי פעם גם כשמביטים בפניו של גלעד שליט, שלא בדיוק משתייך ליפי הבלורית והתואר. וכמה יפה גד הלחין את המלים החכמות האלה, באופן שמאזכר להרף עין (בהלחנה של המשפט "ונזכור את כולם") את "שיר הרעות" אבל מבטא הוויה מנוגדת, בלתי לאומית בעליל. וכמה יפה הוא שר את המלים החשובות האלה בקולו הגבוה, המשייט כעפיפון.

פלוגת נאמני שלום גד כבר מורגלת ברגעי חסד כאלה, ובשנה וחצי האחרונות היא מקבלת אותם במנות נדיבות במיוחד. עד לשנה שעברה קצב היצירה של גד (או לפחות קצב הוצאת האלבומים שלו) היה אטי ואף מתסכל: אלבום כל חמש שנים. ב-2010 הוא התחיל פתאום להוציא אלבום כל חצי שנה. והכמות לא באה על חשבון האיכות. "קוץ ברוח", מתחילת 2010, היה אלבום מעולה; "היהודי המעופף", מסוף אותה שנה, נפל ממנו רק במעט; ועכשיו, או ליתר דיוק לפני ארבעה חודשים - האלבום החדש חמק עד עכשיו מתחת לרדאר שלי (אמר ונזף בעצמו) - הוא מוציא את "שירי ארץ ישראל", שעולה על שני קודמיו. זה אחד האלבומים הישראליים הכי טובים של התקופה האחרונה, אם לא הטוב שבהם. גד הוא ספק תוכן מובחר. "שירי ארץ ישראל" משובץ ביהלומים טקסטואליים-מוסיקליים מסוגה של האלגיה לחייל שלא אהב את הגדוד. אבל מה שהופך את האלבום הזה ליצירה נפלאה הוא לא התוכן אלא הצורה. כלומר גם התוכן אבל בעיקר הצורה. הבעיה עם רוב השירים הפוליטיים-חברתיים, כפי שאפשר להיווכח בזמן האחרון, היא שהם מתמקדים בתוכן, באמירה. ברוב המקרים האמירה הזאת פשטנית, אבל גם כשהיא יותר מורכבת השיר לא נטען בכוח אמיתי. זאת פובליציסטיקה עם לחן וקצב. אלבום פוליטי-חברתי מעולה הוא אלבום שמסתנן לתוך התודעה של המאזין בדרכים לא צפויות; אלבום שגורם לו להרגיש, ולא רק לחשוב, שמשהו לא בסדר. "שירי ארץ ישראל" עושה את זה, בעיקר בזכות פורמט מחזמר הבלהות של "העבד".

מחזמר אבסורד

צילום העטיפה של האלבום מראה פיסה מאוד לא פסטורלית של טבע עירוני: ברקע המרוחק יש בניינים גבוהים, קרוב יותר למצלמה - עצים נמוכים, ובחזית - אדמה קשה. האדמה הזאת לא רק קשה, אומר האלבום, זאת אדמה מקולקלת, כשם השיר של "נושאי המגבעת". כל מה שקורה על האדמה הזאת, בין הבניינים לעצים לאנשים שאינם נוכחים בתצלום, הוא משובש מן היסוד.

ואם כבר נזכרים בלהקה שפעלה בסוף שנות ה-80, הנה עוד אסוציאציה מהתקופה הזאת: "מאמי". מחזמר האבסורד של "העבד" לא באמת דומה לאופרת הרוק של הלל מיטלפונקט, יוסי מר-חיים ואהוד בנאי (ולמרבה הצער קשה להאמין שגד יעלה אותו על הבמה, אף שמגיע לו למלא את "צוותא" כל שבוע), אבל כדי להמחיש את הייחוד של הפרויקט הזה לא יזיק לאזכר את "מאמי". ריבוי הקולות, ההגשה המלוכלכת, האווירה המקברית, החירות שמאפשר הפורמט התיאטרלי - כל המאפיינים האלה, שכיכבו ב"מאמי", נמצאים גם ב"שירי ארץ ישראל" ועוזרים להנכיח את התחושה המערערת שהכל משובש, כולל הכל.

האלבום נפתח במעין מסיבת שיכורים שלפני החורבן, עם השורות "בוא נשתה עד הסוף, בוא נרקוד עד הבוקר ועד שנתעלף". העניין הוא שאת המלים האלה שרה ילדה, מה שהופך את הסיטואציה למטרידה הרבה יותר. אחר כך, עדיין בשיר הראשון, המתופף אלי דראי והגיטריסט אמיר זוסקוביץ' - שניהם זמרים קטנים מאוד - נפרדים מאיזשהו סבא ושרים "להתראות סבא, בהצלחה בהמשך דרכך". מה זאת אומרת? הרי הדרך שלו כבר הסתיימה. על איזה המשך הם מדברים? ואז גד נכנס לתמונה עם אנקת הגבהים המדויקת שלו ומחדיר לאלבום את המתח בין אמנות יפה ומוקפדת לבין ביטוי מחוספס של החיים כניגודה של האמנות.

צלצולים מהכיס

וזה רק השיר הראשון. השיבוש הכללי ממשיך בעוז ובצהלה בשירים הבאים. השיר השני, "סיגריה בשקל", הוא שיר מתמטי מתגלגל בנוסח "99 תפוחים על העץ", רק שהפעם מדובר בין השאר על סרטן ריאות. השיר השלישי, "המצב", מלגלג על החלוקה הגיאוגרפית-תודעתית שבין "תל אביב", "ירושלים" ו"המושב", ואחד הזמרים ששרים בו, אביב גדג' (אחיו של גד), מזמזם את המלה "אקסודוס" במנגינה שהיא פרפראזה עקומה על שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "ספינת האהבה". אני מנחש שגד קיבל כאן השראה מלהקת "הבילויים", שאוהבת מאוד דימויים של ספינות שוקעות שנוסעיהן מחייכים.

אבל גד הולך אפילו יותר רחוק מ"הבילויים". בשיר הרביעי, "שיר הילדים הרעבים", הטף חוזר והפעם בצורה יותר מטרידה מהשיר הראשון. "סליחה, אדון, אולי יש לך שקל? / בשביל הבטן שלי ובשביל אחי... באמת לא התכוונתי להפריע אבל / אני רעב, אני רעב / ואתה נראה די שבע / סליחה, אדון, אולי יש לך שקל? / שמעתי צלצולים מהכיס שלך". העובדה שגד כתב לחן יפהפה, שגורם לילדים השרים להישמע כמו מלאכים, רק הופכת את השיר ליותר מטריד, וכעבור ארבעה שירים, כשמקטע מתוך השיר הזה מסתנן לתוך שיר אחר, מקברי כשלעצמו, ועוד מושר על ידי פעוט ולא על ידי ילד בוגר, ה"מטריד" נהפך ל"מחריד".

אפשר להמשיך כך עוד ועוד. השיבוש הצוהל נמצא בכל שורה ובכל משעול ב"שירי ארץ ישראל". והדבר שמלמד יותר מכל על ההצלחה הגורפת של גד באלבום הזה הוא שההצטברות של השיבושים והקלקולים לא מתישה את האוזן. אין "אוקי, הנקודה הובנה". להיפך, כל שיבוש נוסף מעמיק את התחושה החצי מזעזעת-חצי נעימה של צלילה מבוקרת לתוך עולם מסויט, והצלילה הזאת נהפכת לנסיעה מטורפת ברכבת הרים בשתי המגילות הארוכות של האלבום, "הדם הצהוב" ו"וריאציה על נושא של בבליקי", שירים שנמשכים שש דקות וחצי ושמונה דקות וחצי בהתאמה ושואבים אליהם רסיסים מרוב השירים שקדמו להם.

"וריאציה על נושא של בבליקי", שבשבילי מסיים את האלבום (יש שני שירים נוספים, אבל הם מיותרים בעיני), מצביע בפעם הראשונה על אפשרות של יציאה מתוך העולם המשובש ששורטט בפחם בתשעת השירים הקודמים. פתאום, אחרי כל השקיעה הזאת, יש קריאה לפעולה, והיא מוגשת על מצע של לחן רוקנרולי סוחף: "תתעורר, בן אדם, תתעורר / אהוב לבך עולה באש / זה לא הזמן לישון עכשיו / תתעורר, בן אדם, תתעורר / פעמון הדלת מצלצל שעה / וזה אתה מאחוריו / תתעורר, בן אדם, תתעורר".

האלבום הנפלא הזה לא נמצא בחנויות התקליטים. כמו שני קודמיו, הוא לא יצא בדיסק. אפשר להקשיב לו בדף ה-bandcamp של גד (http://shalomgad.bandcamp.com), שם הוא גם מוצע להורדה בתשלום של החל מ-20 שקל. אל תהססו. אלבום כזה יוצא אחת להרבה זמן, וחוץ מזה שמעתי צלצולים מהכיס שלכם. *

"העבד" - "שירי ארץ ישראל". הוצאה עצמית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ