הצלם מיקי קרצמן לא יתן לכם לשכוח

הצלם מיקי קרצמן לא מניח לישראלים לשכוח שהם כובשים. במפתיע, על פעילות אמנותית זו הוא זכה עתה בפרס א.מ.ת היוקרתי המוענק בחסות ראש הממשלה. בתוך כך הוא לא מפסיק לחקור את מה שנמצא בשולי הסיפור ואיך נבנים מיתוס וקונסנזוס

אלי ערמון אזולאי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון אזולאי

זה שלושה עשורים הצלם מיקי קרצמן נוסע לצלם בשטחים. במשך השנים חשפו תצלומיו סיפורים אישיים ובה בעת שיקפו את המכניזם האלים של משטר הכיבוש הישראלי. דימוייו נהפכו לפנים החזותיות של השיח הפוליטי והמוסרי שהתגבש בישראל בעיתונות הכתובה, באקדמיה ובתרבות. כפי ששיח זה טבע והנחיל בתודעה הרחבה מושגים כמו נכבה, תצלומיו של קרצמן נהפכו גם הם לשפה, למאגר מושגים חזותי. מפתיע ומשמח, שעל מפעל חיים זה הוא קיבל את פרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות) בחסותו של ראש הממשלה.

בבוקר 31 ביולי נודע לקרצמן, המכהן כראש המחלקה לצילום בבצלאל, כי הוא הזוכה בקטגוריית תרבות ואמנות בפרס א.מ.ת (יחד עם חוקר הצילום פרופ' חנן לסקין), הממומן על ידי קרן א.מ.נ שנוסדה על ידי יהודים מאמריקה הלטינית. לא רק שזו הפעם הראשונה שפרס זה, המחולק מאז 2002, מוענק לצלם, אלא שהזוכים בשנים קודמות היו ברובם המכריע יקירי הממסד.

מיקי קרצמן. אהבה מתמשכת. תצלום: דודו בכר

"גם אני מופתע ביותר", אומר קרצמן, בן 52. "בזמן שיש שר כמו ליברמן במדינה הזאת, ויש אנשים המבינים את ההיגיון שלו ולא יוצאים לרחוב נגד הדברים האיומים שהוא עושה, נותנים לי פתאום פרס. אני עדיין לא מצליח לפענח את המנגנון שאיפשר זאת", הוא מודה בפליאה מהולה בשמחה. עם ועדת הפרס נמנו אוצר הצילום במוזיאון ישראל ניסן פרז, אוצרת הצילום במוזיאון תל אביב נילי גורן וראש המחלקה לצילום בקמרה אובסקורה אריאל ינאי שני.

2011 היתה שנה משמעותית ביותר בקריירה של קרצמן, הן המקומית והן הבינלאומית. לפני ההכרזה על הזכייה בפרס א.מ.ת (המוענק בכמה תחומים בסכום כולל של מיליון דולר) הוא התבשר כי זכה במענק היצירה היוקרתי על-שם רוברט גרדנר מטעם מוזיאון פיבודי השוכן באוניברסיטת הרווארד בבוסטון. כמו כן, בסוף ינואר תיפתח תערוכה מוזיאלית שלו בספרד, ב"מוסאק" שבעיר הצפונית ליאון.

"אני בפיצול אישיות", הוא מעיד על עצמו, שכן הוא עובד על הפרויקטים השונים במקביל. במסגרת המלגה בפיבודי קרצמן יוצר שלוש סדרות: הוא ממשיך את עיסוקו ב"חיסולים ממוקדים" - סדרה שבה הוא מצלם את עיסאוויה מהר הצופים בעדשה המשמשת במזל"טים; הוא שב לתצלומים שצילם ב-2007 במחנה הפליטים ג'נין ומבקש מהמצולמים לסמן את מי שאינו עוד בחיים; וכן מצלם סדרה על שהידים ובה פוסטרים שלהם וחפצים הקשורים לאירוע שבו מתו: הוא מדמה זאת לעבודת מז"פ.

''סיכול ממוקד'', 2010

בספרד הוא יציג בין היתר את אחד הפרויקטים המרתקים והשאפתניים שלו, העוסק בניסיון לשקף את הממד הארכיוני בעבודתו. "במשך 26 שנים אני מייצר גוף עבודה, אך מה בעצם הופך אותו לארכיון? איזו סלקציה אני יכול לייצר?" הוא מסביר-שואל.

ראשיתו של פרויקט זה בחיפוש של קרצמן אחר דרך שבה יוכל לשלב בין הפן הפרטי לציבורי בעבודתו. מתוך כך החל לפקוד את ספריית בית אריאלה בתל אביב ולצלם מהעיתונים עצמם את התצלומים שצילם, ללא הטקסט הנלווה או ההקשר שבו פורסמו. "הבנתי שהמקום שבו איבדתי שליטה על הדימוי מעניין - מה הגרפיקאי עשה מהתצלום, באיזה גודל הוא פורסם, איזו אינטרפרטציה הוא קיבל מידי עובד האופסט ועוד".

עד כה הצטברו בידיו כ-4,000 תצלומים. אלה יוצגו במוזיאון בספרד לצד סדרות אחרות. את הארכיון יציג בשלוש הקרנות חופפות, כל פריים יוקרן למשך 15 שניות. "זה פרויקט שמראש אי אפשר לראות את כולו", הוא מציין.

מדינה מתאבדת

בחמש השנים האחרונות עומד קרצמן בראש המחלקה לצילום בבצלאל. מינויו לתפקיד זה הפתיע רבים בשעתו, מסיבות שונות. ראשית, במשך שנים העדיפו לתייגו כצלם עיתונות. שנית, דרכו של קרצמן שונה מזו של מרבית עמיתיו בתחום, שכן הוא אינו בוגר המסלולים הידועים ומעולם לא לימד לפני כן בבצלאל. בנוסף לכך, עמדתו החברתית והפוליטית, הבאה לידי ביטוי גם בעבודותיו, אינה תואמת לרוב את הלך הרוח המקובל במוסדות הגדולים.

אפשר לומר שמהמינוי בבצלאל ועד הזכייה בפרס א.מ.ת, המערכת הממסדית עיכלה את קיומך?

"אני מאמין שכל מה שקרה, קרה למרות הדברים ולא בגלל. יבוא מישהו ויטען אולי בצדק שלהיות אמן פוליטי זה אופנתי, אך השאלה החשובה היא איזה מין פוליטיות? אני מסתכל עכשיו על תנועת האוהלים וזה הכי סבבה להזדהות אתם, אין מישהו שלא יוכל להזדהות אתם. אני אומר אמת בדיוק כמו שאחרים אומרים, השאלה על מה נסכים? על הדברים שאני מדבר רוב האנשים לא מסכימים. יש לאנשים בעיה לדבר על מה שמאיים עליהם, אני שמח שהעיסוק הזה לא חסם אותי עד היום. גם זה אומר משהו על החברה שלנו".

על המחאה החברתית המתחוללת בימים אלה מוסיף קרצמן ואומר: "אני לא התחיילתי. אני אמביוולנטי בנוגע למה שקורה: מצד אחד מאוד משמח אותי שאנשים יוצאים לרחוב במחשבה שאינה מרוכזת רק בעצמם, שהדיון חורג מעבר לתקציב של כל אחד, שהם מדברים על שינוי השיטה. כל אלה דברים חיוביים מאוד. מצד שני, הרצון שיבואו כולם סוגר את הדלת בפני. אני לא יכול להפגין על עניינים חברתיים יחד עם מישהו שחי מחוץ לקו הירוק".

מה חשבת עם הכניסה לתפקיד בבצלאל?

"המבטים שונים מאוד כשאת מבפנים או מבחוץ, פתאום אין קשר בין השניים. אני מודה שגם אני הייתי מקובע בתפישה שבבצלאל משכפלים אמנים אך אני לא מסכים עם זאת כעת".

ובתום חמש שנים במחלקה?

"אני חושב שתחום הצילום באופן כללי ובהקשר של בצלאל נמצא כבר כמה שנים במקום סקרני ולא מסופק. התחום בבדיקה מתמדת. אני רואה איך אי אפשר לספק את הסטודנטים, הם כל הזמן מחפשים עוד משהו, הם מורדים בשאלות של תצוגה, של מה ואיך לומדים. זה חלק ממהלך פוסט-מודרני, אבל יותר במובנו כצורת פעולה מאשר אידיאולוגיה".

לקרצמן תוכניות מרחיקות לכת בנוגע להתנהלות המחלקה, אך מוסדות מסוג זה מתאפיינים במנגנונים אטיים ובביורוקרטיה. הדבר הראשון שהצהיר בתחילת פגישתנו היה "מעתה רק נשים יתקבלו כמרצות במחלקה, לא עוד גברים". לפני תקופתו בבצלאל העדר מרצות ניכר במחלקה, מאז שנכנס לתפקיד שילב בהדרגה את הצלמות עילית אזולאי ואנה ים וכן את המשוררת והעורכת יערה שחורי.

שתי מסקנות נוספות שאליהן הגיע לאחרונה מעידות רבות על ההבדל בין התפישה שלו לבין הנורמות בכלכלה הממסדית. "דבר ראשון שחייבים להנחיל הוא האפשרות לכישלון", הוא אומר. "אם אין אופציה להיכשל אין מה לנסות פרט למתווים הברורים". כמו כן הוא מצדד בצמצום מערכת השעות: "במוסדות המכובדים באירופה, משם יוצא הצילום המעניין ביותר זה זמן רב, מלמדים בין 15% ל-20% פחות מאתנו".

מנגד עולה הטענה, המוצדקת אולי, שהסטודנט האירופאי אינו הסטודנט הישראלי. "זה נכון, כי כל התשתיות שונות. אצלנו הם באים מהצבא, חלקם מתחתנים במשך התואר, ישנם פערים תרבותיים והנגישות לאמנות שונה. הרי זה עתה ביטלו את לימודי האמנות בתיכונים, צעד שנתפש בעיני כמעשה התאבדות שהמדינה עושה".

חלק משאיפותיו כבר התממשו, אך הוא היה שמח להרחיב את היריעה. בין השאר יש במחלקה שבניהולו קורס המתקיים בשיתוף עם תושבים ממזרח העיר ירושלים, סטודנטים נוסעים לשייח ג'ראח וליפתא ומצלמים שם ועוד.

איפה אני עומד

אותו יצר של סקרנות הוא גם שהניע את קרצמן עצמו לעבר תחום הצילום. הוא החל לצלם בנעוריו ולאחר שירותו הצבאי למד במכללה לצילום בקרית אונו. את פרנסתו הראשונה כצלם מצא דווקא במכון הפתולוגי. אחר כך השתלב במערכת העיתון "חדשות".

"באתי לצילום עיתונות ממקום שהוא לגמרי אקטיביסטי ופוליטי", הוא אומר. "תחילה הצילום עיניין אותי בתור אמצעי להגיד איזושהי אמירה. האהבה שלי לצילום כמדיום, ככלי, כחיים, כמשהו שהוא עולם שבתוכו שווה להתעסק ולא רק להשתמש בו כמהות, התפתחה לאורך העשייה".

עם סגירת העיתון ב-1993 היה לצלם מערכת "הארץ" וחבר לעיתונאי גדעון לוי במדור "אזור הדמדומים", שהשניים חתומים עליו יחד. בין היתר צילם גם ל"העיר" ולימד בקמרה אובסקורה, בבית הספר לצילום גיאוגרפי ובחוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב.

על העבודה הן בעיתון והן בעולם האמנות הוא אומר: "אני שמח שיש לי האופציה לפרסם תמונות בעיתון. אני נהנה מכך שיש הפצה זולה של הדבר הזה. בגלריה אני נהנה מכך שהיא מוציאה דברים מהקשרם; כי ברגע שאני שם תמונה בעיתון היא בתוך הקשר".

אשר לתמורות הטכנולוגיות בתחומו הוא אומר: "אני מצלם בפילם לעבודה שלי, וצילום דיגיטלי לעיתון. אני אוהב יותר את הפרשנות של הפילם, אוהב להחזיק את הפילם ביד. אני אוהב שיש מעט פריים בכל סרט. אני אוהב שזה עולה כסף".

אחד מציוני הדרך בהתפתחות המודעות של קרצמן למורכבותה של פעולת הצילום היה ב-1994, בתערוכת היחיד הראשונה שהציג, בגלריה בוגרשוב בתל אביב. "שם ראיתי לראשונה את מה שהתפתח קודם לכן, ובמקביל המודעות לחקירה בתוך עולם הצילום התעוררה בעקבות מפגשים עם אנשים כמו הצלם דניאל מורזינסקי, אריאלה אזולאי או חיים לוסקי, שפתאום באו עם קריאה שונה משלי על דימוי שאני יצרתי. הם העלו בפני שאלות שמעולם לא הטרידו עד אותו הרגע ופתאום נפתח לי עולם".

העולם שנפתח הוא בעצם שילוב של שני עולמות שהיו נפרדים בעיניו במשך שנים; עתה קיבל לגיטימציה להפגיש ביניהם. "מגיל צעיר קראתי המון פילוסופיה, אך עולם הצילום אף פעם לא התקשר לי לשם", הוא אומר. "משלב מסוים העולם הראשון נהפך למקרה מבחן המופעל בנוגע לכל דבר משמעותי בחיים ובצילום. פתאום השאלה איפה אני עומד כשאני מצלם לא נבעה ממה שייטיב עם הצילום אלא התקיימה ברמה המוסרית".

יחסו לצילום נעשה איפוא מורכב יותר, אולי אף מסוכסך יותר. אחת הדוגמאות לכך היא התצלומים שצילם בכביש 443 לירושלים בסביבות שנת 2000. "מצאתי את עצמי ניצב מול ערימת אבנים החוסמת את הכניסה לאחד הכפרים ואני שואל את עצמי ?ראבק, מאיפה אני צריך לצלם? מהמקום של מי שסוגר או של מי שסגור?' זוהי החלטה שאינה אסתטית אלא אתית".

גם במסגרת העבודה בעיתון שאלות כמו מה מותר ומה אסור לצלם, או ניצול המצולמים, העסיקו אותו רבות במשך השנים.

איך פועלים כשכל כך הרבה הגבלות ופרמרטרים קודמים לצילום?

"זה נהיה מסובך. הכל יורד לרזולוציות - אז צילמתי, יש נגטיב או קובץ שצריך להציג, איך עושים זאת? איך אני יוצא בסדר מהמהלך שמייצר את החפץ, מהדבר הזה שהיה לו מקור, כיצד אני תולה על הקיר, קובע מספר עותקים, בונה לו טקסט ונותן לו מחיר? כל זה הוא חלק מהחבילה שהיא הדי-אן-אי של הצילום, שאותו פוגשים כבר בפעם הראשונה שאחזת מצלמה.

"במובן זה הצילום שונה מאוד משאר תחומי האמנות. כי הוא ממזר. אין לו הורים, הוא נולד מחוץ לנישואים, הוא בעצם מעין תופעת טבע, גילוי. הרי גילו את הצילום. הוא משהו שבין גילוי להמצאה שהתעסקו בו טכנאים והוא עודנו מחפש את הדרך שלו. אף שאחת לכמה שנים קם אדם ומכריז ?הצילום מת', הוא אחד התחומים הכי אקטיביים שיש באמנות".

זה שנים רבות קרצמן לא רק מצלם אלא לוקח חלק פעיל במאבק נגד הכיבוש המתמשך. הוא עושה זאת בצילום ובהוראה והוא גם ממקימי הארגון "שוברים שתיקה" האוסף עדויות של חיילים על שירות בשטחים. קרצמן גם היה הראשון שהחל לצלם בשטחים מנקודת מבטו של החייל, כלומר מבעד לכתפם של חיילי צה"ל, ובכך תרם להבנה שהכיבוש והכובש הם גם אנחנו הצופים בתמונותיו.

כיצד אתה מתמודד עם כל הדילמות המוסריות שמנית? אתה הרי מצלם אנשים ומציג אותם על גבי עיתון או על קירות הגלריה, יש לעבודות תגי מחיר וכן הלאה.

"אני מוצא לעצמי פתרונות. הפתרונות שלי הם לפעמים סוג של היענות לצורך של האנשים האלה או של החברה הזאת להופיע בעולם. היו שנים שהייתי מצלם בשטחים וכשהייתי אומר שאני צלם ישראלי היתה מתעוררת אכזבה בקרב המצולמים - הם העדיפו צלם מחו"ל כי אז התפוצה רחבה יותר".

האם אתה מספר למצולמים שדיוקנם מופיע בתערוכה?

"לא. ב-2003, בתערוכת היחיד ?קונטרול' שהצגתי לצד דויד ריב, סיפרתי לאחד המצולמים שדיוקנו מוצג במוזיאון ישראל. הוא שאל אותי מה זה מוזיאון. עניתי לו שמוזיאון הוא כמו גלריה גדולה. הוא שאל: ?מהי גלריה?'"

מעבר לגדר

גדעון לוי, חבר מערכת "הארץ", צוחק ואומר ש"מיקי בחור מקסים אבל לצלם הוא לא יודע". מעבר להומור השחור שהתפתח בין השניים מעיד לוי: "מיקי הוא לבטח הצלם הכי אידיאולוגי והכי נחוש שאני מכיר והוא כזה ברמ"ח איבריו. הוא השפיע על הרבה מאוד צלמים בארץ ואיפשר להם להעז ללכת בעקבותיו. הוא חיה פוליטית מאין כמותה והצילום בידיו הוא רעיוני ואידיאולוגי. אם בעיתונות יש ריפורטר ופובליציסט, מיקי הוא ללא ספק מהזן השני".

ד"ר טל בן צבי, אוצרת וראש בית הספר לאמנויות בסמינר הקיבוצים, מאבחנת את ייחודו כצלם: "הוא לא עושה הפרדה בין המרחב האסתטי הצילומי למרחב הפוליטי. הצילום שלו קורה במרחב הציבורי, בשטח, ובשונה מהרבה אמנים אין לו שום בעיה עם התיוג הפוליטי".

קרצמן, היא מוסיפה, פועל בעקביות מתוך מחויבות "להשאיר את הכיבוש, את השטחים, את הפלסטינים והפלסטיניות, את הגיאוגרפיות בתוך האמנות הישראלית כמו שאף צלם לא עשה זאת כל כך הרבה שנים. מעבר לחשיבות של פריים אחד או אחר, זוהי הפעילות המתמשכת והעמדה המוסרית שאסור לכל אלה להיעלם מהעין שלנו לרגע".

בסדרה התיעודית מ-2005 "סיפור מסגרת - מאה שנים של אמנות בישראל", בפרק העוסק בתצלומיו של קרצמן ובציוריו של ריב, שניזונו מהם רבות (והוצגו במוזיאון ישראל ב-2003), אומר קרצמן: "אני חושב שהצופה הישראלי בצילומים מעדיף להתייחס למושא הצילומים כאל זר, כאל מעבר לגדר, כלא נראה. שיתוף הפעולה בינינו גם משדר ?זה לא הם ואנחנו, זה אנחנו קצת יותר כולל, יותר מורחב, זה הם בתוך האנחנו'".

חוויית העבודה עם לוי, מעיד קרצמן, יוצאת דופן: "יש חוויות שאת חווה יחד עם מישהו, שמאותו רגע העולם מתחלק לעד החוויה הזאת ומהחוויה הזאת. אני חושב שבפעם ההיא שירו על הרכב שלנו בטול כרם זה היה כך. יצאנו מהאוטו, ראינו את כל החורים. דבר כזה מייצר חיבור. עם זאת, אני רואה את העבודה על המדור עם גדעון כמו שני פועלים שעובדים במכרה; יש להם רוטינה, יורדים במעלית הזאת, עובדים, חוזרים וכל אחד הולך לביתו. הרצף והשנים הרבה יותר כבדים מאשר החוויה יחד".

גם קרצמן וגם לוי רואים בהצטברות ובמסה חשיבות גדולה. "הבנתי שהאפקטיביות היא בהתמדה ובשימור של החומרים", מסביר קרצמן. "באופן טבעי התחלתי לצלם באופן שמשקף את העמדה הזאת. ניסיתי שהצילום יתרכז פחות במקרה עצמו ויהיה יותר גנרי, שמדבר על תופעה. התחלתי להתעניין יותר בארכיטקטורות של מקום מאשר באנשים ספציפיים".

מילא ארכיטקטורות, אבל איך הופכים צילום דיוקן לגנרי?

"הופכים. לפי האופן שבו בן-אדם מציב את עצמו מול מצלמה, המקום שבו אני מצלם אותו, גם דיוקן יכול להיות גנרי. ההנחה הבסיסית שצילמתי מישהו שהוא המצולם, אני לא בטוח שהיא תמיד בתוקף. אני לוקח עכשיו המון תמונות של שהידים, מנתק מהקשר וקשה לי להבחין בין האיש המבוגר בתמונה לבין סבא שלי ממוצא רוסי. האופן שבו שני הפורטרטים מצולמים הוא זהה".

קשה שלא לקשר בין תצלומיו של קרצמן, העוסקים בין השאר בתודעה ותודעה כוזבת, לבין סיפורו האישי וחוויותיו כמהגר. הוא נולד בבואנוס איירס שבארגנטינה וגדל במשפחה ציונית שחיתה בתוך קהילה סגורה ומתבדלת. בבית סבו ניצבה הקופסה הכחולה של קרן קיימת והוא אף נטע עצים; "עד היום אני מחפש אותם ולא יודעים להגיד לי היכן הם".

לאחר מכה כלכלית שספגו עסקי הוריו הם החליטו להתחיל מחדש בישראל. הם עלו ב-1971, כשקרצמן היה בן 12. מהספינה הובלו ללוד, שם שהו כחצי שנה. משם עברו לקרית אונו ובה גדל קרצמן. כיום הוא בן-זוגה של מעצבת האופנה דורין פרנקפורט - שכמה מהקולקציות שלה אף צילם - והם מתגוררים ברמת גן.

על תקופת ההגירה לישראל הוא מספר: "אני זוכר את הדיונים על מה לוקחים. מאחר שהסוכנות היהודית נתנה הרבה מקום, ההורים החליטו שלוקחים הכל. כל מה שנכנס. שלא יהיו הוצאות בארץ. מה שכן, הם שכחו לשים כוסות ובמשך חצי שנה שתינו מכוס לבן".

בישראל, בנעוריו, התנפצה הפנטסיה הציונית: "השינוי בתודעה של המקום החל מגיל צעיר. כבר בגיל 15-16 התחלתי ללמוד את נושא הכיבוש דרך אנשים שונים שהכרתי ב'אוונגרד'" (פלג של תנועת "מצפן"). על אף המודעות הפוליטית, קרצמן כמו מרבית בני דורו התגייס לצבא בלי לחשוב שקיימת אופציה אחרת; "התגייסתי כי כולם התגייסו".

"אופקים", 2005

לנוכח כל אלה, לא מפתיע שהמושג "מקום" מעסיק אותו כל כך. ב"מפתח", כתב העת הלקסיקלי למחשבה פוליטית, חיבר את הערך למושג זה. בין היתר סיפר שם כי ב-2006 לימד צילום באופקים במסגרת פרויקט של מפעל הפיס. "אופקים של 2006 נראתה בעיני כמו לוד של 1971, השנה שבה עליתי לארץ עם משפחתי מבואנוס איירס ונשלחנו למעון עולים בלוד", כתב. "זה היה מעבר חד. אותם שיכונים, מרכזי קניות וחצרות שהבטיחו הבטחות שלא קוימו".

דוגמה נוספת למחשבה מרתקת על המקום ועל תפקידו של הצילום לתעד את "מה שהיה שם", כדברי רולאן בארת, הוא הפרויקט המשותף והמצמרר שעשה עם האמן בועז ארד. השניים צילמו בעין זיתון, שם לפי עדויות הושלכו ב-1948 עשרות גברים פלסטינים לתוך בור כשרגליהם וידיהם כפותות, הושארו שם במשך יומיים ונטבחו.

"כשמגיעים למקום כמו עין זיתון ומבקשים לצלם אירוע שאיננו במקום, שלא לגמרי ברור איפה הוא ממוקם, צריך להפעיל שיטות הדומות לאלו של ארכיאולוג, או אולי של בלש", כתב קרצמן ב"מפתח". "זה ניסיון להתחקות אחר האירוע, לשאול איפה זה היה. בתוך השטח הזה, איפה מתאים שיוציאו להורג 70 איש כשהם קשורים?

"הרעיון היה לנסות לצלם מקומות שאינם, לשאול היכן המחיקה של מקומות הצליחה לחלוטין. מה שנעלם מן התודעה שלנו הוא לא רק המקומות, אלא גם האירועים. החלטנו לשלב בין מקומות שבהם האירוע נמחק באופן טוטאלי ובין מקומות שבהם המקום נמחק באופן טוטאלי, כי מבחינתנו זו אותה מחיקה".

כיום הוא מסביר: "מעניין אותי הסיפור של המקום הזה, איך מושרשים מושגים, כיצד נבנה מיתוס, קונסנזוס, מה בשוליים של הסיפור. הרבה שנים אני מתעסק עם השטחים ובשנים האחרונות התחלתי לחשוב יותר במונחים של 48'. פתאום החלוקה של 67' אינה בלעדית. יש הבנה שמדובר לא רק של חלוקה גיאוגרפית אלא חלוקה של זמן".

מושג מהותי נוסף בעבודתו הוא השחזור. קרצמן ובועז ארד יצרו את העבודה "מיפקד", שנבעה מהמחשבה על השואה ועל האימרה "לכל אדם יש שם"; בעקבותיה יצאו לצלם אנשים שקראו את שמם מול המצלמה. הם בחרו באתר צילום טעון, הומה: שוק הכרמל בתל אביב. זמן קצר לאחר מכן היה שם פיגוע. "לא היה לנו האומץ לבדוק את השמות של ההרוגים מחשש שהם מופיעים בווידיאו", אומר קרצמן. בעבודה משותפת אחרת, "21:40", הם צילמו שחזור של רצח רבין, כשעוברי אורח לוקחים בו חלק.

יש אומרים שמרוב דימויים של זוועות והצפתן בסוגי המדיה השונים קהו עינינו.

"היו תקופות שחשבתי שזה מה שקורה לי. אך כשאני מרגיש כעס אני מרגיש כעס. אם אני אמשיך להרגיש כעס סימן שלא פיתחתי אדישות. נכון לעכשיו אני נורא נורא כועס".

וייאוש?

"אני אופטימי". *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ