האיש שהאיר את רוג'ר ווטרס ושלמה ארצי

אחרי עשרות שנים של עבודה עם הכוכבים הגדולים ביותר בישראל ובעולם, מעצב התאורה אבי-יונה בואנו, "במבי" בפי כל, עדיין צריך להיאבק על התואר אמן

אלעד סמורזיק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד סמורזיק

"אף פעם לא ציירתי, לא ניגנתי, אני לא יודע לשיר, לא עסקתי באמנות ומעולם לא חשבתי שאגיע אל התאורה", מבהיר אבי-יונה בואנו, המוכר יותר כבמבי, בשלב די מוקדם של הראיון. "למרות שבתור ילד הוקסמתי מאור, ונהגתי להסתכל לשמיים ולהתבונן בשמש. בקצה השכונה שבה גדלתי פעל מסגר שהיה מרתך ואני זוכר שנהגתי להתבונן אל תוך הגיצים שלו. הייתי שב הביתה עם כאבי עיניים מטורפים וסבתי היתה מניחה לי על העפעפיים שקיות תה רטובות כדי להוריד את הנפיחות. תמיד הוקסמתי מאור".

כבר יותר משלושה עשורים שמעצב התאורה המוערך מפסל סילואטות על הבמה, ומעניק עומק חזותי ורגשי לשלל הופעות מוסיקה, הצגות תיאטרון, אופרות ומופעי מחול. כיום הוא פועל בעיקר בישראל ומגיח מדי פעם לפרויקטים בחו"ל, אבל בתחילת הדרך חי בלונדון ושיתף פעולה עם גדולי המוסיקאים הבריטים כמו רוג'ר ווטרס, "הקיור" וקייט בוש. בישראל האיר מופעים של אינספור מוסיקאים, עבד עם כל תיאטרון אפשרי, וכיום הוא אמן בית בלהקת בת שבע, אנסמבל עיתים, תיאטרון גשר והאופרה הישראלית. בין לבין הוא גם הספיק להאיר את פעמוני היובל, האירוויזיון ב-1999, מופעי אנאפאזה בתמנע והאופרות הגרנדיוזיות במצדה. על עבודתו זכה בערימות של פרסים.

הוא ידוע בתור אמן שפועל מתוך אינטואיציות ותחושות בטן, ולא על פי רציונל. לא האינטלקט מוביל אותו בעבודתו, כי אם הרגש והדימויים שמהדהדים במוחו כשהוא צופה ביצירה שאותה הוא מתבקש להאיר. נראה שדרך התאורה הוא מבקש לחדור אל לבו של הצופה ולטלטל אותו. "אני מקפיד שהתאורה תפגע בכל מיני מקומות בנפש האדם", הוא אומר. "גם כשעשיתי מופעי רוק נהגתי להסתכל על הקהל, לא הסתכלתי רק על הבמה והגבתי למוסיקה. הכי חשוב לי להתרגש ולרגש אחרים. אם אני לא מתרגש, אני לא מרגיש שזה נולד מהמעמקים הכי גדולים שלי".

את החתימה האמנותית שלו הוא מתקשה לנסח מבחינה חזותית, ולבסוף בוחר באנקדוטה: "מיכה לבינסון (במאי ומנהל בית הספר בית צבי, א"ס) אמר לי פעם 'במבי, בכל הפקה שאתה עושה רואים את הכאב, את הכאב שלך, אתה יוצר יופי כואב'. ואני באמת חושב שאני יוצר מכאב, יש בי עצב גדול. אבל לא דיכאון כמו שכולם חושבים, כי אני לא מדוכא. אני מגיע לרמות ריגוש אדירות".

לצד האסטרטגיה הרגשית, הוא גם משתדל לחמוק מאופנות בתחום התאורה ואף למרוד בהן. "כשכולם התחילו לעבוד עם עשן הפסקתי לעשות עשן", הוא מספר. "אהבתי מאוד עשן, כי הייתי יוצר אתו ארכיטקטורות של אור ונפח. כשכולם עוברים לעבוד עם אור לבן אני עובר לצבעים. חשוב לי להיות שונה ולא ליפול לתוך מסגרת של אחרים".

הגישה הבלתי מתפשרת והצורך להעמיק ביצירה לפני הכנת תוכנית התאורה, הוא אומר, מקשים על רבים לשתף עמו פעולה. "80% מהאנשים בארץ לא יעבדו אתי", הוא אומר. "קשה לעבוד אתי, כי אני מאיים עליהם, מחטט וחופר. יש סביבי אנרגיות לא טובות בעבודה, אני לא זורם".

התלות ביצירתם של אחרים, הפגיעה המתמדת בחירותו האמנותית וחוסר ההערכה כלפי התחום שבו הוא עוסק, עוררו לאורך השנים תחושת תסכול קשה. לכן, לאחר תקופה ארוכה של תכנונים ומצבור רעיונות שהתגבשו, הוא החליט לפלס נתיב יצירה עצמאי, ובימים אלה הוא עובד על פרויקט מסיבי בהונג קונג שפרטיו טרם הותרו לפרסום. הוא מסכים לגלות כי מדובר במיצב ארכיטקטוני גדול ממדים שיכלול וידיאו, תאורה, אש ומים. מדוע דווקא בחו"ל? "פה בארץ נמאס לי בכל צורה אפשרית", הוא אומר. "לא נותנים לך לפרוח פה, אתה תמיד נמצא בתוך מסגרות חונקות, וכשהאמנות שלך עולה הרבה כסף תמיד יש אנשים שיגרמו לזה לא לקרות".

במבי אמנם נשוי ואב לשניים, אבל לדבריו, כמויות העבודה לא מאפשרות לו לטפח חיי משפחה נורמטיביים. בחודשים האחרונים, למשל, כאשר עבד במקביל על כמה פרויקטים, בהם "אאידה" במצדה ו"שדה 21" של בת שבע, כמעט שלא הגיע הביתה. "הייתי מסיים לעבוד במצדה בשש בבוקר, נוסע לתל אביב, עושה חזרות עם אוהד (נהרין) וישן במונית בדרך לעבודת לילה במצדה", הוא מספר. "אחר כך נסעתי לשלושה שבועות לצרפת, לעבוד על אופרה, חזרתי משם ונסעתי להונג קונג. כבר שלושה חודשים אני לא יודע איפה אני מתעורר ואם לילה או יום".

לפחות מדובר בעבודה מכניסה?

"עם מה שאני מרוויח שתי משפחות בתל אביב יכולות לחיות, ואני לא מסתדר עם זה, כי יש לי מקדם פיצויים מאוד גבוה - ארוחות, גאדג'טים, אני קונה הרבה מוסיקה. למרות שבחמש שנים האחרונות נהייתי קצת יותר שקול".

במבי, בן 56, נולד בתל אביב וגדל בשכונת שפירא בדרום העיר עם אמו ושני אחיו. אביו עזב את הבית כשהיה צעיר. "גדלתי בבית עם אח גדול שהיה חולה", הוא מספר. "בגיל 15 הוא חלה בדלקת פרקים שהרסה לו את השסתומים בלב ובגיל 16 הוא עבר ניתוח לב פתוח. הוא עבר עוד ארבעה ניתוחים כאלה, עד שמת בגיל 39. אמי היתה אתו כל הזמן ואני ואחי הצעיר היינו אזרחים סוג ב', ותמיד חיפשתי תשומת לב. אמי היתה אשה קשה בצורה יוצאת דופן, לא קיבלתי ממנה חיבוק ולא קיבלתי ממנה אהבה". אבל היא כן העניקה לו את התשוקה למוסיקה שמלווה אותו מינקות, הוא מספר, דרך האופרות והמוסיקה הקלאסית שנהגה להשמיע בבית. "מוסיקה זה החוט שקושר את כל החיים שלי", הוא מדגיש.

השירות בצה"ל, לעומת זאת, זכור לו כתקופה של פריחה. "ברחתי מהציפורניים של אמי והייתי מגיע הביתה פעם בשלושה חודשים. נמנעתי מלבוא הביתה כי היה לי שם טוב", הוא מספר. החברים מהצבא החליטו לקרוא לו במבינו, בהשראת אותה דמות גדולת ממדים שכיכבה במערבוני הספגטי של אותם ימים. אולם חברתו דאז טענה כי הוא למעשה שילוב של אותו בריון עם העופר הרגיש של וולט דיסני, וטבעה את הכינוי שדבק בו עד היום.

אל התאורה התגלגל לאחר הצבא, בשלהי שנות ה-70, לגמרי במקרה. באותם ימים נהג לשבת עם חבר ששירת עמו בצבא, רמי פורטיס, בקפה "פינתי", שהיה מעוז פועלי הבמה. אלה הפצירו בו לבוא לעבוד עמם, אך באותה עת הוא חפץ בחופש. עד שיום אחד פנה אליו רפי מלול, שהיה אמרגנו של פורטיס, וביקש ממנו לסייע בהופעה של דני ליטני באותו ערב, לאחר שאנשי הצוות הבריזו. "הסברתי לו שאני לא מבין בזה דבר", נזכר במבי, "אבל הוא לקח אותי וממש נדלקתי על זה. בעצם סחבתי לו פנסים ותליתי. באנגליה קוראים לזה 'Nuts and Balls', האיש הטכני הכי נמוך".

מפה לשם הוא למד את העבודה, וכמה חודשים לאחר מכן כבר עשה סאונד ותאורה להופעה של מתי כספי בצוותא. משם היתה הדרך קצרה לעבודה עם שלום חנוך, אריק אינשטיין, ריטה, רמי קליינשטיין והחברים של נטשה, בין השאר.

בהמשך עבר לעבוד בדיסקוטקים, בהם "הקולוסיאום" המיתולוגי בתל אביב, ושיתף פעולה עם מוסיקאים מבריטניה שהגיעו להופיע בפסטיבל רוק שהתקיים בתל אביב. האורחים מחו"ל התרשמו, וההזמנה של מנהל חברת התאורה של "פינק פלויד" להגיע לעבוד בלונדון לא איחרה לבוא. אמנם לקח לו חצי שנה לעלות על מטוס, אבל כמה ימים לאחר שהגיע לשם כבר השתתף בסיבוב ההופעות של חוליו איגלסיאס באירלנד. בהמשך עבד עם עשרות אמנים ולהקות, בהם דייויד גילמור, מיטלוף, ה"קומודורס" ו"תומפסון טווינס".

בבריטניה נשם את אחורי הקלעים של סצינת הרוק של שנות ה-80. רוג'ר ווטרס היה, לדבריו, נקניק, שחצן ונגן בס כה גרוע עד שבהופעות היה מנגן רק לעצמו במוניטור ואל הרמקולים החיצוניים היו מוציאים רק את מה שניגן הבסיסט; מייק אולדפילד היה טיפוס חשדן משום שאמרגניו רימו אותו כשהיה צעיר; אריק קלפטון נראה לו תמיד זועם ומרוחק; ואילו קייט בוש כל הזמן היתה מסוממת. בשל סגנונו הנועז, הוא זכה שם לכינוי "The Mad Israeli". "הייתי מאוד שונה מהם", הוא אומר. "הם אנגלים שחושבים נורא לאט ובמסגרת".

לאחר חמש שנים בלונדון, אהבה נכזבת והידרדרות במצבו הבריאותי של אחיו השיבו אותו לישראל. אז החל שיתוף הפעולה שלו עם שלמה ארצי, שהופיע בקיסריה, מה שיצר סביבו באז גדול. "נהיינו מאוד קרובים", הוא אומר. "הוא היה מספר עלי סיפורים נוגים בקיסריה ומדבר אתי. הוא ממש נשען עלי. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הופיע בקיסריה והוא היה בחוסר ביטחון מטורף, והקשר אתי עזר לו להרגיש סופר סטאר על הבמה".

אולם בשלב מסוים המצב בתחום המוסיקה נהיה קשה ובמבי נאלץ להילחם על עבודתו. "נמאס לי", הוא אומר. "כל הזמן הייתי צריך לחשוב איך מיישמים את הרעיונות שלי ללא תקציב. להתווכח עם המפיק אם לקנות שטיח של 66 אגורות למטר או 6 שקלים למטר כדי שהבמה של ריטה תיראה טוב. נמאס לי וגם לשוק נמאס ממני. אז התחלתי לעבוד בתיאטרון ולעשות הרבה הפקות בקאמרי. משה שטרנפלד, שהיה תפאורן שם, ראה הופעה שלי והזמין אותי לעשות תאורה למקבת". משם התגלגל לשלל הפקות אופרה ותיאטרון.

הוא לא משתגע על קומדיות בתיאטרון ומעדיף להימנע מהן בעבודתו. אבל מחזותיו של חנוך לוין, שהיה לדבריו גאון, הם יוצאי דופן. הוא זכה לעבוד עם לוין בימי חייו על מספר הפקות, הוא מספר, בהן "כריתת ראש" ו"הזונה מאוהיו", ובין השניים שררה הערכה הדדית, "עד שהוא לא רצה לעבוד אתי יותר, כי הייתי מאחר לו כל הזמן וזה היה מעליב אותו. אני לא סולח לו על כך".

מה זכור לך ממנו?

"שהוא היה מאוד אכזרי ולא היו אצלו שיקולים זרים של אנושיות. אם מישהו לא התאים לתפקיד הוא העיף אותו בלי טיפת רגשות אשמה. הוא היה מביא אוכל ועושה ארוחות על הבמה, מצחיק את עצמו וצוחק המון, והיה מדהים בעבודה. הפסקתי להגיד 'מדהים' או 'מצוין' לידו כי הוא לא אהב את זה".

בתחילת שנות ה-90 התוודע במבי לאוהד נהרין, דרך ההיכרות שלו עם אשתו של רמי פורטים, נעמי, שבאותה עת החלה לעבוד בבת שבע וסברה שהחיבור עם נהרין יהיה מוצלח. במבי אמנם התרה כי אינו מבין דבר וחצי דבר במחול, אך כבר במפגש הראשון עם הכוריאוגרף הסתמן חיבור מיידי, ומאז השניים שיתפו פעולה כמעט בכל ההפקות שהעלה נהרין בבת שבע. במבי נהפך לתאורן המרכזי של הלהקה, תרם לעיצוב השפה האמנותית שלה בשני העשורים האחרונים ועבד גם עם שרון אייל, כוריאוגרפית הבית.

"אני חושב שעם אוהד יש לי את היחסים הכי מפרים שהיו לי עם מישהו", הוא אומר. "יש לנו גנטיקה דומה לחלוטין, חוץ משני דברים בולטים: נשים, שהרי הוא דון ז'ואן גדול, ואני הייתי אולי עם שש נשים בימי חיי; והמסע שהוא עשה מהמקום שאני תקוע בו אל השכל - הוא הצליח לתרגם את עצמו לרציונל, אני עדיין לא. אבל אנחנו חושבים אותו דבר, מרגישים אותו דבר, מסתכלים אחד לשני בעיניים. יש לנו הוויה משותפת".

מאז הפגישה עם נהרין הספיק לעבוד בחו"ל עם להקות כמו בלט קולברג, פרנקפורט בלט, NDT, בלט האופרה של פאריס ואלווין איילי. מחול, לדבריו, הוא התחום המועדף עליו בעבודתו. "מחול הוא הצורה הנקייה ביותר", הוא אומר. "בתיאטרון יש תפאורה וסיפור שאני צריך להתייחס אליהם בצורה כלשהי. במחול אני בא טבולה ראסה. הרבה יותר כיף לי שם, זאת האמנות שאני הכי מחובר אליה. היא אטרקטיבית בזכות החומרים הלא ברורים שלה. התגובה שלי אליה לא מונחית על ידי סיפור קמאי או עיצוב חלל כובל. היא פתוחה לפרשנות ולמחקר גדול".

"מה שקורה היום בתחום התאורה בישראל עצוב מאוד", הוא אומר. "זה קורה גם בשאר העולם, אבל פה זה יותר מוקצן. לא קיימים הרבה אנשים כמוני שיש להם דחף יצירתי גבוה, חלוצי ואידיאליסטי. יש המון ילדים שהם 'וייז-קידס', גאונים כאלה שעובדים על טכנולוגיה מדהימה שאני לא יודע לעבוד עמה. המגע הבלתי אמצעי נעלם. יושב מתכנת מול מערכת מחשבים, ומוציא את המיטב ממערכות תאורה משוכללות עם מקורות אור הרבה יותר נקיים, חזקים ונרחבים. אבל אין להם את פעימת התאורה, את נשמת התאורה. אין להם את הניסיון המאלף מניסוי ותעייה. הזן של תאורנים אמנים די נכחד. הוא נשמר דווקא בתיאטרון ובמחול בעולם. באופרה יש תאורנים מדהימים, אבל הם 'מציירים ויטראז'ים' ולא עובדים בשחור לבן. ובארץ זה זוועה, פשוט זוועה. לפעמים אני מדליק את הטלוויזיה, מזפזפ ומקבל חררה, זה נראה כל כך רע".

מה למשל אתה רואה שם?

"'כוכב נולד', מופעים מקיסריה שמצולמים לטלוויזיה. זה נעשה בחוסר טעם, בוולגריות ובלי שום מטענים. אין בזה יופי. זה כמו חצאית צעקנית על פרחה".

למה אתה כבר לא עובד עם מוסיקאים?

"לא פונים אלי".

היית רוצה?

"כן, אבל לא נינטים כאלה".

מי כן?

"רציתי לעבוד עם אסף אבידן, אבל יש לו תאורן והוא גם נהיה קצת פוסטרי בזמן האחרון. הרבה מוסיקאים כבר לא מרגשים אותי. עשיתי מופע של יהודית רביץ לפני שנתיים ומאוד נהניתי. הייתי רוצה לעבוד עם פיטר גבריאל או עם קייט בוש, אם היתה מופיעה. פי ג'יי הארווי צריכה תאורה; הבחורה הזאת מוכשרת אבל בתאורה היא נופלת לקלישאות רוקנרול".

מרבית האמנים מאמצים כל מיני אלמנטים ממאסטרים בתחומם, אבל במקרה שלך נדמה כאילו לא היה לך לאן לשאת עיניים. כאילו היה עליך להמציא הכל בעצמך.

"תמיד שואלים אותי מה ההשכלה שלי. אין לי השכלה. לא למדתי תולדות המוסיקה, לא למדתי תולדות האמנות, לא למדתי כלום. אבל כשעמדתי בגיל 27 בפעם ראשונה מול ציור של ון גוך פרצתי בבכי. אני לא איש מקצוע, אני אמן שיוצר באור. אני יודע להזיז תאורה ומה כל פנס עושה, אבל אני לא טוב בתוכניות מדויקות וביצירת מצבי רוח מוכתבים. אני יכול ליצור רק מה שאני מבין מתוכי, וזה הפלוס והמינוס הגדול שלי. אבל זה בעיקר הפלוס".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ