בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוקלת את צעדיה

המשחק המשובח והתפאורה הקולעת ב"חוטאים" של יהושע סובול מתבזבזים על דרמה קיצונית מדי העוסקת בנואפת שנידונה למוות

תגובות

כבר עשרה ימים חלפו מאז ראיתי באנסמבל עיתים את הצגתו החדשה של יהושע סובול, "חוטאים", ואני מסתובב עם רישומה בראשי ועם שתי אסוציאציות: אחת קשורה להצגה עצמה והשנייה ליחסו של הצופה אל המוצג בפניו.

האסוציאציה הראשונה היא מאחד המחזות הקלאסיים של המאה ה-20, פרי עטו של מחזאי גדול ששינה את מהלך הדרמה המודרנית - ואני מתכוון לסמואל בקט, ולמחזהו "הו הימים הטובים". הגיבורה הקשישה במחזה, ויני, מסכמת את חייה ואת מצבה באזני בעלה, וילי, תוך שהיא שקועה בערימת חול - עד מותניה בחלק הראשון של המחזה, ועד צווארה בחלק השני.

אבל בעוד שאצל בקט אין לסיטואציה הבימתית הזו נימוק ריאליסטי כלשהו והיא רק דימוי קיומי לחיי אנוש, הרי בהצגה "חטאים" של סובול הסיטואציה הבימתית הדומה - אשה בתוך בור - היא בעלת רקע ריאליסטי להחריד. בדף התוכנייה נאמר כי "הדרמה מתרחשת במקום שבו בעלות הגבר על האשה הינה מקודשת על פי הדת, השלטת בכל אורחות החיים" - ונדמה לי שלא צריך להיות צופה מבריק במיוחד כדי להבין שלא מדובר בארץ מערבית, יהודית או נוצרית; מה שנשאר זה דתות מזרחיות, ומתוכן די קל לנחש שסובול מתכוון לארץ מוסלמית. אם כך, למה לא להגיד את זה בגלוי?

ממה שנראה על הבמה, הגיבורה היא אשה נשואה (בנישואים שנכפו עליה) שנאפה עם גבר צעיר ממנה, נשוי אף הוא (גם כן בנישואי כפייה). הם נתפסו, כנראה כתוצאה מהלשנה, והיא עומדת להיות מוצאת להורג בסקילה - על כן היא נתונה בבור. בראשית ההצגה גם פניה מכוסות ורק קולה נשמע. הוא עורך את האבנים לסקילה סביבה, והיא חושדת (בצדק, מתברר עד מהרה) שהוא זה שהיה מאהבה. שניהם עומדים להיענש באופן אכזרי בסוף ההצגה בשל חוקי המדינה שבה מתרחשת העלילה, אם כי יש כמובן הבדל בין עונשיהם, הנובע ממינם, שהוא כהבדל בין חיים למוות.

וזה מקומה של האסוציאציה השנייה שלי. זוהי אמירה המיוחסת למפיק היהודי-הוליוודי סמואל גולדווין - למרות שקרוב לוודאי שהוא לא אמר אותה: כיוון שיצא לו שם של אדם המעוות את השפה האנגלית ומתייחס לאמנות הקולנוע בוולגריות ובפשטנות, סיפקו לו היח"צנים שלו אמירות שיבססו את התדמית הזו, אשר שירתה אותו לדעתו. וכך מספרים, כי הוא הורה פעם לאחד הבמאים של סרט בהפקתו: "תתחיל ברעידת אדמה, ומשם תבנה את העלילה לקראת השיא".

ברגע שצופה מערבי (וזה אני) נתקל במחזה שנכתב על ידי מחזאי מערבי (זה סובול) על אשה העומדת להיסקל על ידי מאהבה בשל מעשה אהבתם - מבחינה רגשית אני נמצא במצב של רעידת אדמה. עצם הסיטואציה - שקיימת בחברות שאני לא חי בהן, למזלי - מקוממת אותי עד כדי כך שהדמויות ראויות לרחמי ולהזדהותי, יהיה סיפורן הנפרש לעיני אשר יהיה. מן ההתחלה אין לרגשות שלי לאן ללכת. אני צופה במתרחש כיושב בזירה שבה הלודר עומד להיטרף על ידי אריה.

אין זה נכון לשאול מה גרם לסובול לכתוב מחזה על הנושא הזה, ומה הוא, כגבר החי בישראל, יכול לדעת - עם כל התחקיר שבעולם - על המתחולל בנפשה של אשה שעומדת בפני הוצאה להורג על שנכנעה למיניותה ומרדה במוסכמות. זה מה שהוא בחר לכתוב עליו. אבל אפשר לתהות מה הוא רצה להשיג, או מה יכול היה להשיג. אם הכוונה היתה להתקומם על כך שבמאה ה-20 עוד קיימות חברות כאלה - הרי שההמחשה על הבמה אינה מעצימה את התקוממות הקהל הישראלי. אני מניח שמוסכם עלינו שזה מצב מחפיר.

ייתכן שהנושא של סובול הוא חידוד ההבדלים בין הגבר והאשה, לנוכח מצב קיצוני המאיים על חייהם. זה תמיד נושא ראוי, אבל המצב הדרמטי המתקיים על הבמה מכפיף באימתו את כל הניואנסים המגדריים. אז מה אם מתברר שהאשה היא המורכבת, המורדת, הנועזת והנכונה להקרבה, והגבר כבול במכלול שיקולים ילדותיים ואגואיסטיים? לאורו של הסוף הידוע מראש של הסיפור, כל זה חסר חשיבות, לפחות בעיני.

סמואל ג'ונסון כתב ש"אין דבר המחדד את המחשבה יותר מהידיעה שעומדים להוציא אותך להורג למחרת בבוקר". ואכן, הגיבורה של המחזה צלולה להפליא. במאמץ לא רב היא משכנעת את הפרטנר שלה תחילה לענות לשאלותיה ולזהות את עצמו ואחר כך להסיר את הכיסוי מעל ראשה.

מכאן ואילך היא מגוללת את סיפור יחסיהם, ובמהלכו מתברר שהיא זו שהיתה הנועזת, תחילה כשיצאה מגבולות המשפחה כדי להיות מורה לאנגלית וללמוד באוניברסיטה, ואחר כך כשיזמה את הקשר אתו (כאן נחשפת גבריותו בגיחוכה, שכן הוא נעלב נוכח האפשרות שהיה בסך הכל כלי בידיה). שאר ההתנצחות ביניהם היא בשאלה מי מהם הסגיר את שניהם ולמה, כשעד הסוף השאלה נשארת פתוחה, או לפחות זו התרשמותי.

בין חדירה לחדר

אלא שכאן, פחות או יותר, מסתכם המרד הנשי הנועז. האשה מתארת שוב ושוב את ההתקרבויות הספורות ביניהם, תחילה בחטף, ואחר כך תוך הפרה מדעת של הכללים. כל תיאור חושני שלה את הפגישה מוליך דרך משחק מקדים מפורט למדי לרגע השיא המיני, והוא מגיע שוב ושוב במשפט "ואז חדרת אלי".

אני מודה שהחזרה העיקשת על המשפט הזה והפיכתו למיצוי היחסים בין גבר לאשה גרם לי לתהות על הקשר בעברית בין הפועל "ח.ד.ר." עם האסוציאציות האלימות שלו, לבין שם העצם "חדר", עם הקשר שלו לפרטיותה של האשה בעולם הפטריארכלי ("חדר משלה", ככותרת מסתה המפורסמת של וירג'יניה וולף). אבל באותה מידה זה גרם לי לתהות: האם בכך מסתכם שיא הקשר האינטימי בין גבר ואשה? נכון, בחברה שבה מדובר האהבה החופשית נחשבת לאם כל החטאים, אבל האם אהבה חופשית פירושה רק חדירה?

עד כאן באשר למסגרת התיאטרונית. באשר למראה הבמה עצמה ולהתרחשויות עליה - יש להודות שלאלה יוחדו תשומת לב רבה ויכולות יצירתיות. את התפאורה והתלבושות, בצבעי חול חמים (מול הרקע השחור) עיצבו לוסיאנה פילמר והדס מוצרי. האבנים גילמו את עצמן וכמוהן גם המריצה - אביזרים ריאליסטיים במציאות של בור מכוסה בד על מבנה עץ. אייר וולפה בעלת הפנים והקול האקספרסיביים שיחקה וגם שרה לצלילי המוסיקה האוריינטלית של נדב רובינשטיין. התאורה של יעקב סליב פיסלה בצורה עדינה ומפורטת את שינויי האווירה לאורך ההתרחשות בת השעה ורבע.

מבין שני התפקידים, זה של האשה הוא בפירוש המאתגר והמרשים יותר. אייל צ'יובן מפגין נוכחות גברית-נערית טבעית ותמימה למדי, אבל ההצגה היא של וולפה, והיא מתגברת בצורה מרשימה על המכשלה הבסיסית - הצורך לשחק רוב הזמן רק באמצעות פניה וקולה. הדברים נאמרים בהתייחס לעבודתם כשחקנים - ולא בהכרח לטקסט הניתן להם. במסגרת שבה הם נמצאים הם עושים, להתרשמותי, כמיטב יכולתם הבלתי מבוטלת.

לקראת שני-שליש העלילה בערך, נוטשת ההצגה את המסגרת הריאליסטית. האשה יוצאת מהבור ומחוללת עם הגבר לצלילי מוסיקה (מה שמאפשר לשניהם להפגין כישורי תנועה ולעדי גילת להפגין את יכולותיה לעצב תנועה). הריקוד החושני שלהם מוביל, כמובן, לשיא שבו הגבר נמצא מאחוריה ומבצע תנועות חדירה (אל חשש, שניהם לבושים), כדי להמחיש את טיב יחסיהם. התקשיתי למצוא משמעות לאינטרלוד הזה, מלבד ההזדמנות שהוא מספק לסוג מסוים של "תיאטרליות" במצב בימתי סטאטי מעיקרו.

הסוף הבלתי נמנע הוא שהגבר ניצב מעל האשה, כשהאבן לידו, בעיגול אור, נכון להטיל את האבן הראשונה, ושניהם מודעים - כך נראה - למלוא ההמשמעות של יחסיהם חסרי האונים מול המשטר. ואילו אני יצאתי מן התיאטרון בהרגשה שראיתי קורבן אדם (וגם הקרבה של הרבה יכולות) בתוך מסגרת נטולת משמעות והקשר. מין תרגיל אסתטי ברגשות שיצר תחושה של עקרות חסרת אונים.



אייר וולפה ואייל צ'יובן ב''חטאים''. להתעלות על מגבלות הטקסט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו