בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על מקומה של הספרות בגל ההתעוררות החברתית

האם הספרות הישראלית חזתה את המחאה הנוכחית, למה הסופרים הצעירים לא משמיעים את קולם, ואיך הצליחו דווקא המשוררים במקום שבו כשלו כותבי הפרוזה?

25תגובות

"כמו במקרים קודמים בהיסטוריה היהודית המודרנית, גם עכשיו הטרימה הספרות העברית תהליכים פוליטיים זמן רב לפני שהם התרחשו במישור הפוליטי הממשי", טוען פרופ' חנן חבר, ראש בית הספר לספרויות באוניברסיטה העברית בירושלים.

לטענת חבר, הספרות בישרה את מחאת האוהלים, כפי שבישרה בעבר את הציונות: "הציונות נוסדה בתרבות העברית ב'שירת חיבת ציון', הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. זה חזר על עצמו גם בספרות העברית של תקופת היישוב, שדימיינה את התשתית התרבותית של המדינה היהודית הרבה לפני הקמתה בפועל במאי 1948. זה קורה גם במחאה הזאת. אם מסתכלים על מצבה של הספרות העברית בשניים-שלושה העשורים האחרונים, היא ללא ספק יצרה תהליכים שבישרו את המחאה הזאת וגם היו חלק ממה שאיפשר אותה".

חבר מתכוון לכך שההגמוניה התרבותית של מדינת הלאום היהודית התרופפה. לדבריו, "המחאה מסמנת ותורמת להיחלשות מדינת הלאום היהודית כגורם תרבותי ופוליטי הגמוני והיא הופכת קולות אחרים וזהויות אחרות לשווי ערך בתוך ההטרוגניות העצומה של הזהויות של החברה בישראל. בהקשר זה, יש לשבח את הנאום של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין בטקס הדלקת המשואות האחרון, נאום שבעצם בישר את המחאה. הוא אמר בו שהישראליות כמהות הומוגנית שליטה מתה ובמקומה יש מגוון של זהויות. כך, למשל, גם ?עד שיום אחד', הרומן החדש של שמי זרחין, שיצא זמן קצר לפני המחאה, בעצם בישר אותה, כשהוא עיצב בו את טבריה על מגוון זהויותיה האתניות והמעמדיות כטריטוריה אלטרנטיבית למדינה".

את פירוק הסיפור הלאומי מזהה גם פרופ' יגאל שוורץ, ראש המחלקה לספרות עברית וראש מכון הקשרים של אוניברסיטת בן גוריון. לדבריו, סופרים כעמוס עוז, א"ב יהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו חיברו את עצמם בטובתם ושלא בטובתם לסיפור הלאומי. "במידה מסוימת, הסיפור שלהם זה הסיפור של המדינה. העמדה של הצעירים היא יותר רב משמעית. חלקם לא מחוברים לסיפור הזה וחלקם מחוברים בקשרים מוזרים", אומר שוורץ. "אני יכול לחשוב על אתגר קרת שמחובר ואורלי קסטל בלום שמחוברת עם ממזרות גדולה ועל אנשים כמו לאה איני, סמי ברדוגו ושמעון אדף שיש להם רתיעה מהחיבור הזה. זה כמו לבוא למסיבת קוקטייל, שאתה לא מרגיש בה נוח. רגשית, לא נוח להם".

שוורץ תומך במחאה הנוכחית אבל עדיין מרגיש איזו אי-נוחות ביחס אליה: "הייתי יושב באוהל בשביל הרופאים הצעירים או בשביל העובדים הסוציאליים. הייתי הולך ומקים אוהלים ליד האוהלים של התושבים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב, שמשם יבוא האסון האמיתי שלנו, והייתי מצפה שעוז ויהושע יבואו ויקימו שם אוהל. יש הרגשה שבשביל להצליח במחאה, אתה צריך לבוא ממקום של מצליחים. מי שלא בא ממקום של מצליחים, אין לו סיכוי".

שוורץ מציין את שמותיהם של סופרים ותיקים כמו עוז ויהושע כנראה משום שמעמדם של הסופרים הצעירים מרכזי הרבה פחות. "הדרך להיות טנור עוברת רק דרך התזמורת הפילהרמונית שקוראים לה הסיפור הלאומי", הוא מסביר.

חבר טוען כי "השיח החדש של המחאה, שבו משתתפים אנשים מהפריפריה ומן המרכז, נשים וגברים, אשכנזים ומזרחיים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, וגם מתנחלים, כשכולם מונהגים בעיקר על ידי נשים, התאפשר על ידי התמורה העמוקה שעבר השיח בישראל ובתוכו הספרות העברית של שני העשורים האחרונים: ההופעה של נשים סופרות ושל סופרים מזרחיים, של סופרים ערבים שכותבים עברית או מתורגמים לעברית, ולא פחות מזה, לדוגמה, האתניות האשכנזית המובהקת של התרגומים החדשים המעולים של דן מירון לשלום עליכם - כל אלה שינו מן היסוד את מפת הזהויות של הספרות העברית".

הסופרת רונית מטלון אומרת שהשאלה על מקומו של האינטלקטואל או הסופר היא שאלה מורכבת ותפקידו היום בהחלט שונה מכפי שהיה. לדבריה, "בחברה שלנו אין לסופר תפקיד כפי שהיה לביאליק או לאלתרמן. לא לאתגר קרת ולא לעמוס עוז ולא לדויד גרוסמן, עם כל הכוונות הטובות. המבנה של החברה והתרבות הישראלית השתנה באופן עמוק. יש הרבה ציבורים שעמדתם של הסופרים החשובים האלה לא מזיזה להם. הדבר הזה של הסופר כצופה לבית ישראל נשחק כבר מזמן. השאלה היא אם יכולה להיות עמדה של מעורבות וגם של צניעות, אם הסופר יכול להיות צנוע ביחס לחברה".

חבר טוען שהשינוי במעמד הסופרים קשור ישירות למגמת הפופולריזציה שעוברת בעשורים האחרונים הספרות הישראלית: "סופרים קאנוניים בולטים כותבים, למעשה, ספרות פופולרית, שבה ויתרו על העמדה המרכזית והאליטיסטית של אינטלקטואל לאומי, שעומד במרכז התרבות וכותב ?ספרות גבוהה' ומורכבת שיוצרת קונפליקט פוליטי ואסתטי חריף עם הקוראים שלה".

חבר רואה בתופעה הזאת חלק ממגמת ההתמסחרות של הספרות. לדבריו, סופרים רבים חשים לעומק שהסיטואציה התרבותית שבה אנחנו נמצאים היא פוסט-לאומית, שבה הלאום, עם כל חשיבותו הרבה, כבר לא נידון על ידי אינטלקטואלים אך ורק במסגרתה של מדינת הלאום היהודית. "התרבות בישראל הולכת ונפרדת מן המודל התרבותי הציוני המודרניסטי", הוא מאבחן. "לכן, למשל, כתחליף לכובד הראש של האינטלקטואל הלאומי המודרניסטי, מתאפיינת המחאה באווירה קרנבלית שמערערת היררכיות ומעניקה מקום של כבוד לאינטלקטואל הליצן, כמו זה משמגלם בכישרון רב רועי צ'יקי ארד בכתיבה העיתונאית והספרותית שלו".

הסופר ניר ברעם אומר כי "למחאה הזאת אין מחברים". לדבריו, המחאה נשענת על שני עשורים של התנגדות לקפיטליזם הישראלי מצד אינטלקטואלים ויוצרים, אך היא צמחה מקרב בני אדם שלא יכולים לחיות כאן יותר. "יש בישראל איזו כמיהה נוסטלגית לעמדת הסופר כמוכיח בשער", אומר ברעם, "המשבצת הזאת התאימה לפרויקט לאומי הנמצא בשנותיו הראשונות, אך בימינו היא עוברת שינוי, זו פשוט המציאות. הרי ראינו בהפגנות שהמחאה לא זקוקה לסופרים ומפורסמים שינאמו, היא זקוקה לאנשים שיש להם משהו דחוף לומר".

שפה חדשה

לפי מטלון, השפה החדשה של המחאה דורשת שפה חדשה גם מהסופרים. "אני לא מרגישה שכסופרת או כאדם עם עמדות פוליטיות, אני צריכה לבוא עכשיו ולנסות לדחוף את הסיסמאות שלי לשפה החדשה שנוצרה, זאת טעות", היא אומרת. "מצד חלק מהסופרים היה מין כזה דבר. אני לא מאשימה אותם, זה הכל בכוונות טובות. כשאני שומעת את דפני ליף, אני רוצה לשמוע ולא להשמיע. יש לי מה ללמוד מזה".

מטלון מדברת על הסיסמאות של השמאל הישן שלדבריה פשטו את הרגל: "אנחנו נכשלנו, צריך להגיד את זה. אנחנו צריכים לעמוד מול הכישלון הזה, אנחנו צריכים להקשיב להם. אני מרגישה שהסופרים, עם האהדה שלהם, רוצים להכניס את המחאה הזאת למגירות הישנות והמוכרות מבלי לשים לב שמה שיש לפנינו זה משהו עם שפה ותחביר אחרים לגמרי, צריך להיזהר מחיבוק הדוב".

לדברי ברעם, סופרים יכולים להיות חלק מהמאבק "ראשית, כאזרחים. סופרים שמצדדים במחאה צריכים להיות בהפגנות ולבקר במאהלים, מתוך הבנה שהמחאה אינה זקוקה למטיפים מפסגת הר, אלא לשותפים. זה היופי שבה: אנשים צעירים עייפו מכל הדיבורים והניתוחים ועשו מעשה. שנית, אני מאמין שאם סופר, כמו כל אדם כותב, סבור שיש לו רעיונות הראויים להישמע, כדאי שיבטא אותם, מתוך הכרה שצניעות מסוימת דרושה כאן: הוא אינו מטיף להמון אלא מעלה רעיונות שאולי יתרמו לדיון. לא צריך לדבר רק בשביל לשמוע את עצמך מדבר, כמו שלא צריך לשתוק רק בשביל להתמוגג משתיקתך".

הסופר חיים באר אומר שהיה אחד מהמפגינים בהפגנת הענק בתל אביב לפני שבועיים. "המחאה אותנטית באופן בלתי רגיל. אני לא חושב שהיה משהו כזה מאז המחאה של מוטי אשכנזי ביום כיפור", אומר באר. הוא מספר שעבר כמה פעמים במאהל בשדרות רוטשילד אבל הוא רק אחד מני רבים. "אני לא צנוע כל כך גדול אבל חושב שדפני ליף ואיציק שמולי הם הדוברים, אני מוכן לבוא ולתת יד, אבל הם הדוברים. הקול שלהם הוא אולי אחד הדברים הכי מרגשים בדור האחרון, אולי מאז העצרות שהתקיימו לאחר רצח רבין".

מצד שני מציין באר שני נאומים שהיו בעלי משקל בעיניו באירועי מחאה אחרים: "כשדויד גרוסמן נאם את נאום ההנהגה החלולה, זה היה מרשים מאוד, וכשיאיר גרבוז דיבר בעצרת האחרונה לזכר רבין, זה גם היה מזהיר. היום לפעמים יש תחושה שחלק מהאנשים לוקחים טרמפ".

פרופ' מנחם פרי, עורך הוצאת הספרייה חדשה, אומר שיהושע, גרוסמן ועוז קנו את מעמדם עוד בצעירותם. "היום יש כמה סופרים שקולם נשמע כמו ברעם וקרת. עדיין מתעניינים היום במה שיש לעמוס עוז להגיד. זה קורה גם משום שהם יודעים לתפוס עמדות מוגדרות ולא משתדלים להיות נחמדים".

והצעירים מה? חושבים על מה שיש להם להפסיד?

"כל אחד חושב על הקוראים שהוא יפסיד, גם הסופרים הוותיקים. שמעת את הסופרים המצליחים הגדולים עושים משהו בענייני הסופרים? הרי הם יכלו בשתי דקות לשנות את המצב. היה מספיק שגרוסמן, עוז, יהושע ושלו יגידו שהם אוסרים על מכירת ספריהם ברשתות, וכל שוק הספרים היה משתנה בתוך שבוע. הרי לעצמם הם לא צריכים לדאוג, הם מוכרים יפה גם ככה, אבל הם לא דואגים לשאר הסופרים".

פרי אומר שהוא לא מדבר רק על כסף: "אני מדבר על זה שאת מעמדו של הסופר היום קובעות הרשתות ולא קהל הקוראים. אם גרוסמן יבוא לנאום זה עוד ימשוך קהל, אבל אם אשכול נבו יבוא לנאום, זה לא מושך שום קהל".

מקסם שווא

השירה, בניגוד לפרוזה, דווקא יצאה בשנים האחרונות לרחובות. קבוצת "גרילה תרבות", למשל, משלבת כבר כמה שנים שירה באירועי מחאה פוליטיים חברתיים ומוציאה לאור אסופות שירה פוליטית. בין הפעולות שעשו עד כה: אירוע הזדהות עם עובדי מפעל פולגת בקרית גת ב-2008, אירוע מחאה מול ביתו של אהוד ברק במגדלי אקירוב בתל אביב ב-2009 ואירוע הזדהות עם עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם ב-2010. אלה הן פעולות שבישרו במידה רבה את התודעה החברתית החדשה המתפרצת.

מטלון אומרת שאין להתפלא על כך שדווקא השירה עשתה זאת, ולא הפרוזה. "ב-20 השנים האחרונות השירה היא השוליים של הסצינה התרבותית. ליוצרים האלה יש תודעת שוליים אותנטית שלרוב הפרוזאיקונים אין", טוענת מטלון. "יש קבוצות של משוררים שעושות דברים נהדרים בתוך הקהילה, למשל קבוצת ?כתובת' הירושלמית. זה קורה גם מפני שנחסמה הזירה הגדולה, וזה גם מה שהציל אותם, כי יש משהו משחית בזירה הגדולה".

המשורר והסופר אלמוג בהר מסכים שלשירה יש את הפריבילגיה להיות נידחת: "היא בשוליים, היא פחות קשורה בשיקולים של כלכלה או קהל. אולי בגלל זה היא היתה במקומות הרבה יותר רדיקליים בשנים האחרונות והיה בה תהליך של פוליטיזציה ויציאה ממקסם השווא של האינדיבידואל".

בהר מתאר את קולקטיב המשוררים שנוצר בשנים האחרונות ובאמצעותו יכלו משוררים לשתף פעולה ולפרסם אסופות שירה ולקיים מפגשי שירה משותפים. "זה פחות קיים בפרוזה, ודווקא המקום הקולקטיבי הזה מתחבר למה שקורה עכשיו. המהלך של השירה מהמקום האינדיבידואלי למקום המשתף והקולקטיבי מקביל למה שקורה עכשיו בחברה. אי אפשר לקיים מחאה לבד".

בהר הוא בין עשרות המשוררים המשתתפים באסופת השירה "שירון המהפכה שירת האוהלים", שרואה אור בימים אלה. בין המשוררים האחרים: אהרן שבתאי, איימן סיכסק, סיגל בן יאיר, מואיז בן הרוש, יעקב ביטון, יודית שחר, מאיר ויזלטיר, רוני סומק, טל ניצן, ארז ביטון, סלמאן מצאלחה, ענת זכריה, חגית גרוסמן, דניאל עוז, נוית בראל, רועי צ'יקי ארד, מתי שמואלוף ואפרת מישורי. האסופה רואה אור בשיתוף כתבי העת "דקה", "מעין", "ערב רב", "אתגר" וקבוצת "גרילה תרבות".

לפני האסופה הזאת הוציאו יוזמי האסופה את "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" ב-2007, ואת "לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה". בהקדמה כותבים העורכים כי "בשנים האחרונות, נלחמה השירה לקדם מאבקים חברתיים ברחבי הארץ... החלום התגשם והוא מתוק. מעבר להישגי המחאה, השינוי האמיתי הוא בכך שנברא כאן דור חדש שאיבד את הפחד".

אחת מעורכי החוברת היא יערה שחורי, עורכת בקסת, המפעל לעריכת ספרי ביכורים. לדבריה, יש תחושה שהשירה ניבאה את המתרחש כעת. "השירה חוזה קדימה. השירה חזרה להיות מדיום שמתעסק במרחב הציבורי. זה קשור גם לזה שבשיר יש משהו שהוא אנטי סחורה. אי אפשר לחיות מזה אז כל העניין של כסף ושל להתאים לדעת הקהל לא קיים", אומרת שחורי. "במקום להתאים לדעת הקהל, השירה משנה את דעת הקהל. בשירה יש משהו יותר פרוע. אז אין לנו את אלתרמן שמחזיק את ?הטור השביעי', אבל יש תחושה שהשירה הבינה שהחיים שלה קשורים בחיים הציבוריים. היא חזרה להיות עורק של החיים הציבוריים".

טל ניצן, משוררת ועורכת מבחר שירי המחאה העבריים "בעט ברזל", שראה אור בהוצאת חרגול ב-2005, מציעה לא לנסות למדוד את השפעת השירה בכלים הידועים. "סופרים ומשוררים מדברים בשפה שלהם והם חלק מתנועה הרבה יותר גדולה", אומרת ניצן. "החלק של אנשים כותבים נראה לי הכרחי, ולא מפני שהם שוקלים יותר מחלקים אחרים במהפכה, אלא כי זאת מהפכה של העם והם חלק מהעם. משוררים בכלל ומשוררי מחאה בפרט עומדים על הפצע הזה ומדברים אותו ונותנים לו מלים שהן קצת שונות מהמלים של התקשורת ושפת החדשות והעיתונות. הן הפוכות מהמלים של הפוליטיקאים והן מאוד שונות מסיסמאות וקריאות של הפגנות שמסתיימות בסימני קריאה. מלים של שירה נותנות את המקום הזה של ההיסוס והפקפוק באמיתות הנחרצות. במציאות שלנו, להטלת ספק יש איכות מאוד חתרנית".

לדבריה, את ההשפעה והתוצאה אי אפשר לבדוק באופן מיידי. "יום אחרי הפגנה בודקים אם זה היה גדול או הכי גדול, ואם משהו התנדנד בכנסת. הדברים האלה הם חפירות עומק שיכולות לזעזע ולטלטל לטווח הארוך. אנחנו רואים את זה בהיסטוריה. ביטויים שיריים מנבאים הרבה פעמים ביטויים פוליטיים, ומחזקים אותם ומעבר לכל זה, יש להם ערך אמנותי תיעודי שהוא שונה מהתיעוד הטלוויזיוני, הקולנועי והעיתונאי. כך שהחשיבות נמדדת בכלים אחרים מהכלים הרגילים, אבל היא חיונית לחלוטין".

לדברי ניצן, משוררים וסופרים הם מגזר ששייך למחאה באופן אינטגרלי. לטענתה, בין קורבנות השיטה הנוכחית נמנית גם התרבות וכי במציאות קפיטליסטית דכאנית הולך ומצטמצם המקום שיש לתרבות, אמנות, ספרות ו"כל מה שלא מניב רווח מיידי שיכול להימדד בכסף או בכוח".

ניצן אומרת כי החברה שמעצבים פה היא כזו שבה הפיוט, העדין והיפה הם בלתי נראים ואין להם זכות קיום - "לא רק בגלל הקיצוצים שפוגעים בתחומים האלה כמו בשאר תחומי הרווחה, לא רק בגלל האובססיה הקפיטליסטית להפריט, להרוויח, לבעוט הצדה את כל מה שלא משתלב בשיטה, אלא גם כי במציאות שבה יותר ויותר אנשים עסוקים בהישרדות, במאמץ יום-יומי לא לטבוע, לא נשאר מקום לספרות ולשירה, רק לאופיום להמונים, לזבלוני טלוויזיה שנועדו לאלחש, לרדד, להרדים". לדבריה, שותפות הסופרים והמשוררים מבטאת בדיוק את המחאה הזאת, התרבותית, שהיא חלק בלתי נפרד מההתקוממות החברתית הכללית.

כאשר מטלון נשאלת על נבואת המחאה, היא מצטטת מהשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ. "רביקוביץ כותבת בשיר שהמים לא סודקים את הסלע במשך שנים ואז עובר כלב ים קטן שסודק את הסלע. אי אפשר לדעת מה היה כאן כלב הים הקטן".



יגאל שוורץ


רונית מטלון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו