בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי ההצלחה של סרטו "בוקר טוב אדון פידלמן", יוסי מדמוני סוגר חשבון

עם דמות ראשית זקנה ונרגנת, פסנתר עתיק ואשה בהריון, שום דבר בתסריט של "בוקר טוב, אדון פידלמן" לא משך את גופי השידור להשקיע בסרטו הצנוע של יוסי מדמוני. אבל אז הגיעו ההצלחה בפסטיבלים והמועמדויות לפרס אופיר, וכעת מרשה לעצמו היוצר המוערך לסגור חשבון עם התעשייה ששכחה שבסוף כולנו מזדקנים

10תגובות

סיפור הסינדרלה התורן של הקולנוע הישראלי שייך לסרט "בוקר טוב, אדון פידלמן". בימים שבהם עשה את צעדיו הראשונים בתעשייה המקומית, הפרויקט הקולנועי הזה נחשב לברווזון מכוער שכמעט אף אחד לא רצה לגעת בו. קרן הקולנוע הישראלי אמנם החליטה לתמוך בו, אבל כל גופי השידור שיוצרי הסרט פנו אליהם, בזה אחר זה, סירבו להשקיע בסרט. הוא לא נראה בעיניהם אטרקטיבי מספיק, מסחרי מספיק, סקסי מספיק, והם התקשו להאמין שהקהל יתנפל על הקופות בשביל לראות סרט שבו מככב קשיש נרגן.

אבל יוצרי הסרט סירבו להיכנע. הבמאי יוסי מדמוני, התסריטאי ארז קו-אל והמפיק חיים שריר החליטו לצאת לדרך בכיסים מדולדלים, ולהסתפק בהפקה צנועה: רק 21 ימי צילום, ותקציב של 650 אלף דולר בלבד. בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט קאמרי קטן, אישי וצנוע, ואף נטול מסרים פוליטיים, איש לא חזה לו גדולות בזירה הבינלאומית. שידורי קשת החליטו להשקיע בו רק בשלב מאוחר, כשכבר היה כמעט מוכן.

ואז, בינואר האחרון, בסולט לייק סיטי, יוטה, הגיעה ההפתעה. בטקס חלוקת הפרסים של פסטיבל סאנדנס האמריקאי זכה "בוקר טוב, אדון פידלמן" בפרס המכובד לתסריט הטוב ביותר. עד מהרה התברר שזו היתה רק החוליה הראשונה בשרשרת ההצלחות. בחודש שעבר הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קרלובי וארי הוותיק בצ'כיה, ומיד לאחר מכן בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים - פרסי הסרט הטוב ביותר, העריכה והמוסיקה. השבוע נודע כי "בוקר טוב, אדון פידלמן" מועמד ל-11 פרסי אופיר, כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט.

בסרט, שיעלה על מסכי הקולנוע בישראל ביום חמישי הקרוב, מגלם ששון גבאי את מר פידלמן, בעל סדנה ותיקה לשיפוץ רהיטים ישנים בדרום תל אביב. בעקבות מות שותפו, והחלטתו של זה להוריש את חלקו בסדנה לנוח (נבו קמחי), בנו של פידלמן, נקלע הרסטורטור הקשיש לטלטלה. הירושה המפתיעה מעניקה משנה תוקף לרצונו של הבן למכור את הסדנה כדי להקים על חורבותיה בית דירות, מציפה ומקצינה את היחסים המעורערים גם כך בין האב לבנו, ומסכנת את תשוקתו של פידלמן להמשיך להסתגר בסדנה שבה בילה את רוב שנותיו ולהעביר את הימים שעוד נותרו לו.

אנטון (הנרי דוד), בחור צעיר ומסתורי שנקלע לסדנה ומתחיל לעבוד בה כשולייה, מצליח לפלס אט אט דרך ללבו של הרסטורטור הנרגן. בניגוד לנוח שמפציר באביו להיפטר מהסדנה, הוא דווקא נרתם לעזרתו של פידלמן ומציע לו רעיון שעשוי להציל את הסדנה מקריסה כלכלית: לשפץ פסנתר סטיינווי ישן שמצא בה, ואז למכור אותו תמורת סכום גבוה. המתח בין בנו הביולוגי של פידלמן לבין בנו הרוחני גובר עוד יותר, כאשר השולייה הצעיר מתאהב בחווה (שרה אדלר), אשתו של נוח, הנמצאת בשלבי הריון מתקדמים.

זו אינה הפעם הראשונה שמדמוני מביים סרט קולנוע באורך מלא. לפני כמה שנים הוא כבר ביים את "המנגליסטים", אך אז עשה זאת ביחד עם שותפו הקבוע לעשייה, דוד אופק. "בוקר טוב, אדון פידלמן" הוא הסולו הראשון של מדמוני על כיסא הבמאי בפיצ'ר קולנועי. כמי שחתום על מספר לא מבוטל של תסריטים לסרטי קולנוע ולסדרות טלוויזיה, שנחשב זה שנים לאחד מעורכי התסריט המוכשרים שפועלים כאן, ושכיהן במשך ארבע שנים כיו"ר איגוד התסריטאים, מפתיע שדווקא את התסריט לסרט הבכורה שלו הוא בחר להפקיד בידי מישהו אחר.

"נכון, היה לי קושי גדול עם הבחירה הזאת בהרבה שלבים", הוא מודה בראיון שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "יש את המיתוס הרומנטי של דמות האמן, שהוא עצמו היוצר היחידי של היצירה שלו, אבל הקולנוע מאתגר קצת את התפישה הזאת. אפילו המייסטרים הכי גדולים, כמו פליני, או פרנסיס פורד קופולה, עבדו עם תסריטאי. אנחנו הפנמנו כל כך את התיאוריות של האמן הבודד, והצרפתים אפילו ניסו לאנוס את הקולנוע ולכתוב את תיאוריית האוטר, אבל האמת היא שקולנוע לא יכול להתבצע ללא פידבק וללא הזנה אינסופית של מספר אנשים: תסריטאי, צלם, שחקנים ולפעמים גם המפיק.

"בעיני, זה כמו צייר שמניח צבעים על הבד והצבעים פתאום מתחילים לזוז. אלה השחקנים שלך. לפעמים הצבעים לא עושים את מה שאתה רוצה אלא משהו יותר טוב, ואז אתה מקבל שיעור בצניעות, בפרספקטיבה, יכולת להסתכל על עצמך מבחוץ. בשבילי זה היה שיעור מאוד חשוב, שהייתי צריך לעבור אותו כמה פעמים. אם אחרי שהפסקתי לעבוד עם אופק חשבתי שתיאוריית האוטר יותר נכונה בשבילי, אז בסרט הזה גיליתי גם שאופק עדיין איתי, כי הפנמתי הרבה דברים שלמדתי ממנו - כל תפקידי המשנה בסרט הזה למשל הם נון אקטורס - וגם שהשיעור הזה בצניעות עדיין חשוב לי".

היינו הכי פראיירים

מדמוני נולד בירושלים ב-1967 כבן למשפחה דתית. בתחילת שנות ה-80, כשהוקם הסינמטק בירושלים, הוא החל לבקר בו באופן קבוע, ושם נחרץ גורלו. "שם התוודענו לקלאסיקות של הקולנוע, למייסטרים, וזו היתה חוויה חזקה שבה כל האולם מגלה את הדברים האלה יחד איתך", הוא נזכר. "כנער, זו היתה חוויה מכוננת, שבסוף סרט של פאזוליני או פליני כולם היו נעמדים ומוחאים כפיים, כאילו שהמייסטרים בעצמם נמצאים שם כדי לקבל את התשואות. הרגשת שאתה וכל יתר האנשים באולם נפגשים עם הקולנוע הזה בפעם הראשונה, ולחוויה הזאת היה כוח מאוד חזק מבחינתי".

משם הדרך ללימודי קולנוע במסגרת המחזור הראשון של בית הספר סם שפיגל היתה קצרה. עם סיום הלימודים, נבחרו מדמוני וחברו לכיתה, דוד אופק, ליצור יחד כמה סרטוני סיום הומוריסטיים. "המפגש הזה נכפה עלינו, כי אנחנו היינו הכי פראיירים בכיתה, והפילו עלינו את התיק הזה", הוא מחייך. "במהלך הלימודים בבית הספר, אופק עשה דברים מקסימים, ואני פחות, אבל הדברים האלה שעשינו ביחד, שהיו לא מחייבים, היו מבחינתי הדברים הכי טובים שעשיתי עד אז. זה הוציא ממני את המיטב, ואני חושב שגם מאופק".

מתוך "בוקר טוב אדון פידלמן". תצלום: עמוס צוקרמן

ההמשך ידוע. השניים כתבו וביימו יחד ב-1995 את סדרת הדרמה עטורת השבחים והפרסים "בת ים ניו יורק", שנחשבה חדשנית מבחינות רבות, בין היתר בזכות הצגת דמויות מזרחיות אותנטיות, לא קריקטוריסטיות ולא נלעגות. "יצרנו צורת עבודה של תסריט ובימוי משותף, למרות שהיינו ניגודים מוחלטים. אופק, משהו במהות שלו דוקומנטריסטי, גם כשהוא עושה דרמה. הוא שוחר כאוס, אוהב את הבלתי צפוי, רוצה שהעולם יתפרץ לתוך הסצינות שלו, ואני לעומת זאת, הולך לכיוון הרבה יותר מתוכנן ומחושב", אומר מדמוני.

ב"בת ים ניו יורק" היה משהו נורא נשלט מבחינת המבנה התמאטי, הוא מסביר, אבל לצד זה סצינות כאוטיות. "אופק גם הנחיל שם את העבודה עם נון אקטורס, שהיתה אז משהו חדש בארץ. כשכתבתי את דמותו של האבא בסדרה כמזרחי שמרן, אופק פתאום הביא נהג קאנון מהבוהמה העיראקית - בדיוק הפוך מהדמות שכתבתי. זה הכניס אותי לחרדות. אבל כשראיתי איך זה עובד יפה, אני חושב שהפנמתי את השיעור הזה. אופק מבחינתי הוא לא רק חבר אלא גם מורה, והשיעור הזה היה לי שיעור מכונן. היכולת לתת לעולם לשלוט עליך ולא לפחד מזה היה בשבילי לא רק שיעור לקולנוע, אלא גם לחיים".

שיתוף הפעולה הפורה של אופק ומדמוני נמשך ב"עלילות דוד", סדרת ספין אוף ל"בת ים ניו יורק" בכיכובו של יגאל עדיקא, וב"טייק אווי", סדרה שבמרכזה עמד בעל חברת שליחויות ממוצא רוסי, שזה אך השתחרר מבית חולים לחולי נפש. גם את סרט הקולנוע "המנגליסטים", שיצא ב-2003 ולווה בקבלת פנים קרירה בישראל אך בשורה של פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, יצרו השניים יחד ("זה סרט שעשינו בו הרבה טעויות", מודה מדמוני) וכן את המיני סדרה "מלנומה אהובתי" ב-2005, שהתבססה על סיפורו האמיתי של יגאל עדיקא, שאשתו חלתה בסרטן עור סופני ("זה הדבר הכי טוב שעשינו ביחד לדעתי", הוא אומר).

"מלנומה אהובתי" היה הפרויקט המשותף האחרון שלהם יחד. בעוד שאופק המשיך ליצור סרטי תעודה, מדמוני פנה לעריכת תסריטים של סדרות טלוויזיה ("לאהוב את אנה", "סרוגים", "חיים אחרים"). כבעל משפחה, הוא מסביר, זה היה המקום הנכון בעבורו לפרנסה. עם זאת, הוא מלא ביקורת על הטלוויזיה המסחרית בארץ. ולא, הבעיה העיקרית שלה בעיניו אינה דווקא הקריצה לרייטינג.

"רייטינג כשלעצמו זה לא דבר רע", הוא אומר, "ולכן בתחילת דרכו, ערוץ 2 שסגד לרייטינג עדיין עשה דברים סבירים. אבל היום שם המשחק כבר אינו רייטינג, אלא איך לייצר תוכניות שמבוקשות על ידי מפרסמים. השלטון על התכנים נמצא בעצם בידיו של המפרסם שרוצה למכור. סדרות כמו 'הבורגנים', למשל, הביאו רייטינג טוב אבל לא היה להם המשך כי היה בהן משהו 'דאונר', שלא מוכר טוב. איך נמכור טיטולים אחרי הדיכאון הזה? אחרי שהתעשייה הפנימה את צורת החשיבה הזאת, משהו בה נהפך למושחת, ועכשיו היא מעדיפה סדרות שמעודדת צריכה באופן מובהק, כמו 'מסודרים'".

בגלל השינויים שחלו בעולם הטלוויזיה המקומי בשנים האחרונות, החליט מדמוני כי לא ישוב לביים סדרות, ויסתפק בכתיבה. "היום הבמאי הוא לא יותר מבורג במערכת, חלק מהמיתוג של ערוץ זה או אחר. אפילו הרגע שבו אתה הוגה את הרעיון לתסריט, שזה רגע מאוד אינטימי, נהפך לנכס של גוף השידור. היום כבר ברגע הזה, שאמור להיות הכי קדוש ונקי, אתה צריך לחשוב אם הסדרה תעודד צריכה או לא ואם תהיה קרן שתשים עליה כסף או לא. חוץ מזה, הטלוויזיה הישראלית נהפכה לבית חרושת: בסדרת דרמה אתה צריך לנפק עשר דקות צילום ביום וגם להכניס תוכן שיווקי על ימין ועל שמאל, וזה מביך. המקום של הכתיבה הוא עדיין יותר נקי".

כשעבד עם התסריטאי ארז קו-אל על הסדרה "חיים אחרים", מסר לו קו-אל את התסריט של "בוקר טוב, אדון פידלמן". לתסריט היו כמה היבטים, מספר מדמוני, והוא החליט למקד אותו בנושא האבהות ויחסי אב ובן. כדי להימנע מזווית התבוננות שחוקה על הנושא הזה, ניסה לזקק אותו לכיוון מיתי, הוא מסביר.

"המקום המעניין ב'פידלמן' בהקשר הזה הוא המאבק בין הדם לרוח: נוצר משולש של אבא, בן ביולוגי והשולייה אנטון, שנהפך לבן הרוחני, והשאלה היא מה ינצח, האבהות הביולוגית או הקשר שנוצר בין האב לבנו הרוחני. בנוסף, החלנו את הדילמה הזאת גם בהקשר הרומנטי: אשתו של נוח הרה ממנו, שזה קשר הדם הכי חזק שיכול להיות בין גבר לאשה, ואז מגיע אנטון והשניים מוצאים חן זה בעיני זו. מה ינצח? בעיני זו הזווית המעניינת בהתייחסות לנושא הלכאורה נדוש", הוא אומר.

היחסים בין אנטון לבין אשתו ההרה של נוח מעלים על מסך הקולנוע תמונות לא שגרתיות: סצינות של תשוקה לאשה הרה, והצגתה של זו כדמות מושכת, סקסית, בעלת תשוקות ויצרים - הרחק מהייצוג המקובל של אשה הרה כנטולת מיניות וסקס אפיל. "הריון הוא דבר מושך, מעניין, הבעיה היא האופן שבו העולם הגברי במהותו יוצר את הדיכוטומיה של אשה כאובייקט מיני מחד, ומאידך אובייקט להבאת ילדים לעולם, מעין כלי קיבול", אומר מדמוני. "לקחת מאהבת שהיא אשה בהריון זה סוג של טאבו בחברה שלנו. וזה טאבו גברי במהותו כי הוא מערער את היכולת של הגבר לשלוט על פרי בטנו, והופך את האשה למשהו עצמאי".

לדבריו, הוא לא חשש להציג אשה הרה באופן הזה, אבל בשלב מסוים, הבין כי הדבר עלול לעורר רתיעה בקרב אנשים מסוימים. משקיע צרפתי שהתעניין בסרט, למשל, הודיע למדמוני ושריר כי ישקיע מכספו בסרט אך ורק אם הם יוותרו על ההריון הזה, יעלימו אותו מהסרט. המשיכה של אנטון לאשה ההרה נראתה למשקיע הזה מבהילה ודוחה, מספר מדמוני. "הוא טען שבעיקר לנשים יהיה קשה לראות זאת", מחייך הבמאי. למרבה השמחה, מדמוני ושריר ויתרו על ההשקעה ולא שינו את התסריט.

נושא נוסף שמודר לא פעם מן המסכים אך מדמוני בחר להציב במרכז הסרט הוא הזיקנה. יצירותיו המשותפות עם אופק עסקו שוב ושוב בשוליים של החברה הישראלית, בפריפריה. הפעם עוסק מדמוני בפריפריה אחרת. "אני מסתכל על המסך בישראל, יותר בטלוויזיה ופחות בקולנוע, והנה קיימת קבוצה שלמה, שהיא בעצם לא קבוצה אלא שלב בהתפתחות שלנו עצמנו, שמודר מהמסך בצורה ברוטלית. זה ממש פשע.

"כשאתה אומר שגיל מסוים הוא לא נעים, הוא מפחיד ולא כדאי להראות אותו, אתה מתעלם מהיבט מסוים בקיום, אתה מסרס אותו ובז להוריך ולעצמך בעוד 30 שנה. יש בזה משהו מבעית. אנחנו צועקים על זה שלא רואים מספיק על המסך את המזרחים, ואת האלה ואת ההם, אבל את זה אנחנו לא רואים. במובן הזה אני גאה בכך ש'פידלמן' לוקח אדם בסתיו ימיו ושם אותו בפרונט, עם החששות שלו מבגידת הגוף וההיהפכות שלו ללא רלוונטי", הוא אומר.

ביקורת נמתחה על החלטתו של מדמוני ללהק את ששון גבאי, בן 64 בלבד, לתפקיד פידלמן הקשיש שנמצא בערוב ימיו. מדמוני מסכים שעל פניו, מבחינת הגיל, נראה כי גבאי צעיר מדי לתפקיד הזה, אבל מסביר כי שיקוליו היו אחרים. "הפנים של השחקן הם הנוף של הסרט. הפלטה של הצבעים. ומשהו בפיסול הפנים של ששון, עם כל הקימורים והקמטים, היה בעיני הדבר הכי מתאים לכל הלבטים הפנימיים של הדמות הזאת. התחושה של מישהו שהשנים חרצו בו חריצים. לתחושתי זה היה לא רק השחקן הכי נכון שיכולתי למצוא לתפקיד הזה, אלא היחיד בארץ שיכול היה להתאים לו", הוא אומר.

רוב העבודה עם גבאי על עיצוב הדמות נעשתה תוך בניית ביוגרפיה פיקטיבית, ובדיונים על אופיה של הדמות, שבהם מדמוני וגבאי הבינו שהם מהלכים על חבל דק מאוד. "מדובר בדמות קשה, אכזרית, באב לא טוב שהאלימות מתפרצת ממנו מדי פעם. עד כמה היא יכולה להיות דמות שמוליכה סרט ושהקהל יכול להזדהות איתה? הוא הרי סוג של אנטי גיבור, שהחיוך הראשון שלו בסרט מגיע בדקה ה-95.

"הפחדים של ששון וגם שלי במובן מסוים, היו עד כמה רחוק אפשר ללכת עם הבלאנס העדין הזה, של דמות כל כך קשה שאנחנו בכל זאת רוצים שהקהל יאהב", מסביר מדמוני. "ברגע שהסכמנו על זה, הגענו לסט, ושם כבר לא היה צורך להדריך את ששון. שם כבר יכולתי להניח לו לנפשו, כי הוא באמת וירטואוז ענק".

תוך כדי העבודה על הסרט, הבין מדמוני כי יחסי אב-בן הם מוטיב חוזר בעבודותיו, נושא שמושך אותו ומרתק אותו. כך היה ב"בבת ים ניו יורק", כך ב"פידלמן", וכך גם בתסריט לפיצ'ר "מקום בגן עדן", שכתב עוד לפני שהחל לעבוד על "פידלמן", ושאותו הוא עתיד לצלם בתחילת השנה הבאה.

"מקום בגן עדן" מספר על רבי שמחה, ניצול שואה ששירת כטבח בצה"ל בשנות ה-50, בימי פעולות התגמול, וחתם על חוזה מפתיע עם קצין קרבי ששירת עמו בבסיס: זה מכר לו את המקום המובטח לו בגן עדן, כמי שהציל חיים של נפשות רבות מעם ישראל, תמורת שקשוקה עסיסית. 40 שנה לאחר מכן, כשאותו קצין נוטה למות, יוצא בנו, חוזר בתשובה ברסלבי, לחפש את רבי שמחה כדי לבטל את החוזה המוזר ולהבטיח לאביו את מקומו בגן עדן.

לצד זה, עתיד לעלות בקרוב על המסך שיתוף פעולה חדש בינו לבין מדמוני. לאחר שש שנים של פעילות נפרדת, השניים יצרו יחד סדרה המיועדת לשידור בערוץ הראשון (מועד השידור עדיין לא נקבע ), נקראת "30 שקל לשעה" ונשמעת כפרויקט אופק-מדמוני מסורתי, מסקרן ומבטיח.

היא מתרחשת בבניין של חברת פרסום ותקשורת, אבל הבמאים, התסריטאים ומנהלי הפרסום הם הסטטיסטים, והדמויות שבחזית הן דווקא עובדות הניקיון. שלוש הגיבורות הן עובדות בחברת כוח אדם, המועסקות בתנאים עלובים, ומחליטות לנצח את השיטה. הן פונות לחברת התקשורת בעצמן, מציעות את שירותיהן בזול ומקימות קואופרטיב. "אך בסופו של דבר, מכיוון שטבע האדם הוא שתלטני מנעוריו, הן קמות ומקימות בעצמן חברת כוח אדם", מחייך מדמוני. *



יוסי מדמוני. ''יש את המיתוס הרומנטי של דמות האמן, אבל הקולנוע מאתגר את התפישה הזאת''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו