בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר מייקל קנינגהאם מדבר על ספרו החדש "עם רדת הערב"

מה קורה לסוחר אמנות שמתאהב פתאום באח הצעיר והיפה של אשתו? מייקל קנינגהאם, שכדי לכתוב את ספרו החדש "עם רדת ערב" עבד במשך שבוע בגלריה קטנה, חושב שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לאמנות כאל סחורה ולהיזכר מה גרם לנו להימשך אליה מלכתחילה

תגובות

כאשר מייקל קנינגהאם החל לכתוב את הרומן החדש שלו "עם רדת הערב" (הוצאת כתר, תירגמה כרמית גיא) הוא התכוון למעשה לכתוב על יופי. בראיון טלפוני מביתו בניו יורק הוא מסביר כי ידע שזהו נושא מופשט וכי הוא צריך לחשוב איך להפוך את העיסוק בו לסיפור.

בסופו של דבר בחר לספר על זוג, פיטר ורבקה האריס, שניהם בשנות ה-40 לחייהם, ניו-יורקרים מתוחכמים, קרייריסטים, הוא בעל גלריה בינונית לאמנות, היא עורכת כתב עת קטן לאמנות. ביקור פתאומי של מיצי, האח הצעיר והיפה של רבקה, גורם לתזוזה פנימית אצל פיטר, משהו בו פוקע.

פיטר מוקסם מהפיסיות של מיצי, מהניהליזם שלו, מהתעתוע והרמאות שלו. משהו בו מבקש להחריב את כל מה שיש לו. "הנעורים", כותב קנינגהאם, "הם הטרגדיה הסקסית היחידה. ג'יימס דין מזנק לתוך הפורשה ספיידר שלו, מרילין הולכת למיטה". הספר עמוס בשלל איזכורים שנעים מ"מוות בוונציה" של תומס מאן ועד "תמותי צעירה, תישארי יפה" של להקת "בלונדי".

קנינגהאם נולד באוהיו ב-1952. הוא זכה להכרה בינלאומית ב-1998, כאשר ספרו "השעות" ראה אור (יצא בעברית בהוצאת כתר, תירגמה כרמית גיא). הספר עסק בהשפעה של וירג'יניה וולף על שלוש נשים מתקופות שונות. הוא תורגם לשפות רבות וזיכה את קנינגהאם בפרס הפוליצר לשנת 1999 ובפרס פן פוקנר. הספר גם עובד לסרט קולנוע בהשתתפות מריל סטריפ, ג'וליאן מור וניקול קידמן שזכתה באוסקר על תפקידה. ספר נוסף פרי עטו שראה אור בעברית, גם הוא בהוצאת כתר, הוא "עשבי פרא", שדמותו של המשורר וולט ויטמן משמשת לגיבוריו מקור השראה.

קנינגהאם חי בניו יורק עם בן זוגו קן קורבט כבר יותר מ-20 שנה. הוא מספר שבימים אלה הוא עסוק בכמה דברים. הוא כותב רומן חדש, עובד על תסריט המבוסס על "טבעת החנק" של הנרי ג'יימס וכותב סדרת טלוויזיה ל-HBO.

לא לחינם בחר קנינגהאם לכתוב על עולם האמנות, בצעירותו רצה להיות צייר. הוא מבקר קבוע בגלריות ובמוזיאונים והעולם הזה מעורר בו מחשבות. "כבר כמה זמן אני חושב על כך שרוב האמנות העכשווית הרצינית ביטלה את היופי כקיטש סנטימנטלי. רוב האמנות שאנחנו רואים היום היא קונצפטואלית או אירונית או כל מיני דברים אחרים. אני חושב שאנחנו כמין, כבני אדם, לא השתנינו כל כך במשך השנים. אנחנו עדיין אותם אורגניזמים שמגיבים למיכאלאנג'לו ומונה. אני לא בטוח שאנחנו מסתדרים כל כך טוב בתוך דיאטת היופי הזאת שגזרנו על עצמנו. הרומן הזה הוא בעצם על איש שמוכר אמנות ומתחיל להרגיש כמיהה למשהו יפה".

ניכר מהספר שאתה מכיר היטב את עולם האמנות.

"יש לי כמה חברים שהם סוחרי אמנות או שיש להם גלריות. יש איש מאוד מתוק, ג'ק שיינמן, שיש לו גלריה קטנה משלו והיא בעצם היתה המודל לגלריה של פיטר האריס. עבדתי שם במשך שבוע כחלק מתחקיר שעשיתי. עזרתי לתלות תמונות בתערוכה, דיברתי עם אמנים וביום האחרון שלי שם אפילו ניסיתי למכור אמנות לאנשים".

הצלחת למכור?

"לא מכרתי כלום", הוא צוחק, "לא ממש הייתי מוצלח בזה. כשהראיתי לג'ק ולשאר חברי סוחרי האמנות את הספר הם אמרו שהוא די מדויק, אבל שהעולם שבו מוכרים אמנות במחירים גבוהים הוא הרבה יותר ציני, תחרותי וחומרני ממה שאני מציג ברומן. כנראה ברומן אני עושה חסד עם עולם האמנות".

קנינגהאם מסכים שלא היה אכזרי כלפי העולם הזה כפי שיכול היה, הוא מסכים שעולם האמנות, המוכרים והקונים השתנו מאוד ב-20-30 השנים האחרונות. "אי שם בשנות ה-80 האמנות נהפכה לסחורה. היא נהפכה למשהו שמשקיעים בו כמו שמשקיעים בנדל"ן. כיום, לעתים קרובות האמנות נקנית על ידי אנשים שיש להם הרבה כסף אבל לא יודעים כלום על אמנות. הם פשוט קונים אמנות כדי להיות קול וכדי למכור את זה ברווח גדול. היום זה מוצר כפי שזה לא היה מעולם ואני חושב שזה משנה לא מעט דברים".

סוס והיסוס

אבל פיטר, סוחר האמנות שמתאר קנינגהאם, אינו דמות נלעגת. הוא לא סוחר גדול שמרוויח מיליונים, אלא עדיין נלחם על מקומו. המניע האמיתי שלו הוא עדיין המשיכה ליופי. והיופי של מיצי הצעיר משנה את חייו. בעצם מה שעומד בפני פיטר, גבר בן 43, זו הבחירה בין החיים הנורמליים שיש לו לבין הרס עצמי.

"אני תמיד מתעניין בדחף האנושי הקיים בנו, להרוס לגמרי את החיים שלך, לעזוב הכל, ולהתחיל מחדש", אומר קנינגהאם, "זה לא דחף רציונלי, אבל זה דחף שאחדים מאתנו מרגישים חלק מהזמן", אומר קנינגהאם וצוחק כמי שמכיר מקרוב את הדחף.

הדור של פיטר, בני ה-40, שתרבות הנעורים שלהם קשורה קשר הדוק לפופ ולרוקנרול, מרגישים לפעמים שהם לא היו אמורים לחיות כל כך הרבה, שהיו אמורים לחיות מהר ולמות צעיר. אם לא מתת צעיר ופרוע הרי שקיבלת עונש ונהפכת לבורגני.

"אני יודע! זה בדיוק זה. זה בדיוק מה שקרה לי. רגע אחד היה נדמה שאני סופר צעיר ושאפתן שמסתכל על מסיבת הקוקטייל מהחלון ברחוב, רואה את הסופרים הידועים אוכלים את ארוחת הערב שלהם וברגע השני הייתי בתוך המסעדה. אני חושב, וזה גם הכיוון של הרומן, שאם אנחנו לא חיים מהר ומתים צעירים אלא חיים מהר ומתים זקנים אנחנו צריכים לעשות את זה באצילות. באמריקה יש חזרה לילדות. נשים בנות 60 עושות ניתוח פלסטי ונראות בנות 33, וגברים בני 45 מסתובבים עם כובעי בייסבול ושורטס, אותם בגדים שלובשים הילדים בני ה-15 שלהם. והרי כל מי שלא מת צעיר מזדקן, אנחנו צריכים לקבל את זה ולהבין שלמען האמת למדנו דבר או שניים ושיש ערך אמיתי להזדקנות, גם אם גיליון ספטמבר של 'ווג' לא אומר את זה".

חלק גדול מהקושי של פיטר נובע מכך שההצלחה שלו מוגבלת.

"זה מאוד חשוב לי שהוא סוחר אמנות סולידי ובינוני. הוא לא ממש הגיע לגבהים שקיווה להם. זה לא רק הדבר שמוביל אותו למשבר, אלא גם מה שככל הנראה מעורר בו ספקות. יש סוחרי אמנות מאוד מצליחים, כמו לארי גגוזיאן, ואני מדמיין לעצמי שכשהם יושבים בחדר האחורי של הגלריה שלהם הם אומרים לעצמם שהכל הולך פשוט מצוין. רק אדם שלא מרגיש שהוא כל כך מצליח יכול להיות נתון לספקות כבדים".

בתחילת הספר פיטר ורבקה תקועים בפקק בגלל סוס מת באמצע הכביש. הסצינה מעלה על הדעת את ראשו של הסוס המת ב"הסנדק". קנינגהאם אומר שחשב דווקא על "אנה קרנינה" ועל טולסטוי כשכתב את הפתיחה הזאת. "חשבתי על האופן שבו אנה קארנינה מגיחה לראשונה כשזר נפגע על ידי הרכבת, זה מעין רמז מטרים. חוץ מזה חשבתי על מוות של חיה, של יצור מעולם הטבע, של הסוס שהיה בסביבה כשמיכאלאנג'לו צייר".

ההתייחסות שלו לתומאס מאן היתה, לדבריו, לא מודעת בתחילה. "'מוות בוונציה" הוא ספר מאוד חשוב בשבילי וכמו שקורה עם ספרים מאוד אהובים, הם נספגים בתודעה שלנו, וכמעט נהפכים לחלק מהזיכרון שלנו. רק כשהייתי כבר בתוך כתיבת הרומן הבנתי שהספר שאני כותב הוא מעין הדהוד של 'מוות בוונציה'".

הומוסקסואליות לא עומדת במרכז הספר. אם כך, למה בעצם פיטר מתאהב באח של אשתו ולא באיזו אחות צעירה ויפה של אשתו?

"נכון שהומוסקסואליות היא לא העניין כאן ואני שמח שזה הובן כך. פיטר הוא הטרוסקסואל ורציתי שהוא יהיה הטרוסקסואל, ושהמשיכה למיצי תהיה יותר קשורה ליופי ולנעורים ולחוסר אחריות. אם זאת היתה האחות של אשתו זה היה אחרת. רציתי שהם יהיו נאהבים שדינם נחרץ מראש".

אולי זה משום שפיטר לא רוצה להיות בורגני סטרייט שמנהל רומן עם אשה צעירה. הרי אין מעשה בורגני מזה. הוא רוצה לעשות מעשה רדיקלי.

"זה נכון. אבל אני גם חסיד גדול של הרעיון שהמיניות היא מורכבת ומיוחדת לנו, כמו כל חלק אחר באישיות שלנו. ההבחנה בין גיי, סטרייט וביסקסואל היא קצת כללית וחסרת שחר. אני מתעניין בדמויות שהמיניות שלהם לא 100% רק לכיוון אחד, כי אני חושב שיש הרבה אנשים כאלה ולא מספיק מכירים בזה. אנחנו מעדיפים לא להתעסק בזה ולקבוע ההוא גיי וההוא סטרייט. אני חושב שזה יותר מורכב מזה".

רגע של חסד

המשיכה של פיטר ליופי גם גורמת לכך שהוא פוגע בבתו כי היא לא יפה מספיק. הוא לא יכול להשוויץ בה בפתיחות של תערוכות כי היא לא נראית מספיק מתוחכמת, רזה ואצילית כמו ההורים שלה. יש לו דחף לומר לה את מכוערת, את לא מבריקה כל כך, את מאכזבת.

"פיטר עשה דבר נוראי לבת שלו", אומר קנינגהאם, "כי בזמן שהיא התבגרה הוא התעלם ממנה. הוא לא החליט להתעלם ממנה אבל במובן מסוים זה מה שקרה. אני מתעניין באופן שבו הורים בוחנים את עצמם או לא בוחנים את עצמם כהורים. יש רעיון מסוים בתרבות שלנו בנוגע להורות. אנשים אומרים 'הוא פוצץ את הגשר והרג 75 אנשים אבל הוא היה אבא טוב או היא היתה אמא טובה'. כאילו זאת תכונה שאמורה לגאול אותך. ההורים שאני מכיר עושים כמיטב יכולתם אבל הם אנושיים, הם טועים, ובגלל זה הפסיכואנליזה קיימת".

וגם זה לא עוזר.

"אני יודע!" הוא צוחק, "אחרי שהספר 'השעות' יצא, ויש שם גיבורה שיש לה דעה אמביוולנטית על הילד שלה, המון נשים ניגשו אלי ואמרו לי תודה שכתבת על אשה שיש לה רגשות מעורבים בקשר להיותה אמא. זה עדיין טאבו בחברה שלנו".

"הרומן" עם מיצי מקבל תפנית מכאיבה מאוד בשביל פיטר. האם בסופו של דבר הוא לא נכנע לחיים הישנים שלו?

"אני חושב שזה פתוח לפרשנות. אני חושב על פיטר כעל אדם שהצליח להגיע לרגע שקט של חסד, הוא מבין את המשקל האמיתי של יופי אנושי שיש בו כאב ויש בו הזדקנות. זה היה בפניו תמיד והוא לא ראה את זה. אולי הוא פיספס משהו באשתו. אנשים בימינו מנסים להתחיל הכל מחדש עם מישהו צעיר יותר במקום לנסות לחיות כמבוגרים ולחיות עם ההזדקנות ביחד".

באמת יש בספר הזה אמירה מפתיעה נגד גירושים. זה מאוד רדיקלי מצדך.

"אני יודע! סופרים אמורים להיות רדיקליים!" *



מייקל קנינגהאם. דחף להרס עצמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו