בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקיץ של אביהן

אריקה הלר לא קראה את "מלכוד 22", אלכסנדרה סטיירון נבהלה מסצינת מין ב"בחירתה של סופי" וגלי ולס, בתו החורגת של הפילוסוף א"ג' אייר, אינה שוכחת את הנסיבות שבהן הכירה את נעמי קמפבל. שלוש בנות של ענקי רוח מפרסמות ספרים אוטוביוגרפיים ומנסות להפוך דף

תגובות

ניו יורק טיימס

להיות בתו של ענק ספרותי - זו עשויה להיות ברכה, ובאותה מידה זה עשוי להיות נטל. בנותיו של המשורר האנגלי ג'ון מילטון קנו להן תהילת עולם כשהעלו על הכתב את יצירת המופת הארכנית של אביהן העיוור, "גן עדן האבוד" (שהסופר והמבקר סמואל ג'ונסון כתב עליו: "איש לא הצטער שאינו ארוך יותר"); מרי שלי, בתו של הפילוסוף הפוליטי ויליאם גודווין (שעודד אותה לטפח את היצירתיות) נישאה למשורר שלי, כתבה את הרומן "פרנקנשטיין" ורשמה מפי ידידה הלורד ביירון את שיריו.

אבל אין צורך להרחיק כל כך בהיסטוריה כדי למצוא דוגמאות. בימים אלה מתפרסמים ספרים שחיברו שלוש בנות של דמויות גדולות מהחיים מתחום האמנות והספרות על הזכות, המפוקפקת לעתים, שנפלה בחלקן: אריקה הלר, בתו של ג'וזף הלר ("מלכוד 22" ו"משהו קרה"); אלכסנדרה סטיירון, בתו של ויליאם סטיירון ("הווידויים של נאט טרנר", "בחירתה של סופי" ו"חשיכה נראית"); וגלי ולס, בתה של העיתונאית ואשת הטלוויזיה די ולס, ובתו החורגת של הפילוסוף הבריטי הנודע א"ג' אייר. בשלושת הספרים האוטוביוגרפיים -"Yossarian Slept Here" , "Reading My Father" ו-"The House in France", שכתבו השלוש, בהתאמה - הן מעבירות את אור הזרקורים מהוריהן המפורסמים אל עצמן, ומאירות את תפקידי המשנה שמילאו.

מי את בכלל?

הלר עברה כנראה את החוויה הקשה ביותר מהשלוש, למרות בולם הזעזועים שסיפקה אמה המתפעלת, שירלי (שהלר התגרש ממנה בשנות ה-80). אביה, כותבת הלר בספרה, העריץ את בתו כשהיתה פעוטה, אך שינה את טעמו והיה לאב אכזרי כשהתחילה ללכת ולדבר.

ב-1996 נדהמה הלר, שהיתה אז בשנות ה-40 לחייה, לקרוא את כתב היד של ספרו "משהו קרה", רומן אוטוביוגרפי ברובו שהיא מתארת כ"569 עמודים של זעם נושך, צורב ורווי עוקצנות". בין דפיו היא גילתה את "התיעוב" שלו כלפיה, חשוף וגלוי. בפרק שהוא קרא לו "בתי אומללה" היא מצאה "שנים של שיחות שתועדו מלה במלה", והתחלחלה לקרוא איך מתאר המספר את בתו: "לפעמים היא נראית כל כך מיואשת, עד שאני מוצא את עצמי מתייסר בשקט לצדה, כאילו ליד ארון מתים ריק שבו שוכב העתיד שלה, מת כבר עכשיו". כשהתעמתה עם אביה ושאלה "איך יכולת לכתוב עלי כזה דבר?" הוא ענה: "למה את חושבת שאת מספיק מעניינת כדי שאכתוב עלייך?"

אף על פי כן, 12 שנה לאחר מותו של הלר, הבת הצליחה להתרחק די הצורך ולכתוב במבט אוהב (רוב הזמן) על פרק החיזור ברומן של אביה ואמה (שזכה לעידודה של סבתה הנמרצת, דוטי הלד), ותיעדה בקור רוח יחסי את התהפוכות שחוללה תהילתו של אביה בחיי המשפחה, בחיי החברה שלו ובהתנהגותו. האם היה אגואיסט חסר לב? היא מספקת עדויות מרשיעות רבות, אך גם כוללת עדות בולטת של העורך של אביה, רוברט גוטליב, שציין בחיבה: "איש לא נהנה מהצלחתו של ג'וזף הלר יותר ממנו עצמו".

גם אם ספרה של הלר אינו מתמקד בסילוק חשבונות אלא דווקא בהרחבת היריעה של תיעוד חיי אביה, היא אינה מהססת לשלוח גם כמה חבטות צוהלות. למשל, היא מספרת על נקמתה של הסבתא דוטי בחתנה לשעבר לאחר הגירושים: היא גזרה את ראשו של הלר מכל תצלום בגלריה המשפחתית שלה, והדביקה כדורי צמר גפן בחורים שבהם היה פרצופו. כשהלר מהרהרת בתוצאה, היא "נרגשת מעצם ההמצאתיות שבמעשה". "גזיר-גזור, כך התמוטטו 30 שנות נישואיה של אמי", היא ממשיכה.

נקמתה שלה היתה מרומזת יותר: היא מעולם לא קראה את ספרו הראשון של אביה, "מלכוד 22". כל פעם שניסתה לקרוא אותו, היא כותבת, משהו היה מסיח את דעתה: "היה צריך להוציא את הכלב לטיול, לסדר את הגבינות במקרר בסדר אלפביתי".

האם ייתכן שזו נקמה על גישתו המזלזלת של אביה? הלר מן הסתם היתה טוענת שלא, אבל היא מודה שהקושי שלה לקרוא מרתק. "האם אני משוגעת שלא קראתי את ?מלכוד 22'?" היא שואלת. "ואם העובדה שלא קראתי אותו אין פירושה שאני משוגעת, האם פירושו של דבר שאהיה משוגעת אם אקרא אותו עכשיו?"

אלכסנדרה סטיירון החלה לראשונה לקרוא את ספרו של אביה, "בחירתה של סופי", ברגע שיצא לאור, ב-1979, כשהיתה בתחילת גיל ההתבגרות. זה היה בשיעור ספרייה בבית הספר בקונטיקט. לאחר כמה פרקים הגיעה לסצינת מין לוהטת וברחה מהחדר, מוצפת מבוכה של מתבגרים, וניסתה "שלא להקיא על הנעליים החדשות שלי".

מישהי בזכות עצמה

היא לא חזרה אל הספר, אלא כעבור 25 שנה. בספרה "Reading My Father", סטיירון מודה שכבחורה צעירה "הייתי קשורה מאוד לזהות שלי כבתו של ויליאם סטיירון", ורדופת פחד ש"אהיה אפס אם לא אצליח לעבור מילדה של ?מישהו חשוב' ל'מישהו חשוב' בזכות עצמי".

אבל היא גם מוכיחה שהיא מתייחסת לאביה הסופר ביראת כבוד. "עבודתו עמדה במרכז הקיום במשפחה, כמעין הלמות תוף תמידית שפעמה מתחת לכל מה שעשינו", כותבת סטיירון. היא ואחיותיה ואחיה הבוגרים ידעו ש"הספרים הם בעלי החזקה על לבו", לא ילדיו, אבל הם לא פיקפקו באהבתו אליהם, "אף שלא תמיד יכולנו להצביע על ראיות שיאששו זאת".

סטיירון הייתה משוכנעת שאינה מוכשרת דיה לכתוב (מתוך בושה על שבילדותה אהבה לצפות בטלוויזיה ולאכול קורנפלקס, הרגלים שאביה גינה), ובתחילה ניסתה להותיר חותם ולהפוך ל"מישהי בזכות עצמה" במשחק בתיאטרון. אך בשנות ה-30 לחייה היא נדבקה בחיידק הספרותי ופירסמה רומן, "All the Finest Girls".

לאחר מות אביה, ב-2006, החלה לכתוב את הספר על חייו, ספר הכתוב בנימה מכבדת ומהורהרת, המרחיק עד שני דורות לאחור כדי לשחזר את עברו, ילדותו, החינוך שלו, הקריירה שלו, הדיכאון שסבל ממנו וחייו כבעל וכאב.

ב-2008, במסע לחיפוש אנקדוטות, היא ביקרה את ידידיו של אביה, פיטר ומריה מתיאסן, בסגפונאק שבמדינת ניו יורק. כשמריה מזגה לאורחת תה, היא סיפרה לה בצחוק: "את יודעת, בדיוק מזה פחדנו. שאת תגדלי ותכתבי עלינו ספרים!" אבל ההתפתחות הזאת אינה מפתיעה. "הסיפורים של אבא נהפכו לסיפורים שלי", היא כותבת. איך תוכל לספר את הסיפור שלה מבלי לכרוך בו את סיפורו שלו?

זיכרונות ממלון צ'לסי

גלי ולס שונה משתי הבנות הספרותיות האלה, ושונה גם מהוריה הדומיננטיים. אופיה הנחוש והעצמאי עולה מדפי ספר הזיכרונות שלה, "The House in France". כבר כילדה נדמה שלא היתה זקוקה לשמירה ולהגנה. אמה, די ולס, ואביה הביולוגי, דיפלומט אמריקאי, התגרשו אך נותרו ידידים כשהיתה קטנה מכדי להבחין בכך, והיא חיה עם אמה ובילתה את החופשות עם אביה. "שניהם היו שלי לחלוטין", היא כותבת. "הייתי בת יחידה כפולה, מצב שהתאים לי מאוד".

עד מהרה התחתנה אמה בשנית - עם הפילוסוף טוב הלב, פזור הנפש והפלרטטן א"ג' אייר, המוכר בשם פרדי, והילדה הסתגלה ללא קושי לחיי משפחה כאוטיים אך זוהרים בקמדן טאון שבלונדון, ובדרום צרפת, בחווה הישנה והמקסימה של אמה, לה מיגואה. היא פרחה על מצע נרקיסיזם נדיב שהוריה הקרינו, וידעה להשיג מהם מה שהיה נחוץ לה.

לאחר שעזבה את הבית ללימודים באוקספורד נהפכה עד מהרה לדמות מעניינת בזכות עצמה, כשהחל קשר רומנטי רציני בינה לבין מרטין אמיס (שפירסם את ספרו הראשון כעבור שלוש שנים). ולס מספרת על חופשת קיץ בחווה בתקופת החיזור ביניהם. שני הגברים היו משחקים משחקי שחמט קשוחים אחרי ארוחת הערב, מעשנים ושותים יין, בעוד כל אחד מהם זומם "איך להרוג את האיש שבצד השני". היא כותבת: "עד שהכרתי את מרטין, חשבתי שפרדי הוא האיש התחרותי ביותר בעולם, מבחינה אינטלקטואלית ומינית כאחת. אבל התברר שטעיתי".

כשהקשר התפרק, ולס התמוטטה, אך אמו החורגת של החבר לשעבר, ג'יין (הסופרת אליזבת ג'יין האוורד), ניחמה אותה בציטוטים משיריו של ביירון, ואילו אביו, קינגסלי אמיס, מזג לה ויסקי וליטף את ידה. ולס מצאה לה גבר אחר ובסוף שנות ה-70 נישאה ליוצר שאפתן של סרטים תיעודיים ועקרה לניו יורק, שם החלה לכתוב ולערוך מגזין חדש ושמו "קונדה נאסט טראוולר". אמה, במהלך מאלף, חצתה בעקבותיה את האוקיינוס האטלנטי, שכרה חדר במלון צ'לסי, וגם אביה החורג בא לבקר.

באנקדוטה אחת מני רבות, ולס זוכרת שלקחה את אביה החורג למסיבה במנהטן. אייר, שהיה אז בן 77, שמע שגבר ענק מדבר בגסות לצעירה יפהפייה בקומה שמעל, ומיהר לעזרתה. זו היתה נערה רזה בת 16 שקיוותה לטפח קריירה כדוגמנית אופנה. "אני מקווה שאצליח", אמרה לוולס בתחילת הערב. "אני לא חושבת שיש לך מה לדאוג", ענתה ולס מיד. שמה של הנערה היה נעמי קמפבל.

כשאייר גילה שהנערה האומללה מנסה להיחלץ מחיבוקו של הענק, הוא טפח על שכמו, והלה שאל בזלזול מי הוא חושב שהוא. "אני פילוסוף ידוע, תתפלא; שמי פרופסור סר אלפרד אייר", אמר האיש. "ומי אתה, אם יורשה לי לשאול?" הענק ענה: "אני מייק טייסון, אלוף העולם במשקל כבד". אייר לא הניד עפעף וענה: "אם כך, נערי החביב, שנינו מצטיינים בתחומנו".

מלכוד 66

שלא במפתיע, יש חפיפה בולטת בין הדמויות המאכלסות את שלושת הספרים האלה. כשפעמון צילצל בבית משפחת הלר, סטיירון או ולס, יכלו לעמוד על המפתן פיטר מתיאסן, נורמן מיילר, קורט וונגוט, נורה אפרון או ג'ורג' פלימפטון. הבתים שבהן גדלו שלוש הנשים האלה היו כה רבי השפעה וכה מרכזיים מבחינה חברתית, עד שכמעט כל שם ספרותי חשוב באנגליה ובארצות הברית בחצי המאה האחרונה ביקר בהם בהזדמנות זו או אחרת. כשקוראים על כל האריות האלה, המחככים אפים בספרי הזיכרונות של הגורים, יש לפעמים תחושה של אי-נוחות, כאילו פתחנו בעליצות שקית הפתעות בטקס זיכרון באוגוסט. אבל מה האלטרנטיבה?

הלר הקדימה תרופה למכה ביחס לאי-נוחות הזאת כשהזכירה בספרה את תגובתו העוקצנית של ידידו של אביה (וידידה של ולס, וידידו של סטיירון), העיתונאי והסופר כריסטופר היצ'נס, כשבשנה שעברה האשימה אותו אחת הקוראות בהפרחת שמות מפורסמים בספר אוטוביוגרפי משלו, "22-Hitch". "כן, הייתי צריך להשאיר את כל האנשים והסיפורים המעניינים האלה מחוץ לספר", השיב היצ'נס.

אילו ניפו הבנות את הדמויות והסיפורים הבלתי נשכחים שליוו את חייהן, הן היו אולי שומרות על עצמן מפני האשמות בהפרחת שמות מפורסמים, אבל לא היו נותרים להן סיפורים לספר. זה מין מלכוד 22 של נצר ספרותי, כפול שלוש. אפשר לקרוא לזה "מלכוד 66".



ויליאם סטיירון ובתו, אלכסנדרה סטיירון. הסיפורים של אביה הפכו לסיפוריה


תצלום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו