בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פונדק הרוחות

אשה שרוחות שולטות בה, תקשורת עם מתים, פסקול של דלתות חורקות וטקסים פולחניים עמדו במרכז היצירות שהועלו בפסטיבל "מחולוהט"

3תגובות

התוכנית שהוצגה ביום חמישי שעבר בפסטיבל "מחולוהט" היתה מפתיעה ברעננותה ובכישרון של היוצרים שהציגו בה, שעושים ככל העולה על רוחם על בסיס איתן של טכניקה וידע כוריאוגרפי. זו היתה תוכנית נהדרת של צעירים שהועלתה בסטודיו ורדה של להקת בת שבע במרכז סוזן דלל בתל אביב - סטודיו מרווח, ללא תפאורה, עם תאורה צדדית אחידה לאורך כל הריקודים, כשהרקדנים קרובים מאוד לצופים. מה צריך יותר מזה כשיש יוצרים מוכשרים ורקדנים טובים?

המכנה המשותף לארבע היצירות שהוצגו בערב הוא העיסוק בכישוף, רוחות ופולחן. הכל בהק במקצועיות של הרקדנים כשמתוך החומרים עלה גם הומור.

טליה בק ביצעה את הסולו "Airplay" שאפשר לתארו כאקספרסיוניסטי. גיבורתו היא אשה שרוחות שולטות בה. תנועותיה נעות כמו מחפשות דבר מה, ופתאום מתקשות, והתנועה נעשית מקוטעת, נשלטת על ידי כוח חיצוני. לפעמים נדמה שבתוך הגוף שלה משתולל כוח "אחר". בק היא רקדנית עם נוכחות חזקה, חזקה מספיק כדי להתמודד עם כל השדים שבפנים, כמו עם אלה שבחוץ. הריקוד מסתיים כשהיא עומדת וכפות ידיה נעות מצד לצד, כמו סערה ששכחה, אבל נמצאת בהמתנה לקראת ההתפרצות הבאה.

רוחות מככבות גם במחול "Check In" של גילי נבות. ארבעה רקדנים עומדים על הבמה, לבושים במכנסים קצרים שחורים ומקשיבים לפסקול של חריקות דלתות שאפשר לשייכן לאיזו טירה עזובה. וכמו בסיאנס הם אוחזים ידיים, נופלים זה לתוך זה, קמים לאט לאט, נעים כמו קשובים לאותו כוח חיצוני שמפעיל אותם. ופתאום נשמעת מוסיקה חביבה, כמו מהוואי, כמו קטורת של זיכרון, ונבות יחד עם הרקדן יניב אברהם רוקדים כשהם נראים קשובים למרכז הגוף, לנקודה בטבור ומחוללים בהנאה. נבות היא רקדנית בעלת נוכחות מעוררת ציפייה ויכולת טכנית מעולה, אברהם הוא בן זוג הראוי לה והדואט שלהם חביב ומסקרן גם יחד.

בהמשך יש גם דואט של שתי הרקדניות המצוינות ממי שימאזקי ודורון רז, ובו מעט קטעים שבהם שתיהן מבצעות אותה תנועה, מה שרק מעצים את ההבדל הגדול באיכויות התזוזה של השתיים, כשכל אחת מדגישה את אישיותה. הראשונה חזקה, מוצקה, קשורה לאדמה ומקרינה החוצה, ואילו השנייה רכה, מלטפת, מופנמת, ועם זאת, שתיהן כובשות את הבמה באותה עוצמה. המבנה של הריקוד פשוט והקומפוזיציה בנויה במקצועיות. האם אפשר לעקוב אחרי הסיאנסים וכוונות היצירה? לא תמיד, אבל הרי לא זה עיקר העניין.

הדואט "A Droom Come Tree", שיצרה נועה צוק, מיועדת לשתי רקדניות (היא אחת מהן). הן נראות כתאומות, לבושות בגד גוף עליון שחור בוהק, רגליהן חשופות ועל כפות רגליהן גרבונים קצרים. לא הצלחתי לעקוב אחרי הנושא והדרמטורגיה של אוהד פישוף, שגם ערך את הפסקול, אבל התנועה מעניינת בזכות עצמה. הריקוד נראה כדיאלוג בין משפטים אישיים היונקים מאותו שורש תנועתי אבל עם פתרונות שונים של כל אחת משתי הרקדניות. לקסיקון התנועה מושפע מאוהד נהרין ובכל זאת ניכר שבתוך אותה שפה, צוק מחפשת את הקול שלה.

התוכנית נחתמה ביצירה "מאבקים לאהבתה של המאה ה-21" של אריאל כהן, מחול תיאטרלי מטורף במובן הטוב ביותר של המלה. נראה כי היצירה עוסקת בתוכנית של תחרות ריאליטי טלוויזיונית על בימוי קטע של מחול. ביצירה מופיעה רקדנית שנראית חנוטה בבד אדום נוקשה, והיא אוחזת בידה סכין. כשהיא נועצת את הלהב בבגד וקורעת את הקליפה, מתגלה יצור שהוא הכלאה של אשה עם ירכיים עם רעמות שיער בהיר שופע כשל סוסים מיתולוגיים. רקדנית אחרת, קשורה באזיקוני פלסטיק בכפות הידיים והרגליים, מתקדמת על הרצפה כמו תולעת, וישנם גם רביעיית רקדנים, שהגוף שלהם צבוע בפסים עבים שחורים, כמו בטקס פולחני בשבט קדום, וכן צלם וידיאו שפניו מכוסות.

כדי לשייך כל זאת לאותה תחרות טלוויזיונית, ישנם גם מראיין שנראה נורמלי ומנהלת הצגה בחליפה מחויטת, שיערה אסף כמגדלור על ראשה. היא זו שמגישה לזוג המנצח זר פרחים; אחר כך היא בודקת את הממלכה שלה בעודה נוסעת על כלי רכב לילדים ואוחזת כלי נשק.

הרקדנים השוטפים את הבמה מדגימים את היכולת הטכנית: הם קורעים את עצמם מרוב גמישות, או משתתפים בפולחן קינה לאחת הדמויות, שמתה או נרדמה; כשאחד מהרקדנים מרים אותה ומפיח בה חיים כמו באגדת "היפהפייה הנרדמת", הקבוצה משתוללת כחבורה מהופנטת של שיכורים ובהמשך מתפתלת וצורחת כאילו היתה זו אשה הכורעת ללדת. הרקדנים נהנים מכל רגע והקהל משתאה ואינו מאמין למראה עיניו.

כל ההמולה הזאת נתמכת בשימוש חכם במשטח הבמה ובתנועה מפתיעה ומסקרנת שעושה כהן עם הרקדנים הטובים, החזקים והגמישים. כל זה היה יכול בקלות להיהפך לקיטש אחד גדול, אבל ביצירה אין שנייה משעממת אחת, וכמו קוסם בקרקס, כהן שולף בכל שנייה תחבולה נוספת.

"Airplay" מאת אלה רוטשילד, רקדנית: טליה בק, מוסיקה: ליאו סויטוביץ', עיצוב תלבושות: יפעה גניאל; "Check In" מאת גילי נבות, רקדנים: יניב אברהם, גילי נבות, דורון רז וממי שימאזקי, עיצוב תלבושות: אלין שטרן; "A Droom Come Tree" מאת נועה צוק, רקדנים: אייר אלעזרא ונועה צוק, עיצוב תלבושות: שרון אייל; "מאבקים לאהבתה של המאה ה-21" מאת אריאל כהן, רקדנים: גבריאל שפיצר, אסנת קלנר, עדי פלד, נועה כהן, שני תמרי, אורי לנקינסקי, גור פייפשקוביץ, מוסיקה: משה קוטנר, עיצוב תלבושות: אריאל כהן, נדב פינק ויפעת קנפי. פסטיבל "מחולוהט", מרכז סוזן דלל בתל אביב, סטודיו ורדה, 18.8



''Check In'' של גילי נבות. חביב ומסקרן


''Airplay'' מאת אלה רוטשילד. סולו אקספרסיוניסטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו