בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחייתה של המוסיקה המילולית

ההתעניינות במוסיקה עתיקה התמקדה בעשורים האחרונים בעיקר בבארוק, אבל חוקר המוסיקה רז בנימיני מציע מבט על התקופה הסוערת שקדמה לה, הרנסאנס - שהתאפיינה בקשר הדוק לטקסטים ולשירי משוררים

3תגובות

רז בנימיני, בן 36, קיבל לא מכבר תואר דוקטור במוסיקולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. נושא מחקרו: מוסיקה בוונציה של המאה ה-16. פגישתו הראשונה של בנימיני עם מוסיקה עתיקה היתה בלימודי התואר הראשון, בסמינר על מונטוורדי שהדריכה דורית טנאי. מאז דבק בחקר המוסיקה העתיקה, וגם את עבודת הדוקטור שלו כתב בהדרכת פרופ' טנאי.

כיום פועל בנימיני בשני תחומים: באקדמיה הוא מרצה על המוסיקה של תקופת הרנסאנס, ובעיסוקו השני הוא מנהל את סדרת הקונצרטים הקאמריים של הקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב (סדרה שעומדת לחזור בינואר 2012 אל משכנה הקבוע בבניין הקונסרבטוריון ברחוב שטריקר). הסדרה הוותיקה הזו נהנית מקהל קבוע, נאמן וסקרן ומתהדרת במבצעים מעולים מהארץ ומחו"ל. אבל מוסיקת רנסאנס נעדרת ממנה. ד"ר בנימיני מודה שלמרות ההיפעמות האישית שלו, לא עולה בינתיים על דעתו לארגן קונצרט על טהרת הרנסאנס לקהל ב"שטריקר". "אני אמנם נוטה להרחיב את הרפרטואר ולאתגר את הקהל, אבל גם מכיר את גבולותיו".

אז הנה תירוץ לספקנות כלפי מלומדות מופרזת: עד כמה עוזרים דיונים היסטוריים דקדקניים למאזין בן ימינו? האם יש טעם, למשל, בהצבעה על מקוריות של מלחין רנסאנסי מסוים לעומת מלחינים רנסאנסיים אחרים?

בנימיני: "כדי להבין מוסיקה מתקופה רחוקה, כדי לעודד ולהעשיר את היחס האמוציונלי אליה, יש לרדת לפרטים. זו עצה רלוונטית לא רק לחוקרים וכדוגמה אזכיר את היחס למלחין לא רנסאנסי אלא קלאסי - והוא היידן. עד לפני כמה עשרות שנים סבל היידן מהערכת חסר, בגלל הצל הכבד שהטילו מוצרט ובטהובן המוקדם. תהילתו שוקמה רק כשהתחילו להבין אותו במונחי הרקע ההיסטורי שלו. כללית, הגישה שלי במחקר היא רב-תחומית - זו גישה חיוניתה המתבקשת בעיקר כלפי המוסיקה של הרנסאנס".

נתיב ההתקדמות שבנימיני מציע, כדרך התקרבות למוסיקת הרנסאנס, אינו קל או קצר: "ה'אני מאמין' שלי הוא שהיכרות עם השפה המוסיקלית עצמה לא מספיקה", הוא אומר. "צריך להכיר, עד כמה שאפשר, את הקונטקסט החברתי-תרבותי-פוליטי כולו. ההצדקה המרכזית לגישה זו נעוצה בכך שתקופת הרנסאנס מתייחדת כתרבות של כתיבה - של הסברים, של השקפות מנוסחות - לרבות באמנות. זו תקופה שמדברת את עצמה, עתירת טקסטים המבטאים רעיונות בדבר יצירת האמנות ה'נכונה' - במוסיקה ובתחומי אמנות אחרים, תקופה שהיתה בה תנועה של רעיונות בין תחומי אמנות שונים. לכן העיקרון המוביל בהבנת המוסיקה של הרנסאנס גם בימינו הוא: תשומת הלב לטקסט וליחסים הנכונים בין המוסיקה לטקסט".

אפשר להקביל את הזרות של מאזין קלאסי מצוי כלפי המוסיקה האוונגרדית של המאה ה-20, לקושי שלו בהנאה ממוסיקה של הרנסאנס?

"זה לא אותו קושי. מאזין שגדל על ברכי השפה הבארוקית והקלאסית של המג'ור-מינור אמור להרגיש נוח יותר עם השפה הרנסאנסית, שהרי שיטת מג'ור-מינור התגבשה בתהליך הדרגתי של הפשטה ושינוי תחביר, מן השפה המודאלית של הרנסאנס. השפה האוונגרדית הא-טונאלית, לעומת זאת, היא התנערות מוצהרת ומכוונת מהשפה של המג'ור-מינור. בנוסף, קושי מרכזי בשפה של הרנסאנס הוא היעדר עקרונות דרמטיים שמוכרים לנו מן המוסיקה הטונאלית של המאות ה-18 וה-19".

מהם הדגלים של מוסיקת הרנאסנס?

"יש שניים: יעד אחד הוא ההקפדה על קשר לטקסט - המוסיקה נועדה לבטא אותו ולשרת אותו; היעד השני הוא המאמץ להפיק מה שכונה ?מתיקות', בעזרת חוקים המנחים את ההרמוניה - וזאת בניגוד למוסיקה של ימי הביניים, שנחשבה לנטולת מתיקות באוזני מוסיקאים של הרנסאנס. גם בימינו מדובר בשוני שקל להבחין בו, וניסיתי את זה פעם על קהל נטול רקע מוסיקלי קלאסי בכלל: השמעתי לסטודנטים בקורס בחירה במרכז הבין תחומי מוטט ימי-ביניימי של גיום דה-מאשו, לעומת מוטט של ז'וסקן. הם שמעו מיד את ההבדל".

תוכל לומר משהו על דירוג הפופולריות העכשווית של המלחינים בני תקופת הרנסאנס? מה מאפיין את הפופולריים?

"יצירות מהרנסאנס שזכו לפופולריות עד ימינו הן לרוב אלה המובילות אל מה שהתבסס בתקופת הבארוק כמוסיקה בסולמות מג'ור ומינור. בדרך כלל אלה גם יצירות פחות רב-קוליות, יותר ריקודיות. יצירות אחרות ששרדו וזכו לפופולריות הן אלה שנקשר בהן סיפור, אמיתי או מיתולוגי - כמו ?מיסה פאפא מרצ'לי' של פלסטרינה".

ומה אפשר לציין בהקשר זה כשמתבוננים במבט כולל על תקופת הבארוק, שבאה לאחר הרנסאנס?

"בבארוק בולט הניסיון לשמור על אקספרסיביות של מלחינים רנסאנסיים מסוימים, אבל בתוך מסגרות צורניות הרבה יותר מוקפדות. זה לא מקרה שהמאמץ הזה לווה בהשתלטות של שיטת המג'ור-מינור".

נכון לומר שלאורך תקופת הרנסאנס ניכרת מגמה של "התקדמות" מסגנון מורכב לסגנון פשוט?

"בהחלט לא. אפיון של תקופות ומהלכים באמצעות חלוקות סגנוניות חדות הוא פעולה מפתה שיוצרת נרטיב ברור - אבל היא כרוכה בעיוותים היסטוריים. מורכבות ופשטות התקיימו ברנסאנס במקביל, בעיקר במוסיקה החילונית. התקיים דיאלוג בין מוסיקה צפונית מורכבת ובין סגנון איטלקי - שנטה לפשטות. וילארט הוא ?צפוני' (מוצאו מפלנדריה, כיום בבלגיה) שהתיישב באיטליה וכיהן שנים רבות כמנהל מוסיקלי של כנסיית סן-מרקו בוונציה. אבל גם אצלו, וזה אחד ההיבטים המעניינים אותי, יש פנים לכאן ולכאן".

מושא מחקרו של בנימיני הוא האסכולה הוונציאנית בכלל - שיא הרנסאנס בוונציה, באמצע המאה ה-16 - ובפרט המלחין אדריאן וילארט ותלמידו-מעריצו ג'וזפו צרלינו. וילארט, אומר בנימיני, הוא מלחין מוערך מאוד בקרב מביני דבר, מזמנו ועד היום, אך אינו פופולרי בקרב קהל המאזינים בימינו. תהילתו עומדת בצל קודמו הגדול, ז'וסקן דה-פרה, ושל שני ממשיכיו של וילארט, אנדראה וג'ובאני גבריאלי.

"יצירת ?חובה' של וילארט", אומר בנימיני, "היא הקובץ ?מוסיקה נובה': 52 יצירות קוליות, בהן גם מדריגלים, כלומר שירים חילוניים - רובם למלים של פטרארקה - וגם יצירות דתיות (מוטטים). הקובץ הזה הוא ?מאסטרפיס' רנסאנסי, מוסיקה לא קלה, כתובה בשפה מודאלית, במרקם צפוף. גאולתה מן השיכחה החלה ב-2009, אז יצא אלבום מדריגלים מתוך הקובץ במלאת 450 שנה לחיבורו. הקובץ ?מוסיקה נובה' של וילארט הוא המקרה המובהק שמחייב גישה רב-תחומית כדי להגיע עד כמה שאפשר להבנה מלאה שלו. זאת המתודה שהינחתה אותי בעבודת הדוקטורט.

"מלה או שתיים על רפובליקת ונציה במאה ה-16: מושג הההרמוניה שם היה מרכזי, והוא מועלה על נס בחיבורים פוליטיים שהתפרסמו בעיר באותה תקופה, תוך כדי אנלוגיה בין הרמוניה מוסיקלית להרמוניה פוליטית. מכך אפשר להסיק שהאסכולה הוונציאנית במוסיקה, מווילארט עד שני הגבריאלים (אנדריאה וג'ובני), נוטה לשמרנות יחסית. אבל בוונציה של המאה ה-16 היה פער בולט בין המיתוס של הרמוניה, שלום ויציבות - לבין המציאות מרובת המלחמות, המאבקים והחוליים חברתיים. במוסיקה של וילארט אפשר לגלות מעין ?טקסט סמוי' של חריגה מההרמוניה: כאשר יש בטקסט אמירה ביקורתית על התפיסה המיתית ההרמונית, מתגלים גם בהלחנות שלו אלמנטים נועזים למדי. זה בסיס הפרשנות שנקטתי במחקר שלי: המתח בין מיתוס למציאות בוונציה".

"עוד יש לומר שהמוניטין של וילארט כאחד מן המלחינים החשובים והמוכשרים ביותר בתקופתו היה אחד הגורמים להפיכתה של ונציה לאחד המרכזים המוסיקליים החשובים באירופה, החל מהמאה ה-16 - מעמד שעליו היא שמרה למעשה עד סוף הבארוק - דרך גבריאלי, מונטוורדי, ויוואלדי".

ארבעה דיסקים נבחרים

הדיסקים שד"ר בנימיני ממליץ עליהם כאן אינם מבוא אולטימטיבי למוסיקת הרנסאנס אלא מבחר הגזור מעמדותיו. מדובר בבחירה שהוגבלה לארבעה דיסקים בלבד. בנימיני: "המלחין המיוצג בדיסק הראשון הוא ז'וסקן דה-פרה, בקובץ של מוטטים ושאנסונים. זה דיסק ?קלאסי' ותיק וטוב, שיצא לראשונה ב-984, ב-EMI, ובהדפסה חוזרת ב-1996 - הפעם ב-Virgin. האלבום (גם בהדפסה החוזרת) כולל חוברת ובה הטקסטים במקור ובתרגום והערות הסבר. הביצוע: אנסמבל היליארד בתקופת הזוהר שלו, עם זמרה המאופיינת בניקיון ובהתמזגות מושלמת.

הדיסק מספק מבט קולע על גדול מלחיני הרנסאנס ומציג את שתי פניו: מבחר מהמוטטים הדתיים עמוקי ההבעה, בשפה הלטינית (ברצועה הראשונה מובא אחד ממרוממי הנפש ביותר והוא "Ave Maria...virgo serena" וההמשך כולל בין השאר שניים מהמוטטים הנוגים ביותר שז'וסקן חיבר, "אבשלום בני" ו"ממעמקים"). לצדם יש בדיסק מבחר מהשאנסונים החילוניים שלו, בצרפתית - להיטים כמו "הצרצר", "אלפי חרטות" ו"סקרמלה יוצאת למלחמה".

מתאים להזכיר גם דיסק משלים ובו קובץ מוטטים של ז'וסקן בביצוע אנסמבל ?לה שאפל רויאל' של פיליפ הרווחה (תוצרת הרמוניה מונדי, הדפסה ראשונה ב-1989). כאן נכללים עוד שניים מהמוטטים הנוגים הנודעים של ז'וסקן, והם "סטאבאט מאטר" ו"מיזררה מיי דאוס".

ההמלצה השלישית היא הפניית זרקור אל אדריאן וילארט והמדריגלים מתוך אוסף "מוסיקה נובה" שלו. זו הקלטה מלאה ראשונה של המדריגלים מתוך הקובץ החשוב הזה, מציין בנימיני - דיסק שיצא ב-2009 בחברת OEHMS הגרמנית בשיתוף רשת השידור הבווארית. "המזמרים הם חברי אנסמבל גרמני מצוין - - Singer Pur שמרבה להקליט ולהופיע באירופה אבל בארץ אינו מוכר עדיין. מדובר ביצירות מתוחכמות: מדריגלים לארבעה עד שבעה קולות ללא ליווי, שפה מוסיקלית עשירה שעוקבת אחר העידונים ההבעתיים של הטקסטים בניואנסים של הרמוניה ומירקם. הטקסטים כולם, למעט אחד, הם מאת פטרארקה ועוסקים בנושא מרכזי בשירתו - אהבה שאינה ניתנת למימוש.

"לא אתאפק מלהזכיר", ממשיך בנימיני, "שהיה לי הכבוד להיות שותף להפקת הדיסק: כתבתי את אחד המאמרים בחוברת הנלווית. ציור של טיציאן, אמן ונציאני בן זמנו של וילארט, ושמו ?אהבת קדושה ואהבת חולין', מופיע על העטיפה, ובעצם מבליט מרכיב בפרשנות שאני מציע לקובץ ?מוסיקה נובה' כולו: בתפיסתי, הקובץ הוא ביטוי מוסיקלי לרעיון טיפוסי להווי הוונציאני אז - קדושה וחולין הם שני היבטים של אהבה שמקבילים למתח שבין מיתוס למציאות.

הרביעי בנבחרת הדיסקים המומלצים של בנימיני נושא את הכותרת האטרקטיבית "טיציאן: ונציה והמוסיקה של האהבה", וגם את עטיפתו מעטר אחד מציוריו הנודעים של הצייר הוונציאני (ציור שנודע בכינוי ?פלורה'). הדיסק הופק במיוחד כליווי לתערוכה שהוקדשה לציוריו של טיציאן בנשיונל גאלרי בלונדון ב-2003. "טיציאן היה גם מוסיקאי חובב, מקורב למלחינים ולמוסיקאים רבים בוונציה, והדיסק הזה הוא אסופה נהדרת של מבחר יצירות קוליות וכליות מוונציה בתקופתו - מאת וילארט (תוך הצצה להיבט קליל יותר אצלו), אנדריאה גבריאלי, ורדלו, פרבובסקו ועוד.

בין הטקסטים אפשר למצוא שירי תהילה לוונציה הנשגבת האצילית, לצד שבחיהן של הנשים היפות, וברצועה האחרונה מככב אחד המדריגלים הידועים ביותר בספרות הרנסאנס והוא ?איטליה שלי' מאת ורדלו - שיר דאגה לשלומה של איטליה, שהולחן למלותיו של פטרארקה".

נגד הצפונים הברברים

אחד הניגודים האופיינים לרנסאנס מתבטא בעובדה שהמלחין הנערץ בן התקופה שפעל רוב ימיו באיטליה, אדריאן וילארט - היה בעצם פלמי, והוא נחשב ליבואן מובהק של הפוליפוניה הצפונית המורכבת אל המוסיקה האיטלקית.

התבטאות זועמת כלפי הסגנון הזה ניתן למצוא בקטע מפורסם שכתב המוסיקולוג ג'ובני בטיסטה דוני (נולד ב-1594), איש פירנצה: "אמנות הקונטרפונקט נוצרה בתקופה פראית בקרב נדרלנדים מחוסרי כל השכלה ותרבות. הברבריות שלהם ברורה כבר מן השמות האיומים שלהם - דוגמת אוברכט ואוקגהם. הם השתלטו על כל האמנויות ובזעמם כבשו את איטליה".

מי הגבירה ומי המשרתת

המוסיקה אמורה לשרת את הטקסט באמצעות כללים קבועים, חשבו אנשי חוג קאמרטה בפירנצה בסוף המאה ה-16, ועליה להימנע מסגנון רב-קולי (קונטרפונקט) המקשה על הבנת המלים. אחד מהם היה חוקר האמנות ג'ובאני דה-בארדי, שסמוך ל-1580 כתב בין השאר בהנחיות ההלחנה: "בחיבור מוסיקה, אל לך להרשות לקונטרפונקט להטותך מהדרך, כאילו היית שחיין רע המניח לזרם מים לשאתו אל מעבר למטרה שקבע לעצמו. ראה זאת כמובן מאליו, שכשם שהנשמה אצילה יותר מהגוף, כן המלים אצילות יותר מהקונטרפונקט".



''סימפוניה פסטורלית'' של טיציאן, 1509-1510. בן התקופה שהתעניין במוסיקה וציוריו מעטרים כמה מהדיסקים


רז בנימיני. ''קדושה וחולין באהבה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו