בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עושות האיילות בלילות הסווינג

בערב הראשון של הפסטיבל ניגנו דניאל זמיר וניתאי הרשקוביץ בישראלית שוטפת, ויוני רכטר הפליא לשלב בין שפתו המוסיקלית לבין עולם הג'ז

תגובות

במה נקייה, סקסופוניסט צנום ופסנתרן. כך נפתחה ההופעה הראשונה בערב הראשון של פסטיבל הג'ז באילת. אמנם, במקביל להופעתם של דניאל זמיר וניתאי הרשקוביץ ביום ראשון בערב נפתחה גם הופעה עמוסה ומפוצצת הרבה יותר, הרכב ה"אולסטארס הישראלים" בכיכובם של כמה מהאריות הוותיקים ביותר בסצינה. אבל התברר כי הבחירה ללכת דווקא להופעה הקטנה, הפחות מסורתית (מסורתי במובן הג'זי של המלה), המינימליסטית והצנועה יותר - מתאימה במיוחד למצב התודעתי שבו נפתח פסטיבל הג'ז באילת השנה; אותו מצב ביטחוני נפשי חרדתי שבעטיו ביטלו שלושה משתתפים מחו"ל את הופעותיהם, ושבעקבותיו נדרשה הפקת הפסטיבל לארגן מחדש את לוח הזמנים ואת רשימת המשתתפים.

אם כן, עם המצב הזה ברקע מצד אחד, ועם הרוח החמימה והרגועה של נמל אילת מהצד השני, לא היה מתאים מזמיר לפתוח את הפסטיבל. כבר הצלילים הראשונים של סקסופון הסופרן שלו, שמילאו את החלל שבין המכולות האדומות בנמל, דיברו בישראלית שוטפת, שפה שהיה בה בדיוק מה שצריך כדי להצדיק את הנסיעה הארוכה דרומה.

השילוב הזמירי שבין רגוע למוטרף, בין צניעות מלודית לבין אקספרסיביות, בין מנגינות עגלגלות ומתוקות לבין חפירות קדחתניות, רפטטיביות, מהפנטות, יחד עם הנגינה העדינה והיפה של שותפו הרשקוביץ, הפכו את מה שהיה עלול להיתפש בהזדמנות אחרת כ"קיטש", למשהו שנשמע שלשום בערב יותר כתפילה. במיוחד, כנראה, לאור אותו מצב תודעתי.

זה החל בכמה מהקטעים של זמיר, המשלבים בין מלודיות ישראליות שורשיות דמויות-מרדכי זעירא - שמזכירות את אלבום גרסאות הכיסוי שלו לשירים עבריים ישנים בעיבודים מתריסים ומבלבלים משקלית - לבין פיוטיות בנוסח יהודי ישראלי, בתוספת כושר הבעה מתחום הביבופ ואנרגיה שמזכירה לעתים גיטריסט בלהקת רוק כבד.

זה נמשך בגרסה אינסטרומנטלית עדינה ל"שובי לביתך" שהלחין שם טוב לוי והגיע לשיא עם הצטרפותם של שני אורחים לא מתוכננים. האחד היה הקונטרבסיסט גלעד אברו (שקטעי הסולו המעולים שלו נראו כמאבק בין אדם לכלי ענק, כשלכל אורך הדרך עולה השאלה מי ינצח, האדם או הכלי, ובסופו של דבר זה תמיד הסתיים כשידו של אברו על העלינה). עוד הצטרף המתופף המעולה אמיר ברסלר, שהלהיב בקלילות המרהיבה שלו את הקהל, שבוודאי סימן לעצמו לעקוב מעתה אחר מעלליו של המוסיקאי הצעיר.

חלקו האחרון של המופע, שבו השתתפו צמד האורחים, השיב לזמיר את היכולת לאלתר על פני מים סוערים של הרכב מלא, להתבלגן ולסדר את הצלילים כל פעם מחדש, ולהפגין את האש המלודית שבוערת בו, וכן את הנשימה המחזורית הידועה שמאפשרת לו לצאת אל רצפים ארוכים של צלילים, דמויי רכבת הרים שמי יודע מתי ואיפה תנחת. את המופע הוא סיים בברכת "בשורות טובות", ועל פי האווירה החמה מולו, היה נדמה שזה בדיוק מה שהקהל רצה לשמוע.

בצניעות ובאלגנטיות

זמן מה אחריו, לקראת סוף הערב הראשון, עלה להופיע יוני רכטר במופע הג'ז שלו "בתנועה מתמדת". רומן ארוך מנהל רכטר מתחילת הקריירה שלו עם הג'ז, שהוא אחד ממקורות ההשפעה הנוכחים ביותר ביצירתו. עם זאת, ההלחנה שלו מצטיירת לעתים קרובות דווקא כמושפעת יותר מכיוונים אחרים, קלאסיים יותר, מובנים, הנתונים לשליטה

מתמדת מצדו של המלחין; זאת בניגוד לג'ז, המקדש את האלתור שבו העניינים יוצאים לפעמים משליטה.

כבר הפסיעה של המלחין האהוב אל הבמה החשוכה בתחילת המופע, לבדו, לימדה משהו על האופן שבו הוא תופש את כניסתו אל העולם הג'זי הגדול הזה, שבו פועלים פסנתרנים-מבצעים זריזים ממנו שידם קלה משלו על הקלידים: הוא עשה זאת בפשטות ובצניעות, חייך לקהל בשמחה והתיישב לנגן סולו פסנתר יפהפה שהזכיר את הקטעים האינסטרומנטליים שיצר בתחילת דרכו העצמאית, למשל באלבום הבכורה שלו כסולן, "התכוונות" (גם שם המופע, "בתנועה מתמדת", לקוח מקטע אינסטרומנטלי מאותו אלבום).

רכטר אכן מצוי בתנועה מתמדת: נע תמיד בין המוסיקה הישראלית, שהוא אחד מבכירי מלחיניה, לבין הלחנה תזמורתית לבין שירי ילדים לבין מופעים מהסוג הזה, שבהם הוא מתפנה לאתגר צדדים אחרים באישיותו המוסיקלית.

וכמו בכניסה שלו אל הבמה, גם בהמשך המופע הוא הפגין צניעות של אדם שנכנס למגרש אחר, שמוכר לו היטב אך דורש ממנו ריכוז רב; והוא עשה זאת בהצלחה עצומה. כבר מהתו הראשון, כמה משמח היה להיתקל כאן באילת בצליל נגינת הפסנתר של רכטר, המוכר כל כך מאינספור אלבומים ישראלים (ומדהים עד כמה לפסנתרנים שונים - שמנגנים כל פעם בפסנתר אחר - יכול להיות צליל משלהם).

ומעבר לצליל, המופע כולו היה שילוב בין שפתו המוסיקלית של רכטר לבין עולם הג'ז שאליו הוא פסע בעדינות ובאלגנטיות. מפעם לפעם הוא עבר אל מבנים לכאורה סטנדרטיים, שבהם נשמרה המסורת הג'זית המוכרת היטב של מנגינה שעוברת אל אלתור של כל נגן על ההרמוניה של הקו המרכזי, אבל מאותם קטעים הוא דאג תמיד לחתוך אל מבנים אחרים, מפתיעים יותר, ואל חדרים צדדיים שמעוצבים כמיטב המסורת הרכטרית, מקושטת בדיסוננסים חביבים להפליא.

זה היה רכטר של "עטור מצחך" באותה מידה שזה היה רכטר של "14 אוקטבות" ושל אלבום הג'ז "ממש עכשיו" (שיצא בתחילת שנות ה-90 אחרי הופעה בפסטיבל הג'ז באילת ולמרבה הצער נעלם כמעט מהתודעה). דוגמה יפה במיוחד לשילוב הזה ניתנה בביצוע המקסים לקלאסיקה ישראלית ישנה, ביצוע שזכה לשם "מה עושות האיילות בלילות הג'ז והסווינג".

השליטה העצמית שהיא יסוד חשוב במוסיקה של רכטר התחלפה ברגעים של חוסר שליטה מבחירה, של עצימת עיניים ונגינה אינטואיטיבית, ושל ליווי אנרגטי לקטעי סולו של שותפיו המצוינים לבמה: חגי אמיר על הסקסופון, אביב כהן על התופים ובעיקר יוראי אורון על הקונטרבס, בזריזות מפליאה, קטעי סולו מקסימים ומפעם לפעם גם איזה תיפוף חטוף על העץ של הקונטרבס.

לקראת סיום ניגן רכטר את מה שהוא הגדיר כ"שיר מקורי, אבל של מישהו אחר" - "שיר העמק" של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי. השיר הוא אולי מקורי של מישהו אחר, אבל העיבוד היה כל כך מקורי וכל כך ג'זי, ומעל לכל מאוד יוני רכטרי.



יוני רכטר. בתנועה מתמדת


דניאל זמיר. פתיחה מינימליסטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו