בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם יורשה לי לצטט

ספר חדש מכנס מאות ציטטות של חנוך לוין. אבל גדולתו של המחזאי לא היתה רק בניסוח המבריק, אלא גם בנטיעתו בסיטואציה דרמטית שהקנתה לו את כוחו

תגובות

אחת ההלצות הוותיקות ביותר על תיאטרון (בת 412 שנה לכל היותר) מספרת על צופה שהזדמן בשלב מאוחר יחסית של חייו להצגת מחזהו של שייקספיר, "המלט" (שנכתב, ככל הנראה, ב-1599). כשנשאל ביציאה מהתיאטרון לרשמיו, אמר, בביטול מסוים: "לא חוכמה, המחזה הזה כולו מורכב מציטוטים".

זו, כמובן, עדות לאחד מסממני גדולתו של שייקספיר: היכולת לצקת במספר מלים אמירה שנשמעת נכונה, קולעת ושמישה, עד כי היא מתחילה לתפקד במהרה מחוץ להקשר שלה, כאיזו אקסיומה קיומית. המון אנשים לא ראו אף פעם את "המלט" בתיאטרון או בקולנוע או בטלוויזיה, ואפילו לא קראו את המחזה, ובכל זאת הם יודעים מיהו הנסיך הדני, וגם יודעים כי הוא תוהה "להיות או לא להיות", ובכלל, מצטיין, כמו הרבה דמויות במחזות שייקספיר, בשזירת דברים קולעים להפליא מ"מלים, מלים, מלים".

בימים אלה הונחו היסודות ליציקת מבוע ציטוטים נוסף של אדם שגם הוא, כמו שייקספיר, בעיקר מחזאי (אם כי לא רק), אבל בניגוד לאנגלי הדגול מסטרטפורד שעל נהר אייבון הוא אחד משלנו, מתל אביב שעל גדות הירקון. מונח לפני כרך עשוי בקפידה בגוני שחור, אדום ולבן: "ספר הציטטות של חנוך לוין", שליקטו, מיינו וערכו עודד וולקשטיין, דני טרץ' ומולי מלצר (הוצאת הקיבוץ המאוחד; הספר והעטיפה עוצבו על ידי רונן מזרחי).

מאז שהיו בעולם מספר ניכר של כותבי ספרים וקוראיהם, נוצרה תרבות הציטטות: אמרות המרחפות בשיג ושיח התרבותי ונשמעות שגורות ומוכרות; ובמקביל להן צמחה תרבות ספרי הציטטות, שתפקידם כפול: להביא דברים בשם אומרם (ובכך להביא גאולה לעולם, על פי מסכת אבות, פרק ו', משנה ו'), ואולי יותר תדיר בשימוש: לזמן לאנשים שצריכים לשאת או לכתוב דברים בעניין כזה או אחר דבר חוכמה שנאמר כבר על ידי אושייה תרבותית מוכרת, וכך לסייע להם גם לומר דברים של טעם וגם להצטייר כמשכילים היודעים לצטט ממקורות חוכמה מוכרים.

וכאן צריך להודות שהספר החדש עונה היטב על הצורך השני: הוא מצויד במפתח בסופו, ושם אפשר לאתר ציטטות על פי מלים מסוימות, וכן בתוכן עניינים, שבו מסווגות הציטטות ל-54 נושאים שונים, הערוכים בסדר האל"ף-בי"ת. אלה מעידים על כושר ההמצאה של העורכים, שכן, כפי שהם מודים באחרית הדבר, קשה למתוח קו ברור בין נושאים כמו "עלבון, בושה, חרפה וכלימה, גסות ועדינות" (פרק 46, שממנו לקוחה הפנינה הבאה: "כמה עדין החומר ממנו בוקעת הגסות", מתוך "איש עם הסכין באמצע") ובין הפרק "בוז, השפלה, סלידה, תיעוב" (פרק 2, ומתוכו לדוגמה: "את לא כבירה כל כך, אני לא/ ננסי כל-כך. זו הצרה - האמצע./ האמצע יהרוג אותנו", מתוך "נכנע ומנוצח").

העורכים מציינים שאין ציטטה המופיעה בספר פעמיים, וזה לא קל, כי יש 1,136 ציטטות מאורגנות וממופתחות (מלשון מפתח) להפליא, גם באינדקס. הכי הרבה ציטוטים מובאים במדור "חיים ומוות" (55, "אל תעשה עניין מהחיים שלך. הורסים וזהו", מתוך "חפץ"), והכי מעט - ראה איזה פלא, במדור "תיאטרון וקולנוע, אמן וקהל, מלים ועובדות, בדיה ומציאות" (7).

טחנו לנו את החיים שלנו

מכיוון שהמדור הזה הוא "חיית במה" (וזה מה שהיה לוין, בעיקר, וכזה - להבדיל - גם אני), ארחיב כאן על ציטטה אחת מתוך מחזה. אלה דברי הסיום של בלה ברלו, הרוקחת, במחזה "סוחרי גומי" (שבספר הציטטות מובאים ללא שם הגיבורה; כדי להדגיש שהציטטה עומדת בזכות עצמה):

"כמו הרגע ההוא בקומדיה, לפני 20 שנה, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, ואנחנו ישבנו בחושך וחיכינו בדומייה, כל הציפיות, כל החלומות מרוכזים בנקודה אחת באפילה שממול; ואז נפתח מסך ישן בחריקה, אור צהבהב-קלוש עלה על הבמה, ושלושה אנשים עמדו על הקרשים למעלה עם קרטון וסמרטוטים, וטחנו לנו משם במשך שעתיים ערוכות את החיים שלנו, כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים".

מן הציטטה הזאת נלקחה כותרת לערב קטעי חנוך לוין שהעלו עוד בחייו עדנה פלידל ויוסי גרבר והיא ארוכה, לדעתי, ממה שאמורה להיות ציטטה שגורה; הרי ספק אם מישהו מסוגל לזכור ולצטט אותה, או שמי שמתייחס אליה אינו יודע מניין היא לקוחה. אבל מה שחשוב לענייני כאן - לעניין ספר הציטטות בכלל והספר הזה בפרט - שרק חלקה האחרון הוא בעצם מהותי לנושא: כל קסמו של התיאטרון לעושיו וקהלו טמון במתח בין מציאות של "קרטון וסמרטוטים", "שעתיים ארוכות", המלה הקטנה הטעונה כל כך "כאילו", ו"משהו שאנחנו לא יודעים". זוהי התמצית של התיאטרון, שלוין ידע כל כך טוב ליצור: להעלות משהו שאנחנו יודעים היטב במסווה של כאילו, שילמד אותנו משהו חדש על עצמנו, שלא ידענו.

וגדולתו היתה לא רק בניסוח המבריק (שהרי הוא היה בראש וראשונה משורר), אלא בנטיעת הניסוח בסיטואציה דרמטית שממנה הוא שואב את כוחה. המשפט "לולא הייתי יודעת שאנחנו חיים היסטוריה, לא הייתי מחזיקה מעמד" (כאן ממוקם במדור "טבע ועולם, היסטוריה וגיאוגרפיה, ייעוד, גורל ומזל") שואב את כוחו מכך שמשמיעה אותו צשה בסוף המחזה "שיץ" (אפשר להיווכח מכך בהצגה בקאמרי), ועוצמתו של המונולוג "לונדון לא מחכה לי" (שהיה לשיר בזכות עצמו הודות ללחן ולביצוע של חוה אלברשטיין) הרי נובעת מכך שמשמיעה אותו בלה, האחות הלא מצליחה ב"אורזי מזוודות" (גם כן ניתן לראות כעת בקאמרי).

החוט והמשמעות

עורכי ספר הציטטות הזה חסינים מביקורת, בעצם, גם כי מלאכתם היא מלאכה של אהבה, גם כי שקידתם ואהבתם לנושא וליוצר ניכרים מכל שורה, גם כי הם מודים שהסיווגים והציטוטים הם שרירותיים במידה רבה, וגם כי הם מצהירים שהספר לא בא כמובן לשמש תחליף לקריאה של ממש ביצירותיו של לוין, והוא מציע רק "טעימה קטנה שמטרתה לעורר את התיאבון".

אני בוודאי האחרון שאתנגד למתאבן ליצירתו של לוין, והתענגתי על הדפדוף בספר. ובכל זאת, חבל שהמונולוג על המדינה שבאה לביתם של שפרכצי (ב"שיץ") ולוקחת את בעלה, נקטע בשרירות לפני שורות ההתרסה הזועקות על כך שהמדינה גם דורשת משפרכצי שהיא תברך על המוות, ושדברי שני הליצנים המגיבים על מותו של איוב, לקראת סוף המחזה על יסוריו, מחולקים בין שני מדורים: הליצן הציני, האומר (והדברים מובאים ללא ייחוסם לדמות) "אל תשאלו לפשר הנפילה, ללקח או למשמעות, רק צפו במחזה: אדם נופל, ועוד מעט ימות" במדור "דאגה, חרדה, פחד, זוועה ואימה"; ואילו הליצן הפאתטי, שדבריו מובאים במדור "דיבור ושתיקה, לחישה, זעקה וצעקה": "איפה החוט המקשר בין הכל/ איפה החוט ומהי פה המשמעות" (חרוז שלוין אוהב, כפי שמעידים הציטוטים המוצאים מהקשרם בהיותם מובאות).

זה לא ספר לקריאה רצופה, אבל זה בהחלט ספר לעיון. למשל, כשאתם שוכבים באמבטיה. אז תגיעו לציטוט השביעי (והאחרון, כמספר הציטוטים במדור התיאטרון) על "ניקיון ורחצה" ותקראו את הציטוט מהמחזה "סולומון גריפ": "עוד לא קרה שנכנסתי לעשות אמבטיה מבלי שמישהו יצלצל בדלת", ותגלו שחייתם כל כך הרבה שנים, ועשיתם כל כך הרבה אמבטיות, וכל הזמן הזה לא ידעתם שאתם בעצם מצטטים את חנוך לוין.



חנה רוט וגבי עמרני ב''סוחרי גומי'' בתיאטרון החאן, 1996


חנוך לוין, 1975



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו