שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

הסטודנט ואלרי דולגוב רצה לשפר את מצבו הכלכלי וחשב שדרך פשוטה לעשות זאת תהיה לצאת ולשדוד מישהו. אבל העניינים הסתבכו לאחר שהחלטה פזיזה שלו ללחוץ על ההדק הפכה את השוד לרצח כפול. בית המשפט הטיל עליו גזר דין מוות, והוא נשלח לבלות את הימים שנותרו לו עד הוצאתו להורג בתא מבודד בבית הכלא.

חלקו הגדול של הסרט התיעודי "יום הדין" צולם באותו תא מבודד, ובו אט אט, אל מול עיני הצופים, הרוצח האכזרי פותח את לבו, עושה חשבון נפש ומתגלה בהדרגה כצעיר אומלל, שטעות של רגע הרסה את חייו. הוא מדבר על אהובתו, על הוריו ועל ילדותו, משחזר את האירועים שהובילו אותו לבצע את הפשע ומכה על חטא. ההצצה לנפשו מרתקת, הווידוי שלו מרגש, אבל גורלו נחרץ. יחד עם צוות הצילום שנדחק לתאו הקטן הוא ממתין ליום הוצאתו להורג.

"יום הדין", סרטו התיעודי של הרץ פרנק מ-1988, שבשחור-לבן אקספרסיווי ובעדינות רבה משרטט את המתרחש בנפשו של הנידון למוות, יוקרן ביום שישי בסינמטק תל אביב. הסרט הזה יפתח את "אוצרות חבויים", סדרת מפגשים במסגרת מועדון תרבות של פורום היוצרים הדוקומנטריים, שבה יוקרנו כל חודש יצירות מופת מההיסטוריה של הקולנוע התיעודי. יאיר לב, עורך מועדון תרבות, החליט להציג עשרה סרטים של במאי תעודה מוערכים, ביניהם ויקטור קוסאקובסקי, סטפאן יארי, בריאן היל ופייר פאולו פאזוליני, ובחר בסרטו של פרנק לפתוח את הסדרה.

"פרנק הוא מאסטרו, הוא אחד הבמאים הגדולים של הקולנוע הדוקומנטרי העולמי", אומר לב, במאי סרטי תעודה בעצמו ומרצה לקולנוע בבצלאל ובבית הספר סם שפיגל. כל סרטיו של פרנק מנסים לחשוף את המתרחש בנבכי הנפש האנושית, ולדברי לב, הם בעלי עוצמה ויזואלית עזה בין היתר בזכות יכולתו המרשימה לתעד נופים, חללים ופנים של אנשים. "פרנק הוא החוקר הגדול של נפש האדם בקולנוע התיעודי. הסבלנות שלו להתבונן היא קולנוע דוקומנטרי קלאסי במיטבו, ובמובן הזה הוא באותה ליגה עם דוד פרלוב", אומר לב. הוא מוסיף כי קוסאקובסקי, במאי התעודה הרוסי המוערך, היה תלמידו של פרנק ומקפיד לתת לו את הקרדיט על כך.

אחרי שטף כזה של מחמאות, מפתיע לגלות כי פרנק - שיצר עשרות סרטי תעודה, שזכה בפרסים בינלאומיים רבים ושפיתח סגנון קולנועי פילוסופי-פואטי ייחודי - מתגורר בישראל באנונימיות יחסית זה 14 שנה. למרות הצלחתו העולמית, לא רבים בישראל מכירים אותו, והוא דוגמה נוספת למהגרים בעלי רקע מקצועי מפואר, שכאן לא השכילו לנצל את כישרונותיהם.

בבואו לישראל דווקא רצה לחלוק את ניסיונו וכישרונו עם סטודנטים ישראלים, אבל בתי הספר לקולנוע שאליהם פנה לא ששו לשכור את שירותיו. הוא אמנם ממשיך ליצור כאן סרטים, אבל את פירות ניסיונו קוטפים דווקא סטודנטים בחו"ל - שם מתקיימות מרבית ההרצאות והסדנאות שהוא מלמד על קולנוע תיעודי. בישראל לא נמצאה לו עד היום במה מתאימה.

עליתי לילדותי

פרנק, יליד לטוויה, הוא ממייסדי אסכולת הקולנוע התיעודי הפואטי של ריגה; אסכולה הדוגלת בחשיפת הערך האמנותי של המציאות המתועדת באמצעים פואטיים-פילוסופיים ומדגישה את חשיבותה של שפה חזותית ייחודית. "אני לא עושה סרטים, אלא מצלם את החיים, מתבונן בהם", הוא אומר בראיון בדירתו בירושלים. "אני מאמין שכמו אלוהים שיצר את האדם בצלמו, גם אנחנו מצלמים את המציאות בצלמנו. כלומר, אנחנו מצלמים את זרם החיים שלפנינו, ותוך כדי כך רואים את בבואתנו משתקפת בזרם הזה. הרי את הסרטים שאני עשיתי, אדם אחר היה עושה באופן אחר".

גם אם העברית שבפיו אינה קולחת, היא מפתיעה באוצר המלים העשיר שלה. פרנק, בן 81, מסביר כי רכש את השפה בילדותו, בחדר, ולאחר מכן בבית הספר העברי שפעל בעיירה שבה התגורר עם משפחתו. יחד עם ארבעת אחיו הוא גם פקד בקביעות את סניפי תנועות הנוער היהודיות שפעלו בלטוויה, בית"ר והשומר הצעיר. לכן, "כשעליתי לישראל עם אשתי, אני עליתי לילדותי", הוא מחייך.

אף שנדמה שפועלו הקולנועי לא זכה כאן להכרה מספקת, פרנק אינו כועס ואינו ממורמר. הוא ממשיך לעשות סרטים, מוזמן להשתתף באירועים קולנועיים במדינות שונות ומדגיש כי אינו מצטער על החלטתו להגר לישראל ב-1993. "נולדתי בלטוויה ושם עשיתי את כל סרטי, אבל כיהודי נעים לי להיות פה בירושלים", הוא אומר.

לאחר ששירת בצבא הסובייטי וסיים לימודי משפטים במוסקווה, עבד פרנק כעיתונאי ומעצב פרסומות. ב-1959 החל לעבוד באולפני הסרטים של ריגה כצלם סטילס, ואת סרטו הראשון ביים ב-1964. מאז יצר עשרות סרטים, שזיכו אותו בהכרה בינלאומית. אחד מסרטיו הבולטים היה "10 דקות מבוגר", סרט של עשר דקות שצולם בטייק אחד, העוקב אחר ילד כבן שלוש הצופה לראשונה בתיאטרון בובות. המצלמה עוקבת בדריכות אחר הבעותיו המשתנות והמגוונות וכאילו מספקת לצופים חרך שדרכו הם יכולים להציץ ולעקוב אחר המתרחש בנפשו.

צמצומים וביטולים

ב-1988 ביקר פרנק בישראל עם משלחת קולנוענים רשמית של ברית המועצות, שהוזמנה לפסטיבל הסרטים בירושלים. "במוסקווה, כשהציעו לי לנסוע, חשבתי שצוחקים עלי, אבל אחרי שהתעקשו ואמרו לי 'הלא אתה יודע עברית', הבנתי שההצעה רצינית, ובתוך שבוע אספנו משלחת והגענו לירושלים", הוא מספר. פרנק הציג אז שניים מסרטיו כאן, "יום הדין" ו"10 דקות מבוגר". העובדה שהתקבל כאן אז בכבוד ובאהבה הקלה עליו כעבור חמש שנים להחליט לעלות לישראל, בעקבות בתו ואחותו שכבר גרו כאן.

"באותן שנים ברית המועצות נעלמה, ויחד אתה קרס הקולנוע הסובייטי", הוא מסביר. "אולפני ריגה שבהם עבדתי נסגרו, וכל הסביבה הקולנועית דעכה. אשתי רצתה לעלות לישראל, וכך עשינו". כאן חתם על חוזה עם אוניברסיטת תל אביב להעביר סדנה לסטודנטים לקולנוע, "אבל ביום שהיא היתה צריכה להיפתח, קיבלתי מהם מכתב שעקב צמצומים הסדנה בוטלה", הוא מספר. "כתבתי מכתב תשובה, שבו הודעתי שאני מוכן להעביר את הסדנה בהתנדבות, אבל מעולם לא קיבלתי תשובה.

"הייתי עצוב מאוד ובודד מאוד כשנודע לי על ביטול הסדנה", הוא אומר, ומציין שפעם אחת גם הוזמן להרצות לפני סטודנטים מבית הספר סם שפיגל לקולנוע בירושלים. "חשבתי שאחרי ההרצאה הזאת אוכל לעשות זאת באופן קבוע, אבל גם זה לא קרה", כדבריו. לאחר שיאיר לב שמע כי פרנק מתגורר בישראל והזמין אותו להרצות לפני פורום היוצרים הדוקומנטריים ב-2001, הוא הזמין אותו גם להיות מרצה אורח בסדנת תעודה שלימד בסם שפיגל. פרנק נענה להזמנה, אבל לא התלהב. "הבנתי שאין לי שם במקום הזה. הרגשתי כעבד לפרעה במצרים. לא הייתי עצמי, אלא רק עוזר, והבנתי שזה לא מתאים לי", הוא אומר. מאז ויתר על רצונו ללמד קולנוע בישראל.

הוצאה להורג אקטואלית

ב-1998 השלים כאן פרנק את סרטו "איש הכותל", וארבע שנים לאחר מכן את "פלאשבק", מסע אוטוביוגרפי שבו שילב קטעים מסרטיו הישנים לצד צילומים של המציאות החדשה שבה מצא את עצמו. בין היתר מופיעים בסרט (שנעשה בתמיכת קרן גשר) תצלומי סטילס של אשתו לפני מותה, וצילומים שלו עצמו שוכב על שולחן הניתוחים בבית חולים בירושלים ועובר מול עדשת המצלמה ניתוח לב פתוח.

במקביל עשה סרטים נוספים בחו"ל, ובימים אלה הוא עורך את הסרט "התקרבות", העוקב אחר המנהל האמנותי של תיאטרון גשר, יבגני אריה. פרנק צילם את אריה במשך כעשר שנים בזמן חזרות על הצגות עם שחקני התיאטרון. הוא מקווה להשלים עד הקיץ את העבודה על הסרט, שנעשה בתמיכת קרן רבינוביץ לאמנויות.

בנוסף להקרנת הסרט "יום הדין" ביום שישי בתל אביב, הוזמן פרנק לפני כמה ימים להקרנה של הסרט בצרפת. הוא מציין שלדעתו רוצים להקרין את הסרט גם היום כי הוא נשאר אקטואלי, ומזכיר את ההוצאה להורג המתוקשרת האחרונה, זו של שליט עיראק לשעבר סדאם חוסיין. ואכן, אף ש"יום הדין" נוצר לפני 20 שנה כמעט, הוא עדיין מציע לצופים נקודת מבט מרתקת על סוגיית עונש המוות.

פרנק מספר שכאשר יצא הסרט הזה בברית המועצות, הוא זכה לתשומת לב רבה. "זו היתה הפעם הראשונה שצילמו בברית המועצות בן אדם שיושב בבידוד בבית סוהר, מחכה להוצאתו להורג. אחרי שכל כך הרבה אנשים נספו בימי סטאלין, נעלמו מבלי שאיש ידע לאן, פתאום עושים בברית המועצות סרט על נידון למוות, באים לתא שבו הוא מוחזק ומדברים אתו כמו שמדברים עם בן אדם. אף שזה לא נאמר בסרט מפורשות, למעשה הוא יצא נגד הרעיון של גזר דין מוות".

הסרט, לדבריו, אינו על רוצח ועל תאוות הבצע שלו, אלא על סיפור אנושי טרגי. "זה סרט על נפשו של האדם, על נשמתו, על טרגדיה של אדם שטעה בדרכו. גיבור הסרט אינו שודד ורוצח מקצועי, אלא סטודנט שרצה לחיות טוב, שחשב שאפשר להשיג הכל בכוח, וטעה. לא התייחסתי אליו כאל רוצח, כי אני לא שופט, אלא כאל בן אדם. בסרט הוא עובר תהליך של חזרה בתשובה - הוא מדבר על אהבה, על קרבה, על דברים שרוצח לא מדבר עליהם - ובזכות כך עוזב את העולם כאדם ולא כרוצח. הסרט הזה הוא למעשה הווידוי שלו, ואני הייתי הכומר המוודה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ