שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אני ומה שמעניין אותי

ג'רמי דלר, שזכה לפני שנתיים בפרס טרנר, לא רוצה להיות אמן ממוסחר כמו רבים מעמיתיו. אולי זו הסיבה שבימים אלה הוא יוזם, בין השאר, הקמת בית לעטלפים

גרדיאן
שרלוט היגינס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרדיאן
שרלוט היגינס

ג'רמי דלר, בן 40, שזכה לפני שנתיים בפרס טרנר, מארגן בימים אלה פרויקט מיוחד במינו שבו יוזמן להשתתף הציבור הרחב. זוהי תחרות אדריכלות להקמת בית לעטלפים. בתוכנית הזוכה ישתמש ה-.London Wetland Centre

זו לא הפעם הראשונה שדלר מגלה עניין מיוחד בעטלפים. אחת מיצירותיו שהוצגה בתערוכת פרס טרנר היתה סרט ששמו "דלי הזיכרון" המסתיים בתצלום נפלא של מיליוני עטלפים הגולשים מתוך מערה בטקסס בשעת בין הערביים ומתנפלים על פרפרי העש. הוא מרותק אליהם גם כי לדבריו "הם יצורים יפהפיים" וגם כי הרגליהם מציגים אנלוגיה שברירית לקיום האנושי האורבני, מאחר שהם "יכולים לחיות יחד במספרים גדולים בשלווה יחסית".

הוא מכין גם תוכנית לסיור רגלי בליוורפול המבוסס על מקומות הבילוי של בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס. הפרויקט נעשה בשיתוף האמן פול ראיין, שאף צייר דיוקן של דלר. איך אפשר להגדיר יצירה שלו? מהו הדבק המחבר בין חלקיה של אמנותו האקלקטית, אם לדבריו "אין לי כל כישרון טבעי לעשייה או לציור או לרישום"? נראה כי המשותף לעשייה שלו הוא: "אני ומה שמעניין אותי. זהו הפן החיובי של העיסוק באמנות. האובססיות שלך נהפכות ליצירה שלך".

מבקריו אינם רואים בו אמן. הפרויקט החדש שלו לא ישנה את דעתם. למרות זאת הוא סבור שבציבור השתנתה הדעה עליו מאז זכה בפרס טרנר. "אנשים הביעו עניין אמיתי בתערוכה. הם לא ליגלגו עליה. נגע ללבי שהם התאמצו להסתכל על עבודתי".

הוא עובד בדירה שהוא חולק עם חברתו בצפון לונדון. זוהי האנטיתזה לדימוי הרווח של סטודיו של אמן. זהו חדר מואר ואוורירי שמפוזרים בו פתקים צבעוניים שעליהם תזכורות מסתוריות: "עטלפים חשובים", "מחבת פלדה", "רמיקס של דפש", "פוסטרים של זרעים". לקיר מודבק תצלום של הלווייתה של עיתונאית רוסייה שנרצחה, אנה פוליטקובסקיה. לדברי דלר, הוא שמר אתה על קשר לפני מותה, כשתיכנן פרויקט סיור רגלי במנהרות הרכבת התחתית במוסקווה לציון האתרים שבהם התחוללו אירועים קודרים בהיסטוריה הרוסית העכשווית.

דמותו הגנדרנית משהו של דלר הולמת את סביבתו המאורגנת. לא תמיד חשב שיהיה אמן. הוא למד תולדות האמנות במכון קורטו והתמחה בתקופת הבארוק. "כשאני מרצה על יצירתי אני מדבר על תקופת הבארוק ומנסה להשוות עם מה שאני עושה. מה שמקשר בינינו הוא הצורך להעביר רעיון בנוסח הקונטרה-רפורמציה - אמנים פנו לציבור באופן שעליו לא חשבו קודם לכן. זה מה שאני עושה. אני מנסה לגרום לצופה להיות חלק מהעבודה".

הוא היה מאושר בקורטו, אבל לדבריו "משום שלא מצאתי עבודה אחרי הלימודים הבנתי שאני כנראה במקום הלא נכון". כמו הרבה אנשים שעזבו את מוסדות ההשכלה הגבוהה באמצע שנות ה-80 הוא התחיל לקבל דמי אבטלה. "כחמש שנים לא עשיתי הרבה. חייתי בבית הורי בדרום לונדון וגם זה לא היה מושלם. בעצם סתם התקשקשתי עם עצמי". את התערוכה הראשונה שלו, תערוכת צילום, ערך בבית הוריו כשהיו בחופשה. במונחי קריירה כל מה שקרה לו התרחש בשש השנים האחרונות.

האמונה שהוא יכול להיות אמן ניזונה ממפגש עם אנדי וורהול: "פגשתי אותו בפתיחת תערוכה אצל אנטוני דו'אופיי ב-1986. היו שם מאות אנשים והוא חתם על כל מיני דברים. לי הוא חתם על כובע בייסבול ועל תיק. זה היה מצחיק בעיניו. אחר כך מלוויו הזמינו אותי למלון. הלכתי עם חבר ובילינו ערב משעשע בשתיית ויסקי. וורהול צפה בתוכנית 'בני היל' בלי קול".

מאוחר יותר נפגש דלר עם וורהול בניו יורק: "ראיתי את החופש שהוא נהנה ממנו, ואיך הוא יצר סביבו עולם משלו. זה היה רגע מכונן שעורר בי השראה".

פרס טרנר הקנה לו ביטחון כלכלי: "מה שקרה בעקבות הפרס היה ברובו חיובי, פנטסטי ומהנה מאוד". פרט ל-25 אלף ליש"ט והכרה נרחבת הוא נהנה בעקבות הזכייה מהאפשרות לפגוש בני אדם שבנסיבות אחרות לא היה פוגש - "אנשים ממעמד אחר, אספני אמנות ובעלי מוזיאונים". הוא חושב שבארצות הברית יש מישהו שקנה כמה יצירות שלו, גם מישהו באיטליה. הוא לא מוכר הרבה עבודות. לדבריו, הוא מתפרנס מהזמנות ומשכר שהוא מקבל תמורת פרויקטים. לפעמים הוא מוכר תצלום סטילס מאחד מסרטיו. השנה הכין רק עבודה אחת למכירה - כרזה שהוצעה למכירה ביריד האמנות Frieze שהתקיים בלונדון באוקטובר. על הכרזה נכתב "מה היה ניל יאנג עושה?"

האם הוא לא מוטרד מכך שעמיתיו מתעשרים בעוד הוא יוצר כרזות תמורת שכר צנוע? "הלכתי לירידי אמנות וראיתי אמנים שמייצרים כמויות גדולות. הם עושים אמנות לירידי אמנות וזה מפתה מאוד. ביריד Frieze פירסמו בכל יום את מחירי היצירות וכמה כל אמן מכר. לא אהבתי את זה. הרגשתי כמו בתיכון. מעין חרדה, מי מצליח יותר. אני מנסה שלא להסיח את דעתי כי אני מסתדר מצוין בהתחשב בנסיבות. זו הדרך להתייחס לכך. בהתחשב במה שאני עושה זה נס שאני מצליח לקיים את עצמי ולחיות חיים נוחים".

פרטים על פרויקט בית העטלפים אפשר למצוא באתר bathouseproject.org.

תגובות