כמו שבאך רצה

זו חיה חדשה, אומר חוקר המוסיקה האמריקאי ג'ושוע ריפקין על המיסה בסי מינור המהוללת של באך, שזכתה תחת ידיו לראשונה לעריכה מדעית של ממש, אחרי 250 שנה. מה חתך בסכין הבן קרל פיליפ עמנואל מכתב היד של אביו, ואיך תישמע עתה היצירה הגדולה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

זה היה מרוץ נגד הזמן. בשנות ה-30 של המאה ה-19 התגלה לעולם מלחין שהיה אלמוני עד אז, יוהן סבסטיאן באך, ובגרמניה התנהל מרדף אחר יצירות שלו כדי להספיק ולהוציא לאור כמה שיותר מהן. בשנת ה-100 למותו, 1850, הוקמה "אגודת באך" שערכה והוציאה בחופזה, כדי להספיק עד שנת 150 למות המלחין, עשרות כרכים - ביניהם, שש שנים אחרי שנוסדה, את היצירה שנחשבת לאחת הפסגות של המוסיקה של באך ולהישג אנושי כביר: המיסה בסי מינור.

המרוץ נמשך: 100 שנות התפתחות במחקר גילו עוד יצירות רבות של באך - שבינתיים כבר נחשב למלחין הגדול בכל הזמנים - והבהירו את סגנונו ואת ההקשר שבו פעל. היה צורך לעדכן את מכלול יצירותיו ולהוציא לאור מחדש את כולן, והפעם כדי להספיק לציון 250 שנה למותו. "הוצאת באך החדשה" נוסדה ובעזרת המוסיקולוגים שעמדו לרשותה העמידה עריכה שנשענה על מחקר מעמיק יותר; אבל המיסה, שיצאה לאור שוב ב-1956, 100 שנה אחרי המהדורה הקודמת, בעריכת המוסיקולוג פרידריך סמנד, לקתה בחסר ולא שיקפה באמת את היצירה שבאך כתב במקור. היה צורך לטפל בה באופן מיוחד, ולשם כך נשכר חוקר המוסיקה האמריקאי ג'ושוע ריפקין.

עתה הגיע המרוץ לרגע דרמטי: "ידעתי שהמיסה חייבת לצאת לאור ב-2006, השנה ה-250 למות באך. במסורת לא מזלזלים", אמר ריפקין בשיחה שהתקיימה אתו כשבא לנצח בישראל לפני כמה חודשים. "לכן בשנה האחרונה לא הפסקתי לעבוד. הספקנו, ובדצמבר היא הודפסה. עכשיו הגיע אלי משלוח ראשון של הפרטיטורות".

ואיך הן נראות, אתה מרוצה?

"הארגזים עדיין סגורים. אני לא מעז לפתוח אותם, רוצה קצת להתרחק מהפרויקט אחרי שהקדשתי לו 25 שנות עבודה", עונה ריפקין בחיוך.

ב-1733, עייף ומיואש ממשרתו כאחראי על המוסיקה בעיר לייפציג, החליט יוהן סבסטיאן באך לחפש מקום עבודה אחר וניסה להתקבל לחצר המלך בדרזדן. כמבחן קבלה לחצר הקתולית הגיש מיסה של שני פרקים ("קיריה" ו"גלוריה") מפרי עטו; אלא שיצירה זו לא היתה מקורית: כדי להשלימה במהירות הוא לא הלחין מוסיקה חדשה אלא עיבד את כל חלקיה מיצירות ישנות שלו, לטקסט אחר - בעיקר מקנטטות. דרזדן העדיפה מלחין אחר על פניו, ובאך גנז את המיסה שלו; אבל שנתיים לפני מותו הוא החליט לחזור אליה, ובעבודה מאומצת מאוגוסט 1748 עד האביב בשנת מותו 1750 השלים אותה ליצירה מונומנטלית של חמישה פרקים - המיסה בסי מינור. גם פרקים אלה כולם עיבודים של יצירות מהעבר.

למה באך עשה זאת, למה טרח כלל?

"לא ברור", אומר ריפקין, "הניסיונות לאתר את המועד שלשמו הוכנה היצירה לא צלחו. כנראה רצה ליצור דוגמה עילאית למיסה, הז'אנר המאתגר ביותר בצד האופרה".

אחרי מותו של באך שמעו יודעי דבר על קיומה של היצירה - דרך ביצועים ספורים של חלקים ממנה בניצוח בנו המלחין קרל פיליפ עמנואל, מאמרים שנכתבו עליה בידי תלמידי באך וכמה העתקים שלה שהופצו באירופה והגיעו גם לעיני היידן ומוצרט. "הבעלים של כתב היד של היצירה, המו"לים נאגלי ובנו, לא הרשו לגעת בו, ולכן ההוצאה הראשונה של המיסה על ידי אגודת באך היתה נוראה", אומר ריפקין. "100 שנה אחר כך סבלה ההוצאה של אגודת באך החדשה מאותן בעיות ולא שיפרה את הראשונה. אמנם אי אפשר לזלזל בה: הושקעו בה מאמצים עצומים, והעיטורים שלה מרהיבים - ובכל מקרה, הלוא גם אותה הוציאו ברייטקופף והרטל. אבל נעשו בה שגיאות. מאז היא נהפכה לאחת היצירות שהכי זקוקות לעריכה בקורפוס הבאכי".

ואיך הופעת אתה בתמונה?

"זה התחיל כשהחלטתי להקליט את המיסה ב-1981 ולא הצלחתי למצוא גרסה ראויה שלה. ערכתי פרטיטורה חדשה שהיתה לקט של הקטעים הסבירים שמצאתי בכל הפרטיטורות הגרועות שהסתובבו, ויזמתי הוצאה מדעית שבסופו של דבר מומנה על ידי ברייטקופף והרטל. עבדתי רק עם העתקים ('פקסימילה'), כי גם לי לא היתה גישה לכתב היד, שהיה נתון בשיקום אין-סופי. למזלי, לפני כחמש שנים, כשכבר כמעט גמרתי את העבודה, הודיעו לי שהרסטורציה הושלמה, ושאוכל לטפל בכתב היד, שנמצא בספרייה הלאומית בברלין, לתקופה מוגבלת".

איך מרגישים כשמדפדפים בפעם הראשונה בכתב היד של המיסה בסי מינור?

"זה היה מרעיש. ראיתי הרבה כתבי יד בחיים, גם של באך, ואני די מחוסן ומנוסה, אבל אני מודה שכאשר החזקתי את המיסה בפעם הראשונה עבר בי רעד".

"המפגש עם כתב היד בברלין גילה לי את ההבדלים העצומים בין מה שראיתי בהעתקים לבין המקור", אומר ריפקין. "בהעתקים היו סימנים לא ברורים, אפילו תווים לא נכונים שהשתרבבו לשם בדרך לא מוסברת; והכי חשוב - רק בכתב היד אפשר היה לזהות בבירור את כל התיקונים שקרל פיליפ עמנואל ערך בכתב ידו ביצירה של אביו. כך נחסכה ממני מבוכה. בכל זאת, לעתים אי אפשר להבדיל בין כתבי היד של האב ובנו, וישנם מקומות שבהם פיליפ השתמש בלהב חד של סכין כדי למחוק מהיסוד את מה שבאך כתב".

איך הרשה לעצמו הבן לגעת בתווי היצירה?

"הכל נבע מרצונו לשמור על מורשת אביו, זה היה הגיוני לגמרי באותה תקופה. הוא רצה לקדם את היצירה, ומאחר שכבר אז ביקשו העתקים מכתב היד, היה לו חשוב להדגיש מקומות שלדעתו לא היו ברורים. והיו גם התיקונים שנבעו מהפרקטיקה של הביצוע: פיליפ העלה כמה פעמים את פרק ה'קרדו' בקונצרטים - הוא היה חלוץ בביצוע מוסיקה דתית מחוץ לכנסייה - ותיקן מקומות בפרטיטורה לצורך הביצוע; הוא שיפר אותם לטעמו, שיהיו פחות חריפים מבחינה הרמונית - וכנראה גם צדק לא פעם. זו היתה מוסיקה חיה, לא היסטוריה. היא לא נחשבה קדושה; אם כי לי, כמובן, התיקונים הללו גרמו רק סבל".

קרל פיליפ עמנואל הלוא מרד באביו ובסגנונו - אולי לכן ערך את השינויים?

"ביחסים ביניהם היו אכן בעיות, אבל לא בגללן שינה את המיסה. אמנם פיליפ הרגיש שהוא לא הבן האהוב, שבגלל היותו שני הוא פחות מועדף, אבל זה הוביל אותו דווקא להיות נאמן למוסיקה של אביו, והוא שמר על כתבי היד של באך בקנאות - בעוד אחיו הבכור, המלחין וילהלם פרידמן באך, לא נרתע ממכירת כתבי יד כשנקלע לבעיות כלכליות".

ריפקין, יליד ניו יורק 1944 - חוקר ומנצח, פסנתרן, מלחין ונגן צ'מבלו - הוא בוגר ג'וליארד ואוניברסיטאות ניו יורק, גטינגן בגרמניה ופרינסטון. בין מוריו היה המוסיקולוג הגדול גוסטב ריס. כשהיה צעיר נקש יום אחד על דלתו של חוקר באך הגרמני הדגול אלפרד דיר והלה הזמין אותו לדיון בסוגיות בחקר באך, "באקט של אנושיות מחקרית", כדברי ריפקין, שהקדיש לדיר את עבודתו.

בסוף שנות ה-70 הקים ריפקין את "אנסמבל באך" ואתו הקליט יצירות רבות מאת המלחין. הוא ניצח בכל העולם - בין היתר על תזמורת הקאמרטה ירושלים בישראל, זכה באין-ספור פרסים והוזמן על ידי אוניברסיטאות נחשבות כמרצה אורח. מחקרו על המיסה של באך, שבעקבותיו גילה כי ביצירה זו וברבות אחרות המלחין לא השתמש כלל במקהלה, כפי שנהוג היה לחשוב, אלא בארבעה סולנים בלבד, קומם עליו את העולם המוסיקולוגי בשנות ה-80. את ההרצאה הפורצת דרך שלו בנושא זה, בכנס של אגודת המוסיקולוגים באמריקה ב-1981, לא הצליח לגמור: הנוכחים הורידו אותו מהבמה.

גם בהקדמה שלך להוצאה החדשה אתה כותב שבאך לא השתמש במקהלה אלא בסולנים בלבד.

"כך באמת היה; אבל זה לא אומר שאסור לבצע אותה בדרך אחרת. אדרבה, מותר לבצע את המיסה בכל הרכב. ההוצאה אין תפקידה להכתיב את פרשנות הביצוע. בכל מקרה, אני די בטוח שזו לא העריכה המדעית הסופית - בוודאי יהיו גילויים בעתיד, גם בזכות הטכנולוגיה שתתפתח".

אם כך ההוצאה לא טובה דיה?

"היא טובה יותר ממה שנעשה עד כה, הראשונה שנענתה לאתגר. והיא בהחלט חיה חדשה. הקודמות לא היו מספקות בגלל מזל רע שפקד אותן: יש יצירות של באך שזכו לעריכות מדעיות מעולות לעומת המיסה".

למה אתה רואה בה חיה מסוג חדש?

"כי בעריכה הזאת של היצירה נבחנו בפעם הראשונה כל המקורות, כי היא נעשתה בפעם הראשונה על ידי עקרונות מודרניים של מחקר, כי גיליתי כמה כתבי יד שמעולם לא נבחנו קודם וכי כתב היד עמד לרשותי. וגם כי היא מבחינה בבירור בין החלק המוקדם שהלחין באך ובין התוספת המאוחרת, ומציבה אותם בנפרד: בדיוק כפי שבאך עשה".

האם עכשיו נשמע מיסה חדשה ממנצח שישתמש בעריכה שלך?

"לא כל התיקונים בני שמיעה, חלקם טמונים בקולות הפנימיים, אבל הפרטים האלה מצטברים, עד שכבר קשה לשרטט קו ברור בין ה'משמעותי' לבין מה ש'אינו משמעותי'. הייתי אומר שההוצאה הזאת מעניקה תחושה אחרת של המיסה. מי שינצח וינגן באמצעותה ירגיש ברוח חדשה שנושבת ממנה, וזה יוביל, אני מקווה, להבנה גדולה יותר של המוסיקה ולדרך שבה היא צריכה להדהד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ