בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשבתקליט היה חור קטן

ב-1934, בפרדס בפאתי תל אביב, הטביע דב מייבלט את 15 התקליטים הראשונים בארץ ישראל. יוסף גולנד שר, וילנסקי היה המנהל המוסיקלי, אך הייצור נפסק שמונה חודשים אחרי שהחל. התקליטים, שהיו עשויים קרטון, נשברו. באוסף "כלניות וזמר" משירי וילנסקי, שיצא באחרונה, מושמעת הקלטה היסטורית של אחד השירים מאז

תגובות

ב-20 ביולי 1934 שלחה הלשכה הראשית של קרן קיימת לישראל מזכר אל נציגי הקרן ברחבי העולם. הנדון: "לוחות גרמופון ארץ ישראליים". כך קראו אז לפעמים לתקליטים. "הניסיון הורה שאין לנו אמצעי תעמולה טוב מזה, היוצר קשרים ממשיים עם המציאות הארץ-ישראלית", נכתב במזכר.

עוד נכתב: "אחד מאמצעי התעמולה האלה משמשים שירי ארץ ישראל, המדברים ללב כל יהודי ובכוחם להשפיע על כל החוגים וכל הגילים, בהשקיפם את השמחה והיגון הקשורים בעבודה היום-יומית של תחיית הארץ... והנה הוקם בא"י לפני זמן מה בית חרושת 'אחווה' לתוצרת לוחות גרמופון... זכרו: כל בית יהודי שיקנה לוח גרמופון א"י מכניס לביתו אמצעי תעמולה חשוב לטובת א"י. לפיכך אנו מבקשים מכם להקדיש תשומת לב יתרה לעניין זה".

כמה חובבי מוסיקה עברית מכירים את סיפורם של אותם "לוחות גרמופון" ראשונים שיוצרו בארץ ישראל? סיפורה המוכר של תעשיית התקליטים המקומית מתחיל בסוף שנות ה-40, אז החלו לפעול חברות תקליטים ממוסדות, ובראשן הד ארצי. אבל 15 שנה קודם לכן, בפרדס בפאתי תל אביב, היכן שנמצא היום צומת הרחובות מזא"ה ודרך פתח תקוה, הטביע דב מייבלט 15 תקליטים, שבכל אחד מהם היו שני שירים. התקליטים, שהיו עשויים קרטון ומצופים בשלק (החומר השחור הקשיח שממנו היו עשויים התקליטים באותן שנים), גרמו להתרגשות רבה ועוררו תקוות גדולות בקרב הממסד הציוני.

"כלניות וזמר", אוסף משולש משירי משה וילנסקי, שיצא לפני שבועות אחדים בחברת הד ארצי, הוא הזדמנות מצוינת לשחזר את סיפורם של התקליטים הישראליים הראשונים. באוסף מופיע השיר "תל אביב", אחד מאותם 30 שירים, באותה הקלטה ההיסטורית מ-1934.

שותפות עם חברת ניקוי

מייבלט, איש חברת התקליטים הפולנית "סירנה", בא לארץ ישראל כתייר ב-1933. זה היה שלוש שנים לפני תחילת שידורי הרדיו, אולפני הקלטה לא היו בארץ, ולתקליטים לא היה תפקיד מרכזי בתרבות המוסיקלית המקומית. "קשה לדמיין היום עד כמה הארץ היתה מלאה אז שירה", אומר חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, "אבל השירה התפתחה בעיקר מסביב למדורה, בבתי ספר, בקיבוצים, בקני תנועות הנוער".

עולי העליות הרביעית והחמישית שהביאו עמם גרמופונים ותקליטים היו מיעוט קטן. דן אלמגור מספר שבילדותו ברחובות, באמצע שנות ה-40, מכשיר הגרמופון של שכניו היה היחיד בכל הרחוב. "היה להם תקליט אחד בלבד, של ברכה צפירה", הוא אומר. "כשהיינו שומעים צלילי מוסיקה מהדירה שלהם, היינו אומרים, 'או, משפחת גרף מאזינה לתקליט שלה'".

מייבלט התאהב בארץ והחליט להתיישב בה ולהקים את חברת התקליטים הארץ-ישראלית הראשונה. הוא נכנס לשותפות עם חברת אחווה, שהתמחתה בניקוי בורות שופכין, ובדצמבר 1933 הקים חברת תקליטים באותו שם בהשקעה של 5,000 ליש"ט. המטרה: להספיק להוציא את התקליטים הראשונים עד אפריל 1934, מועד פתיחתו של יריד המזרח השני, שעמד בסימן עידוד תוצרת הארץ. לשם כך היה עליו לבחור שירים, למצוא זמר שישיר אותם, לשכור מעבד, לחפש אולפן הקלטה ולהקים בית חרושת ובו מכבש לייצור תקליטים.

המקום שבו מייבלט חיפש כישרונות היה תיאטרון המטאטא. "זה היה ה'ארץ נהדרת' של התקופה", אומר הכהן. "אוסישקין אמר שכשהוא בא לארץ ממסעותיו בחו"ל ורוצה לדעת מה קרה בהיעדרו, הוא הולך למטאטא". הזמר שנבחר היה יוסף גולנד, אחד מכוכבי התיאטרון; למנהל המוסיקלי מונה הפסנתרן בן ה-23 של המטאטא, משה וילנסקי.

דודה הגידי לנו כיין

וילנסקי, שנולד ב-1910 ומת ב-1997, עלה מפולין ב-1932. "בתחילה מוסיקה כלל לא היתה על הפרק", אומרת אלמנתו ברטה. "הארץ היתה עלובה מבחינה תרבותית, ריקה לגמרי, והוא חשב שלא תימצא לו פרנסה כמוסיקאי וחיפש עבודה כצלם". אבל מהר מאוד התברר שדווקא יש דרישה לכישרונותיו, והוא התקבל לעבודה במטאטא כפסנתרן ומעבד ואחר כך גם כמלחין.

"עד לווילנסקי כל השירים שהושרו בתיאטרונים הקברטיים הותאמו למנגינות קיימות", אומר אלמגור. "וילנסקי היה הראשון שהלחין טקסטים קלים, ובמשך עשר שנים היה היחיד שעשה זאת". לארץ ישראל הגיעו בתחילת שנות ה-30 מלחינים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, אבל רובם ככולם שאפו לבטא את השורשים העממיים של הזמר העברי והתייחסו בביטול למוסיקה קלה. "וילנסקי היה הראשון שחשב שזאת לא בושה ולא פחיתות כבוד להלחין פוקסטרוט או טנגו. הוא היה פתוח מאוד", אומר אלמגור.

הוא גם היה משכיל יותר מרוב עמיתיו. "רוב יוצרי זמר העם של התקופה לא היו מוסיקאים מקצועיים", אומר הכהן. "מתתיהו שלם, דוד זהבי, מרדכי זעירא בתחילת דרכו - הם כתבו מנגינות נהדרות, אבל ספק אם ידעו תווים וודאי שלא ידעו לעבד". "וילנסקי היה יוצא דופן בכך שהיה מוסיקאי פרופסיונאלי", אומרת ברטה. "שיר זה לא רק מנגינה. שיר צריך לעבד, להכין להקלטה. את זה וילנסקי עשה לבד. הוא היה היחיד שידע".

הלהיט "דודה" מ-1934, שמופיע על "לוחות הגרמופון" של חברת אחווה, הוא דוגמה מצוינת לאוזניו הרגישות של וילנסקי, שהיו כרויות לחידושי המוסיקה בעולם, ולחלוציותו כמעבד. "הוא עשה לשיר הזה עיבוד ג'זי מתקדם מאוד לתקופה. לא נשמע עד אז כזה עיבוד לשיר עברי", אומר הכהן.

לא היה איפוא אדם מתאים מווילנסקי להוציא לפועל את יוזמתו של מייבלט, והשניים בחרו יחדיו 30 שירים מהרפרטואר המתהווה של הזמר העברי, ובהם שיריהם המוקלטים הראשונים של זעירא, עמנואל עמירן ווילנסקי עצמו. וילנסקי הכין להם עיבודים, וכעת היו צריכים למצוא אולפן הקלטה. לאוזניו של וילנסקי הגיעה שמועה שבלבנון יש אולפן, והוא נסע לביירות לחפש אותו. כשלא מצא בביירות נסע לצידון, אבל גם שם לא נמצא אולפן והוא חזר מאוכזב לתל אביב.

בשלב הזה הציע יוסף גולנד להקליט את השירים בברלין, שם היו לאחיו קשרים עם בעלי אולפן. וילנסקי שלח את העיבודים עם גולנד, שנסע לגרמניה בפברואר 1934 והקליט את כל 30 השירים ביום אחד עם אנסמבל מתוך תזמורת הקולטורבונד היהודית בברלין - תזמורת ג'ז מצוינת בניצוחו של החצוצרן זיגפריד פטרושקה, שבסוף שנות ה-20 ניגן עם ענק הג'ז סידני בשה.

בספרם המונומנטלי "Beyond Recall", שמתעד את פעילותם של מוסיקאים יהודים בגרמניה הנאצית, מתארים החוקר הישראלי אייל אייזלר ושני חוקרים אירופאים, הורסט ברגמאייר וד"ר ריינר לוט, את קורות חייהם של נגני התזמורת, שכמה מהם באו לישראל בשנות ה-40 וניגנו במיטב התזמורות המקומיות.

גולנד חזר לתל אביב במארס ועמו המטריצות (אב-טיפוס שעל פיו ייצרו את התקליטים). אל הפרדס שבפאתי העיר כבר הגיע מכבש לייצור תקליטים, ועד מהרה החל בית החרושת הקטן - שבקטלוג החברה תואר בגאווה כ"בית חרושת לתעשיית גרמופונים ותקליטים, הראשון והיחידי בארץ" - להדפיס את לוחות הגרמופון, שמהם בקעו קול הטנור הנהדר של גולנד, בעל המבטא הרוסי הכבד ("דודה הגידי לנו כיין / אנו רוצים להתחתיין"), והעיבודים הנהדרים של וילנסקי.

כדי לחסוך כסף החליט מייבלט לייצר את התקליטים מקרטון שצופה בשכבה דקה מאוד של שלק, אף שבעולם הוכח שתקליטי הקרטון אינם מחזיקים מעמד זמן רב. כדי להקטין את הסיכון הורה מייבלט לייצר שלושה מתוך 15 התקליטים (ככל הנראה אלה עם השירים שנחשבו בעלי סיכוי רב להצליח) בשתי גרסאות: גרסת קרטון וגרסת שלק. על התווית שבמרכז התקליטים נכתב בצורה בולטת: "תוצרת הארץ". לצד שמו של גולנד נכתב בסוגריים "משחק תיאטרון המטאטא". שמו של וילנסקי נשמט.

וילנסקי היה שובב

מייבלט עמד במשימה שהציב לעצמו: בסוף אפריל 1934 הוצגו תקליטי "אחווה" בגאווה ביריד המזרח השני. מי שירכוש את כל 15 התקליטים, הבטיחה החברה, יקבל מכשיר גרמופון מתוצרת בית החרושת. לא ידוע אם התקליטים אכן "נפגשו באהדה רבה מצד הקהל הגדול"; מה שברור הוא שהממסד הארץ-ישראלי התלהב מאוד. "הזמנות לתקליטים מגיעות מכל רחבי העולם", כתב פקיד בכיר בקק"ל ביולי 1934. "מייבלט עובד משבע בבוקר עד תשע בערב".

בית החרושת העסיק שמונה עובדים, והוגשה בקשה לרשויות המנדט לאשר את בואם של שלושה אנשי מקצוע נוספים מגרמניה. אבל בנובמבר 1934, שמונה חודשים בלבד אחרי תחילת הייצור, המכבש של מייבלט נדם. אחת הסיבות המרכזיות לכך היתה התלונות שהצטברו על איכותם הטכנית של התקליטים. תקליטים רבים נשברו או נוקבו על ידי המחט או התעקמו בשל החום; באחרים נקדח חור קטן מדי או שהוא לא מוקם במרכז התקליט; בתקליטים נוספים התקלף ציפוי השלק. גם התקליטים שהחזיקו כביכול מעמד נשחקו מהר מאוד. "אחרי כמה פעמים היה בלתי אפשרי לשמוע אותם", נזכר המעבד גיל אלדמע, שהאזין לתקליטי אחווה כילד. בסך הכל ייצרה החברה כמה מאות עותקים של 15 התקליטים.

אחרי שהרפתקת אחוה הסתיימה, מייבלט ניסה שוב את מזלו. הפעם ויתר מראש על השאיפה לייצר תקליטים בארץ. הוא נסע לגרמניה, שם ייסד חברה ששמה "במה" והוציא שלושה תקליטים בביצוע הזמר מרדכי רוט; אחד התקליטים כלל "זר הורות" בעיבודו של וילנסקי. מאז לא ידוע דבר על קורותיו. על פי ספרו של אייזלר, נראה כי חזר ב-1937 לפולין. "אחריתו לא ידועה", אומר הכהן, "לא ידוע אם נספה בשואה".

וילנסקי המשיך לעבוד במטאטא, ואף שכתב להיט אחרי להיט נתקל ביחס מסויג מצד הממסד המוסיקלי של התקופה. "השירים שהוא כתב והעיבודים הג'זיים שלו לא התאימו לאווירה החלוצית", אומר הכהן. "האנשים שהיו אחראים על שירונים חיפשו את זמר העם העברי המתחדש בארצו, ווילנסקי נשמע להם קליל מדי. האם זה חרה לו? אני חושב שכן". לדברי הכהן, אף שווילנסקי אהב מאוד את המוסיקה הקלה, הוא רצה להשתייך לקבוצת המלחינים "הלאומיים". "באחת השיחות שלנו הוא אמר: 'אתה יודע, בתקופה הראשונה מה שרציתי זה להיות זעירא'. הוא ביקש את כרטיס ההתאקלמות הזה".

"וילנסקי נחשב הגל הקל", אומר אלמגור. "בניגוד לנרדי, זעירא, סמבורסקי ואדמון, הוא נחשב איש הבידור. לא ראו בו מלחין רציני. הוא היה השובב, המתמסחר. מובן שהקלות שלו היתה מה שאלתרמן כינה 'הקלות שאינה עולה בקלות'. ואם כבר מזכירים את אלתרמן, אני יכול לחשוב על עוד משפט שלו שמתאים מאוד לווילנסקי: 'גם החכם צריך קצת קט להתממזר'".

70 שנה אחרי, ברטה וילנסקי לא שוכחת את הניסיונות להמעיט בערכו של בעלה. "היתה טענה, ואני לא רוצה לנקוב בשמות, שהמוסיקה שלו היא לא מוסיקה ישראלית. שזה משהו אירופי, לא שייך. זה פגע בו מאוד, זאת אפילו היתה מלחמה. אבל בסוף הם נאלצו להיכנע". לדברי הכהן, נקודת המפנה ביחס של הממסד היתה ב-1939, כאשר יצא השיר "הטנדר נוסע" בביצוע אסתר גמליאלית. אלמגור אומר שווילנסקי זכה בהילה שלו רק במלחמת השחרור. "הוא אף פעם לא נדחף, אף פעם לא נלחם שיוקירו אותו", אומרת ברטה וילנסקי. "השירים דיברו בעד עצמם".

מיוסף גולנד עד גלי עטרי

"לקראת יום השנה העשירי למותו של וילנסקי חשבתי שלא ייתכן שעדיין לא יצא אוסף מקיף למלחין כל כך גדול", אומר ערן ליטוין, אספן וחוקר זמר עברי שיזם את הפקת האוסף החדש, "כלניות וזמר". "הוא פיצח כל כך נכון את הישראליות המתהווה ואחראי במידה רבה ליצירת המוטציה שנקראת מוסיקה ישראלית".

ליטוין, בן 31, גם ערך את האוסף המשולש עם בועז הראל. "הקו המנחה שלנו היה לפרוש טווח יצירה רחב ככל האפשר, מיוסף גולנד עד גלי עטרי, באופן שישקף את מהות היצירה של וילנסקי", הוא אומר. "וילנסקי ידע תמיד להתחבר למוקדים הנכונים של יצרני התרבות: בשנות ה-30 וה-40 - התיאטרונים הקברטיים; בשנות ה-50 - להקת הנח"ל; בשנות ה-60 - פסטיבלי הזמר. אפילו בשנות ה-70 וה-80 הוא עשה דברים שנשמעו עדכניים, למשל 'בלדה לאשה' של נורית גלרון. היתה לו יכולת מופלאה להשתנות ולהתחדש. הוא היה ממש גאון בזה".



משה וילנסקי. "השירים שכתב והעיבודים הג'זיים שלו לא התאימו לאווירה החלוצית", אומר אליהו הכהן


ערן ליטוין: "טווח יצירה רחב ככל האפשר"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו