זה ייגמר במהפכה

"השמרנות התרבותית מגיעה לשיא מדאיג", אומר דב אלפון, "שמישהו כבר יפרוץ עם בגדי עור וסיכה בלחי או משהו". העונה השלישית של התוכנית "נספח תרבות" בהנחייתו, שחוזרת למסך בשבת, מוקדשת למורדים

רותה קופפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

"בשלו התנאים למהפכה תרבותית רחבה ומטלטלת", מכריז דב אלפון, מנחה התוכנית "נספח תרבות", החוזרת למסך במוצאי שבת בערוץ 2 (במסגרת שידורי הרשות השנייה). "אי אפשר להמשיך עם כל הריקודים הסלוניים האלה בטלוויזיה בלי שתפרוץ מהפכה.

"השמרנות התרבותית שממילא איפיינה אותנו מגיעה בשנים האחרונות לשיא מדאיג", הוא אומר. "כך קורה ש'כוכב נולד' וטלנובלות כמו 'השיר שלנו' מקדמות בעיקר שירים מלפני 30 שנה, הספרות העברית חוזרת לעסוק בשואה ובראשית המדינה, משוררים נדרשים לחזור לחרוזים והתיאטרון הלאומי מעלה ניל סיימון.

"שמישהו כבר יפרוץ עם בגדי עור וסיכה בלחי או משהו. לא קל לאהוב את מה שקורה עכשיו. לכן, גם בתוכנית הלכנו למקומות שבהם יכולה לפרוץ מהפכה".

האינפנטיליות של שבתאי

העונה השלישית של תוכנית התרבות המוערכת מוקדשת למורדים. כל אחת מעשר התוכניות עוסקת בשלושה מהם. הראשונה נפתחת ביואב קוטנר. אלפון נשאל אם לא מוזר להתחיל דווקא באדם שהוא כיום כמעט סמל לממסד, העורך הראשי של ערוץ המוסיקה 24. בכתבה שהתפרסמה לפני כמה שנים במוסף "הארץ" התריס רוקיסט עולה חדש, אנטון וייס, נגד הממסד האמנותי באמירות כמו "מוות לשלמה ארצי". תגובתו של קוטנר היתה שדבריו של הזמר הצעיר הם בגדר הסתה. לגמרי במקרה נבחר הרוקיסט הנ"ל להשתתף בתוכנית. לקוטנר יש בהחלט מקום, לדעת אלפון, אבל גם למתנגדיו.

למורדים פנים רבות וייצוג נאה בתוכנית. ביניהם אתגר קרת, עינת פישביין, ויקטוריה חנה, הסטנדאפיסטים שמאס ונחאס ופנחס כהן גן. המשותף למרואיינים העונה הוא שהם "לא הלכו בדרך שהחברה הישראלית סללה להם. אני קצת מעריץ ובוודאי מזדהה עם מי שהחליטו לא ללכת בתלם".

לפעמים ההערצה נפגמת במפגש עם המורדים. "אהרן שבתאי, למשל", הוא אומר בהקשר זה. "אני מאוד אוהב את השירה שלו, אבל הנסיעה אתו לבילעין עוררה אצלי אכזבה עמוקה. נוצר רושם שמבחינתו גדר ההפרדה היא מה שמונע את השלום עם הפלשתינאים. בסוף הראיון שאלתי אותו אם כל הפרובוקציות שלו, השימוש התכוף במלים גסות, המהירות שבה הוא מגנה את הישראלים, והאטיות שבה הוא מגנה את הפלשתינאים, אם בכלל, לא באות מאיזו אינפנטיליות שלו. הוא התחמק מתשובה".

חליפה ב-40 מעלות

ההתייחסות הזאת לשבתאי מעניינת גם נוכח ביקורת שהוטחה באלפון כש"נספח תרבות" רק עלתה. ב-2002 כתב קובי ניב באתר nrg, בין השאר, כי יש בתוכנית הזאת "התבטלות הנרטיב הישראלי בפני הפלשתיני". לדברי אלפון, האמירה הזאת אינה נכונה כלל לגביו, גם לא לגבי עורכת התוכנית אירית דולב ("זו יותר תוכנית שלה משלי"). "הלוואי שהיינו נותנים יותר פתחון פה לאמנות הפלשתינית.

"אני שמאלני מהסוג הסטנדרטי, אני חושש. בתוכנית אני אכן מראיין מתנחלים, שמאלנים, חרדים - כל מי שאין לו פתחון פה אמיתי בטלוויזיה. מפה ועד להגיד שאני ממוטט את הנרטיב הציוני בכוחותי הדלים בשעה 23:15 במוצאי שבת, המרחק רב".

באותה ביקורת מוקדמת על התוכנית נכתב כי היא חושפת שלא במודע "את השקפת העולם התרבותית, הפוליטית והחברתית המכוערת והמקוממת של יוצריה, המדברים בשם ואל הבורגנות היאפית האשכנזית הליברלית האמידה והזחוחה, משל היו אלה בני האדם היחידים בעולם". עוד כתב שיש בה "בוז עצמי מתחכם".

"אני רגיל שאשכנזים מסוימים כותבים עלי בטעות שאני אשכנזי שבז לתרבות האחרת, וגם שיש לי בוז עצמי כלפי הבורגנות האשכנזית. יורשה לי לשאול למה לא להסתכל על הנרטיב לגמרי כפשוטו - שאני לא-אשכנזי ולכן אני מביט בבוז מסוים על הפסיאודו-תרבות שנוצרה פה.

"לאנשים רבים יש דעה, כמעט אידיאה, על איך צריך להיראות מזרחי, איך הוא צריך לדבר בטלוויזיה ומה אמור לקומם אותו. בעיניהם, אני לא אמור להתעניין בשירה ובאמנות, רק במחיר הירקות. אם אני בא ודן עם המרואיינים על מרסל פרוסט, זה סימן בעיניהם שאני אשכנזי, בעוד שסבא שלי קרא את מרסל פרוסט בצפון אפריקה כבר בצאתו לאור. לא ברור אם אבותיו של קובי ניב קראו את פרוסט ב-1911 או אם בכלל ידעו לקרוא.

"נולדתי בתוניסיה. סבא שלי היה יהודי תוניסאי שדגל באירופיזציה מוחלטת של הלבנט ולבש חליפה בחום של 40 מעלות. הוא, אגב, לא היה שונה מיהודים מזרחים רבים אחרים במצרים, בטנג'יר, בלוב, בוודאי בעיראק. לסבתא שלי, שידעה לטינית, היתה ספרייה מדהימה. למה לי להתבטל בפני אנשים שתמיד רוצים שאגדיר את עצמי מהבחינה האתנית, כשלדעתי זה בלתי חשוב בעליל?"

הקונצפט הצרפתי

גם נגד דעות קדומות של מזרחים על עצמם הוא מתקומם. בעונה קודמת של "נספח תרבות" התעמת עם רון כחלילי, שהיה אז מנהל ערוץ "בריזה" וטען כי ארז טל ויעקב אילון אינם מזרחים מספיק. "לטעון נגד שפינוזה שהוא אינו יהודי מספיק, או אפילו נגד סופר ישראלי כמו יובל שמעוני ש'מעוף היונה' שכתב זו לא ספרות עברית כי חצי מהספר מתרחש בפאריס, זה מגוחך", אומר אלפון. "מבחינה זו אני לגמרי שבוי של הקונצפט הצרפתי, שלפיו אם פיקאסו חי בפאריס ולו חודש, הוא ייחשב לאמן צרפתי. אם סמואל בקט כתב מחזה אחד בשפה הצרפתית, אז מבחינת הצרפתים הוא סופר שלהם".

לפי הכלל הזה אלפון, בן 45, העורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה ביתן, הוא צרפתי לחלוטין. הוא אמנם נולד בתוניסיה, אך כתינוק עבר עם משפחתו לפאריס, וחי שם עד גיל 11. אותו סב בעל זיקה אירופית החליף את שם משפחתו מכלפון לאלפון, כמחווה לצרפתים, מסביר נכדו. אבל אלפון אינו מרגיש רק צרפתי.

"חלק ממני זו הסתירה התמידית בין הרובע הלטיני של פאריס שבו גדלתי, לעיר אשדוד שבה חייתי עד גיל 18 ועדיין יש לי אליה קשר חם ותכוף. העובדה שאני בוגר התיכון המקיף ג' על שם רוגוזין נותנת לי מבט קצת יותר חצוף על החיים", הוא מסביר. העובדה שבמשך ארבע שנים שיחק בתיאטרון אשדוד, "מגיל 14 ועד שהתגייסתי", מסבירה גם את הנינוחות שלו על המסך. אולי סתירה נוספת היא הפער בין תוכנית התרבות גבוהת המצח שהוא עושה ובין תוכניות הטלוויזיה האהובות עליו: "ארץ נהדרת", "אמריקן איידול" וסדרת הדרמה "האוס".

בין המרכיבים הגיאוגרפיים של זהותו נמצאת גם תל אביב, שבה הוא מתגורר מרבית חייו. ההחלטה להיפגש בבית קפה במרכז תל אביב היתה שלו. זאת "סביבתו הטבעית", כהגדרתו. אלפון הוא לא ישראלי טיפוסי, אבל ממילא, לדעתו, אין חיה כזאת. "אם תשאלי מישהו אם הוא ישראלי טיפוסי, הוא יגיד שלא; אם תשאלי אותו אם הוא גבר ישראלי טיפוסי, הוא בוודאי יגיד שלא.

"כולם כאן מנסים נואשות להיות מה שאינם. יש ממש אובססיה של גברים להתלבש כמו נערים; תושבי הפרוורים רוצים להיות שנקינאים ותושבי מרכז הארץ חולמים לעבור לגליל. זאת התחזות שבאה ללמד שאנחנו לא כל כך מרוצים. 'ישראלי' זאת הגדרה לא נוחה. זאת מדינה אלימה, אתה יוצא בבוקר מהחניה לכביש ואתה במלחמה. הנורמה בפאריס היא להביט על מי שבא מולך ולחייך. פה אין הרבה חיוכים".

לא חיוכים, ובוודאי שלא סובלנות. אחד המורדים העונה הוא ג'ק פאבר, אמן מיצג שנכנס בשעות הלילה למוזיאון תל אביב וצילם את עצמו. המוזיאון תבע, והאמן שוטף רצפות כדי לשלם את חובותיו המשפטיים, מספר אלפון. "מפחיד לראות התגייסות טוטאלית של חברה נגד אמן, שעשה מעשה כמעט מתבקש מהיותו אמן". הוא משתומם על שאיש מקרב האמנים המובילים בישראל לא תמך במיצגן.

למה אין רכבת תחתית

אלפון גם מקלקל את החגיגה לכל מי שקורנים מנחת מרשימות רבי המכר האיכותיות בישראל. "בכנסים שאני מוזמן אליהם, תמיד קם אחד המרצים ואומר, 'תראו איך קוראים אצלנו ספרות גבוהה. באמריקה רשימות רבי המכר מלאות במותחנים, אצלנו במאיר שלו'. למה זה קורה?" מסביר אלפון, "כי במדינות האלה הרבה אנשים קוראים. יש רכבת תחתית וצריך להעביר את הזמן. אצלנו רק האליטה קוראת ספרים. אנחנו גאים בכך שיש מיעוט של קוראים. אנחנו בעצם מטפחים אשליה קולקטיווית".

עם זאת, הוא אומר, "בתקופתנו לא מתייחסים ברצינות לאמנים שמקורות ההכנסה שלהם לא מעוררים התפעלות במדורי הכלכלה. אמן הוא טוב אם מחירו בשוק הוא מעל 10,000 דולר; יוצר טלוויזיה הוא חשוב אם קנו אותו במיליון דולר". אם כי הוא מודה שרכישת הסדרה "בטיפול" הישראלית על ידי הטלוויזיה האמריקאית הרשימה אותו מאוד. "לא בכל יום נוצר פורמט טלוויזיה מחדש. המחשבה שהוא נוצר בישראל ממלאת אותי גאווה".

עוד מחמאה שהוא חולק לישראלים היא שאנחנו מוכנים לתת הזדמנות נוספת. "אבל בשביל שזה יקרה צריך להמציא את עצמך מחדש", הוא אומר, ונותן כדוגמה את מאיר שלו. "רוב הקוראים שלו לא יודעים שהוא היה מנחה 'סיבה למסיבה', תוכנית מדורת השבט שהיו לה 70% רייטינג. הכותרת לכתבה במקומון 'כל העיר', כששלו התראיין עם צאת ספרו הראשון, היתה 'מאיר שלו: הפעם בתור סופר'".

אלפון, שאחרי שנים רבות בעיתונות (בין השאר היה עורך מוסף "הארץ") עבר אל עולם המו"לות ונהפך למנחה תוכנית טלוויזיה, מקפיד להמציא את עצמו מחדש. מי שהגה את "קפטן אינטרנט", מתגאה בכך שהוא "בוודאי אחד הישראלים הראשונים ביו-טיוב, עורך את הפורום הישראלי בפליקר, חבר בפורומים של חלוצי אינטרנט בעולם".

אבל האמנות היא לדעתו הדבר הכי חשוב. "יש כאן הערצה עיוורת לפוליטיקה. ניקח לדוגמה את מפת הדרכים שמיליוני מלים נשפכו עליה, ומנגד ספר של יהושע קנז או של גבריאלה אביגור-רותם או של עמוס עוז, ונשאל מי מהמסמכים האלה ישפיע יותר על החברה הישראלית ב-50 השנים הבאות. אני מתחייב בזאת שמפת הדרכים תישכח מלב ו'סיפור על אהבה וחושך' של עוז ילווה אותנו לנצח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ