זה הכל רק על הרג

במחילות שנבנו באתר הצילומים של "בופור" צילמה נורית קידר סרט תיעודי, שבו חיילים ששירתו במוצב מעלים זיכרונות טראומטיים שהעדיפו לשמור בבטן. הסרט, "מבוזבזים", ישתתף בפסטיבל "דוקאביב" שייפתח בשבוע הבא

נירית אנדרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

במארס 2006 שהתה הבמאית נורית קידר בקלעת נמרוד, הר ברמת הגולן המשקיף על לבנון. היא הזמינה לשם כ-20 גברים צעירים, שהתיישבו, כל אחד בתורו, מול המצלמה שלה, והעלו זיכרונות שבחיי היום-יום רבים מהם מעדיפים להדחיק. המצלמה עמדה נטועה במקומה, ללא תזוזה, התמקדה בפניהם של הדוברים וקלטה את סיפוריהם, את הקושי שלהם לדבר על החוויות שעברו עליהם כמה שנים לפני כן, ואת התגובה הרגשית הקשה שהעלאת הזיכרונות גרמה להם.

כל הגברים האלה שירתו במוצב הבופור בחצי השנה שקדמה לנסיגה מלבנון במאי 2000. קידר קיבצה אותם בקלעת נמרוד, מפני ששם הוקם אתר הצילומים של הסרט "בופור", שזיכה באחרונה את יוסף סידר בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. האתר נבנה כדגם מוקטן של מוצב הבופור, כפי ששוחזר על פי צילומים שנמצאו ברשות החיילים ששירתו בו, וקידר החליטה לראיין את גיבורי סרטה במחילות הבטון הצרות והארוכות שהרכיבו את המוצב.

"היה לי ברור", אומרת קידר, "שאני חייבת לצלם את החבר'ה האלה בתוך 'הצוללת' (השם שהעניקו החיילים למוצב הבופור בגלל התעלות התת-קרקעיות שלו - נ"א). מבחינה רגשית, זה החזיר אותם לאווירה של הבופור - מקום סגור, קלאוסטרופובי. הם הגיעו לסט, הסתובבו לבד במוצב שהוקם שם, הסתכלו, התבוננו, השקיפו צפונה על שטח לבנון. היה קר, ירד גשם, והם הרגישו שהם חזרה בבופור. ביקשתי מהצלם להתמקד בהם ולא להזיז את המצלמה, כדי ליצור תחושה של מקום סגור שלא נפתח לשום מקום".

הדם של החבר

ואכן, המחילות הסוגרות על המרואיינים חילצו מהם עדויות שיוצרות תמונה חיה של המוצב "המקולל" ההוא, כדברי אחד מהם. הם מתארים את הריחות שנצרבו בהם, את הדברים שהכי הפחידו אותם, ואת הקושי בחיים מתחת לאדמה, לאור הפלורסצנטים. אחד מהם מתאר כיצד שלף את התחבושת האישית כדי לחבוש חבר שנפצע, נעזר בשיניו כדי להסיר את העטיפה, וטעם את הדם של חברו שכיסה אותה, וחברו מספר על הפצמ"ר שנחת לידו וגרם לו להרגיש לראשונה את פחד המוות. מקבץ עדויות המשולבות זו בזו יוצרות רשומון מצמרר של האירועים שקדמו למותו של חברם צחי איטח, החייל האחרון שנהרג לפני הנסיגה מלבנון. חבריו מספרים על רגעיו האחרונים, על המוות, ועל הטראומה שמלווה אותם עד היום.

בסופו של דבר, עדויות של 11 מהמרואיינים שולבו בסרטה של קידר "מבוזבזים", שישתתף בתחרות סרטי התעודה הישראליים בפסטיבל "דוקאביב" שייפתח בשבוע הבא. בין העדויות שיבצה קידר קטעי מחול קצרים שיצר אוהד נהרין, וקטעי וידיאו שהחיילים צילמו בזמן שירותם בבופור. הם נראים שם שרים, צוחקים ומשתעשעים בעודם צובעים את פניהם בצבעי הסוואה. האווירה העולצת הזאת מדגישה עוד יותר את הקושי שלהם לחזור אל הרגעים הטראומטיים שחוו באותם ימים.

"בשלב מסוים אמרתי לאחד המפיקים, דוד מנדיל: 'זה הכל רק על הרג, על מוות'", מספרת קידר. "אני לא יודעת למה ציפיתי, אבל בראיונות אף אחד מהם לא דיבר על האווירה שהיתה במוצב, על השירים ששרו. הם נזכרו רק בחוויות הקשות, במוות. כששאלתי אחד מהם איזה שיר הוא זוכר, הוא אמר 'את השיר ההוא של הקרנבריז' ומיד התחיל לבכות".

קידר מספרת שבהקרנה מיוחדת של הסרט - שהופק בתמיכת קשת וקרן מקור - לפני שבוע וחצי, שאליה הזמינה את המרואיינים, האווירה היתה קשה. לדבריה, כמה מהמוזמנים בכו למראה העדויות שלהם ובמיוחד של חבריהם. "הם אמרו שלא דיברו על הדברים האלה אף פעם אחד עם השני. אחד מהם אמר לי, 'נורית, מה שסיפרתי לך לא סיפרתי אף פעם לחברים שלי'. הדהים אותם לגלות שגם החברים שלהם הרגישו בדיוק אותן תחושות שהם הרגישו. הרי גברים לא מדברים על הדברים האלה. בחברה שלנו, אתה לא יכול להיות מאצ'ו ולדבר על זה", אומרת קידר.

בלילה אחד הכל נגמר

אין זו הפעם הראשונה שהיא עוסקת בסרטיה בלבנון ובטראומות של חיילי צה"ל. בסרט "וגבול נתן" (1999), למשל, היא תיעדה את האנשים הפועלים וחיים ליד גבולות ישראל, ובהם הגבול עם לבנון; ב"חלום לבנון" (2001) ליוותה במשך ארבע שנים את הסוחר הלבנוני סמיר פרחאת, שניצל את המלחמה בדרום המדינה כדי לעשות עסקים; ב"העיניים של המדינה" (2004) שיחזרה עם חיילים את הקרב שהוביל לכיבוש החרמון; וב"אחת בודדת" (2004) ריאיינה צלפים של צה"ל שפעלו בשטחים.

קידר מעידה כי במשך שנים היתה מכורה לחדשות ולאקטואליה. בשנות ה-80 עבדה במחלקת החדשות של הטלוויזיה הישראלית בוואשינגטון, וב-1990 חזרה לישראל והיתה מפיקה בחדשות סי-אן-אן. "התמכרתי לחדשות, לביפרים, לטלפונים", היא אומרת, "אבל זה היה מאוד קשה. אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה. היו שולחים אותנו לשטחים ומצפים שנייצר כתבות של דקה וחצי על מה שקורה שם, אבל מובן שלהעביר מצב כל כך מורכב בדקה וחצי זה בלתי אפשרי". כעבור שנתיים היא נשברה ועזבה. אבל עד היום, לדבריה, היא ניזונה מהחדשות ושואבת מהן נושאים לסרטיה.

קידר נכנסה פעמים רבות ללבנון, בין היתר בעת צילומי הסרט "חלום לבנון", ומעידה כי הכירה מקרוב את מטחי הפצמ"רים שלוחמי הבופור סיפרו עליהם בצילומי "מבוזבזים" ואת המציאות שציפתה שם לחיילי צה"ל. היא מציינת כי נכנסה ללבנון אף שצה"ל לא התיר לה לעשות כן, ונזכרת שבאחד הימים, כשחלפה ליד אחד ממוצבי צה"ל בדרום לבנון, שמעה מישהו קורא: "אמא!" כשהסיטה את מבטה, ראתה את בנה מנופף לה מהמוצב. "בכלל לא ידעתי שהוא היה אז בלבנון", היא אומרת, ומעידה כי שהותו של בנה בלבנון הדירה שינה מעיניה במשך קרוב לשנה.

לשאלה מה יש בלבנון שגרם לה לחזור לשם שוב ושוב, היא עונה בנחרצות: "זה לא מה לי יש עם לבנון, אלא מה למדינה שלנו יש עם לבנון. אחרי שנמצאים שם פעם אחת ומריחים את הריחות ושומעים את הקולות - קשה מאוד לחזור לתל אביב ולשבת לשתות קפה. אני זוכרת שבליל הנסיגה צילמנו את החיילים מגיעים לגבול, מתקשרים הביתה ואומרים 'אמא, חזרתי'. הייתי המומה. לא הבנתי איך זה שבלילה אחד הכל נגמר. עד היום אני לא מבינה איך זה שהכל לא נגמר קודם. מצד שני, בשביל המדינה שלנו לבנון זה הרי ריטואל שלא נגמר. עברו 18 שנה, והנה, רק עכשיו היינו שם שוב".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ