שחור על לבן

התוכנייה היא חוזה בין הצופים ליוצרים. רגע לפני שמתרחשת ההצגה ניתנת להם הזדמנות אחרונה לבדוק איך עשוי להיראות החתול (או המרצע) בשק שקנו

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

הדוכן שבו נמכרת תוכניית ההצגה היא תחנה חיונית בדרכם של כל הצופים מהכניסה אל המושב באולם. באולמות בווסט-אנד בלונדון אפשר לרכוש תוכנייה גם מהסדרן הנמצא באולם, אבל ברוב התיאטרונים הציבוריים בעולם הסדרן רק מכוון אותנו למקומנו, והתוכנייה נמכרת בדוכן שבמבואה.

פעם, כשהליכה לתיאטרון היתה אירוע בעל קסם רומנטי (כלומר, בילדות), התוכנייה היתה אמורה לשמש מזכרת נצח. יש בזה היגיון: תיאטרון הוא אמנות חולפת, שנעלמת מן העולם עם רדת המסך, והתוכנייה יכולה לשמש בשנים הבאות כמשמרת זיכרון. לכל צופה תיאטרון ותיק יש רגע שבו החליט לקחת את כל ערימת התוכניות מהצגות התיאטרון שראה, והעביר אותה לארכיון או אל מיכל המיחזור הקרוב.

אבל בחיי התיאטרון הרגילים התוכנייה היא בעצם הסעיפים והאותיות הקטנות בחוזה שבין הצופה לעושי ההצגה, בהמשך לזיכרון הדברים שנחתם ביניהם במעמד רכישת הכרטיס. לפני העברת הבעלות מדמיונם של היוצרים אל דמיון הצופים - אירוע ייחודי וחד-פעמי, מוגבל בזמן ובלתי הפיך - ניתנת לצופים הזדמנות אחרונה לבדוק איך עשוי להיראות החתול (או המרצע) בשק שקנו. כל עוד המסך לא עלה הם רואים רק את השק.

המידע הבסיסי יכול להופיע על דף נייר מודפס: מי עשה מה בהפקה, מי משחק את מי על הבמה, כמה הפסקות יש (אם בכלל), וכמה זמן זה יימשך. המפרט הזה, שיש תיאטרונים המחלקים אותו חינם, דומה במעט לחלק הראשון במדריכי הוראות השימוש למכשירים חשמליים, שבהם מופיע שרטוט המכשיר ומצוינים מיקומי המתגים והמחוונים ותפקידיהם.

אבל למשתמש חדש - ועד כמה שזה בעייתי, צופה בתיאטרון, כמו קורא עיתון, הוא גם משתמש או לקוח - מגיעה חוברת הדרכה מפורטת יותר, שתדריך אותו מה המכשיר שרכש זה עתה יכול לעשות, וכיצד להשתמש בו בצורה הטובה ביותר כדי להפיק ממנו את הביצועים הטובים ביותר. למעשה, המכשיר שבו מדובר בתיאטרון הוא הצופה עצמו, שמתמסר עתה להפעלה. בעולם אידיאלי התוכנייה אמורה להסביר לו כיצד להפעיל את עצמו בהצגה. הצופה צריך להתכוונן אחרת לכל הצגה, בהתאם לכוונותיה, ולפעמים זה לא הוגן לצפות ממנו שיידע להתאים את עצמו ללא הדרכה.

לכל תיאטרון המכבד את עצמו יש גישה שונה לנושא: באופרה הישראלית החדשה, למשל, יש לתוכנייה פורמט קבוע, אותה כריכה ובאותו הצבע, עם עמודי ברכות, רשימה של התורמים, חברי ההנהלה והעובדים, ואחר כך - סוף סוף - שני עמודים ובהם מי עשה מה ומתי, כולל פירוט מקסימלי. בהמשך יש חומרים שצריכים להיות בכל תוכנייה: פירוט העלילה, מאמרים מעשירים, לפעמים ראיון עם הבמאי שבו הוא מתייחס לפרשנותו, תצלומים מהחזרות, וביוגרפיות של המשתתפים עם תמונות שלהם, ותמיד בסדר האל"ף-בי"ת.

כמעט בכל תוכנייה של תיאטרון בית לסין מופיע מאמר החתום על ידי תמר ארצי על "הדילמה" שההצגה מייצגת. בהבימה רות טון-מנדלסון מרכזת את החומר לתוכניות, ובדרך כלל מעצב אותן מגן חלוץ. את התוכניות של הקאמרי עורכת רבקה משולח. לתיאטרון גשר יש מחלקת עיצוב תוכניות המקפידה להפתיע את הצופים בכל פעם עם פורמט לא שגרתי: גדול, קטן, עגול, תקליטור ומה לא.

ובתוך כל זה, מה שחסר לי הוא דבר פשוט: הצהרה עניינית על המשימה שנטלו לעצמם היוצרים - התיאטרון, הבמאי - בהעלאת המחזה הזה דווקא: סוג של מצע, פרשנות, כוונות, אמירה; כל אותם דברים שנידונו במעמד ההחלטה על העלאת ההצגה או התגבשו במשך החזרות. נכון, פעמים רבות כוונת היוצרים היתה בסך הכל להעלות את ההצגה, אבל הצופה (הזה) מקווה תמיד שיש סיבות חשובות יותר.

נכון גם לומר שתיאטרון הוא עניין של חוויה שלא תמיד אפשר לנסח במלים, והיא בנויה על התנסות, אבל אי אפשר לערוך ניסוי של ממש בלי נוסחה העומדת למבחן מעשי. במובן זה "מעבדה תיאטרונית" לא צריכה להיות שם-קוד לגישושים עיוורים, אלא מקום שבו מגדירים את תחומי הניסוי וכוונותיו בדיוק המרבי ויוצאים לניסוי כשיש לו סיכוי סביר להצליח.

אבל בתוכניות חסר לי דבר נוסף, והוא נובע מהשכלול של העיצוב הגרפי הממוחשב, שכולל טקסטים המודפסים באותיות מסוגים וגדלים שונים, על רקעים בצבעים מגוונים. הכל כדי שנחוש שגם התוכנייה היא מוצר אמנותי. אבל עם כל הכבוד למעצבי התוכנייה, הנה בקשה פשוטה של צופה מקצועי: בזמן ההצגה התוכנייה נמצאת על ברכי ואני נעזר בה כדי לבדוק עובדות. כדי לעשות את זה ביעילות באולם חשוך, הטקסט צריך להיות מודפס באות קלה לקריאה, שחור על לבן. כל צירוף אחר (אפילו לבן על שחור) מפריע לתוכנייה במילוי תפקידה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ