שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

אם הפרופסור רחל אלתרמן מצליחה לרתק את הסטודנטים שלה בטכניון גם בנושאים מייגעים ומורכבים כמו דיני תכנון ובנייה, הרי זה לא מעט בזכות בנה, השחקן והקומיקאי עידן אלתרמן, ש"נתן לי לגיטימציה להפוך הרצאה לקצת הצגה", היא אומרת. "עידן ואני מוכיחים שהגנים המשפחתים הולכים ברוורס. אני הייתי תמיד קטנה, שקטה ובלתי מתבלטת. אבל מאז שעידן נעשה שם דבר, אני מרשה לעצמי להשתמש בהומור כדי ללמד. אף סטודנט לא נרדם אצלי בשיעור, וברגע שמעמידים אותי על הרגליים, אני יכולה לדבר על כל דבר".

אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית שמלמדת זה כ-30 שנה במרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, היא אחת הדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר כיום בתחום התכנון בישראל ובעלת מוניטין בינלאומיים. היום (רביעי) יוענק לה התואר "יקיר התכנון" מטעם איגוד המתכננים בישראל על "תרומותיה הבולטות לתחום התכנון המרחבי" - כחוקרת, מרצה ומתכננת, משפטנית שהשפיעה על חקיקה ופסיקה בתחום ו"נציגה הראשונה במעלה של התכנון הישראלי בחו"ל". לרשימת תרומותיה יש להוסיף גם פלפל וצבע, שהכניסה לענף התכנון האפרורי.

התמחותה העיקרית של אלתרמן היא במדיניות קרקעית, אולם היא מדברת ועוסקת, בקצב סטנד-אפיסטי, כמעט בכל עניין בתחום התכנון המרחבי. היא פירסמה יותר מ-100 ספרים ומחקרים, רובם במימון ממשלתי, בהם מחקר חשוב על אפליית נשים באקדמיה, וכן מחקר השוואתי על מערכות התכנון בישראל מול מערכות מקבילות בחו"ל, שגרם לה, לדבריה, להתבונן בתכנון בישראל בעין יותר סלחנית. היא ממלאה שלל תפקידים באקדמיה ובממסד התכנוני, ומוזמנת בקביעות לאוניברסיטאות רבות באירופה ובארצות הברית כמרצה וכפרופסור אורח.

בהרצאתה בטקס הענקת התואר, שייערך היום בטכניון במסגרת הכנס השנתי של איגוד המתכננים, היא תחלוק עם הקהל כמה דברים שהטרידו אותה בביקוריה האחרונים בחו"ל. "יש חרם של ממש באקדמיות בחו"ל על ישראלים", היא תאמר לעמיתיה, "גם בארצות הברית. ואם זה הגיע לאוניברסיטה כמו הרווארד, אז המצב רע מאוד. מסתכלים עלינו כמו במעבדה, אבל לא מביאים בחשבון את הלחץ האטמוספרי מסביב. לא אכתוב מאמר נגד הגדר בין ג'סר א-זרקא לקיסריה כי בארצות הברית יגידו ישר שיהודים מתעללים בערבים. הם לא יחשבו לרגע על זה שאצלם 70% מהבנייה למגורים היא בשכונות סגורות, ולכל בניין דירות יש ועדת קבלה".

האם העוול שם יכול להכשיר את השרצים כאן?

אלתרמן: "לא מושלם כאן. אבל המחקר הבינלאומי עשה אותי יותר מתונה. תכנון הוא אמנות האפשר. כשאני רואה שעמותת 'במקום' הצליחה לגרום לכך שבית המשפט יורה לפרק ולהזיז חלקים מגדר ההפרדה, כי הוכח שלא הוצבו משיקולים ביטחוניים, אני שמחה. אני לא רואה, לעומת זאת, שאיזושהי עמותה אמריקאית תצליח להזיז סנטימטר מגדר ההפרדה בין ארצות הברית למקסיקו בגלל איזה עוול שהיא גורמת. וזאת גדר אזרחית ולא ביטחונית. אצלם זה בכלל לא שפיט".

"אמנות האפשר" הוא ביטוי שנשמע כמו הצדקה לוויתור מראש.

"אני לא רוצה לבנות עולמות אוטופיים, אלא למצוא כלים מקצועיים לשפר את הקיים. בכל מדינה נעשה שימוש בתכנון באופן שאנחנו, כבני אדם, היינו מגדירים כלא שוויוני. אבל מדינות לא מתנהגות בהתאם לערכים של בני אדם. בלגיה, למשל. מדינה נחמדה, נכון? אבל בתוך בלגיה יש כבישים נפרדים לפלמים ולוולונים, ואיש מהם לא יעז לגור באזור של האחר. אלה כללי המשחק. מדינות סוגרות גבולות. זה אכזרי. אבל ככה מדינות מתנהגות. וישראל היא לא הכי גרועה".

ועם זה את אומרת שצריך להשלים?

"צריך לחתור לשינוי אבל במצטבר ולא במהפכה, כי מהפכה גורמת לאסון. אני מנסה להיות ריאלית, ביעדים ובכברת הדרך. אני ממייסדי תנועת רצ. הכיוון שלי הוא פחות כיבוש, יותר שלום, יותר צדק. ולדאבוננו נעשה לא מעט אי-צדק בתכנון. כבר היום אני רואה בשטח שכשיהיה שלום, יהיה פה דו קיום אתני טוב יותר מאשר באירופה והם ילמדו מאתנו".

כעמיתיה למקצוע ולאיגוד, מעין בית הלורדים של קהילת המתכננים בישראל, אלתרמן מקפידה על נייטרליות מקצוענית וישיבה על הגדר בסוגיות פוליטיות, אף ש"כמעט כל סוגיה בתכנון היא פוליטית", כדבריה. היא מייצגת את הזרם המרכזי, השוקד לשמר את עוצמתו של התכנון מגבוה, ומזדהה עם מטרות העל של המדינה. מעולם לא ניצלו את מעמדם כדי לצאת נגד תכנון ובנייה בשטחי הכיבוש, ואפילו לא נגד מפעל המצפים בתוך הקו הירוק שנועד לייהוד הגליל, ומנוגד לכל הגיון תכנוני.

"בתוך האיגוד יש ייצוג לדעות שונות ומגוונות", אומרת אלתרמן, "אבל נכון שאולי באמת לא עשינו מספיק. באקדמיה, בתור מורה, אני רואה את תפקידי להעצים את הסטודנטים בכלים לתכנון צודק. אבל אני מאפשרת לבעלי דעות שונות ללמוד כדי שהמקצוע ימשיך להשפיע. לא אתן לפרופסיה ליהפך לאזוטריה. אני לא מפלגה ואני לא עומדת בכיתה ומטיפה, אלא מרחיבה את השיח. נכון, אני לא פוסט-ציונית ונכון שיעדים ציוניים עדיין מכתיבים את התכנון הארצי במדינה. אבל הם כבר לא מונופול, אלא נמצאים בתחרות עם יעדים אחרים, אזרחיים או סביבתיים. לדוגמה, ביטול תוכנית ספדיה למערב ירושלים".

בין שאר תפקידיה, היתה אלתרמן חברה בכירה בצוות תוכנית האב "ישראל 2020", שהעלה לסדר היום את הצורך בניהול יעיל של הקרקע והגדלת צפיפות הבנייה. מאז היא מתריעה נגד מה שהיא מכנה שד הבנייה לגובה למגורים. "אין ניצול נכון של קרקע בבנייה לגובה למגורים כי מגדלים מצריכים יותר שטחים פתוחים והקצאות אחרות", היא אומרת, "אבל יש נזקים עצומים. לעשירים אין בעיה, אבל בשביל שכבות הביניים, שהן הרוב שיגור במגדלים, היא הרסנית. ויש הוכחה חד משמעית לכך בכל מקום בעולם".

ישראל הולכת להיות מדינה גבוהה מאוד, היא אומרת ומסבירה כי "המקפצה למגדלים של עשרות קומות היא תוצאה של שילוש לא קדוש - בין יזמים שעושים קופה, כי מאשרים להם לבנות בלי לבדוק את ההשלכות על הסביבה, לבין העיריות שמרוצות מהיטל ההשבחה, ולבין הירוקים שתומכים בה בשם חיסכון בקרקע לכאורה ושמירה על שטחים פתוחים. אנחנו צריכים לעודד בנייה בגובה ובצפיפות בינוניים וללמוד מהולנד. שם אין מגדלי דירות ואין וילות, אלא בלוקים עירוניים ובנייה טורית חסכונית".

לדעתה, עתיד השטחים הפתוחים ושמורות הטבע הוא אחת הסוגיה המרחביות-פוליטיות הקשות בישראל: "שוחרי הסביבה ומצביעי השלום רוצים גם פארקים ושמורות טבע. אבל זה אומר הצרת צעדים של האוכלוסייה הערבית, כי רוב השטחים הפתוחים נמצאים אצלם. כך ש'הטובים' נמצאים בקונפליקט עצום. גם בהולנד יש סכסוכים בין כפריים לעירונים אבל כאן הסכסוכים על שטחים פתוחים נהפכים ללאומיים".

הערבים, היא מוסיפה, "לא רוצים להתפשר על העוול ההיסטורי ואומרים, בצדק, שהם לא רוצים לשמוע על שמורות טבע כי לו היו מאפשרים להם מלכתחילה לבנות ולהתרחב, השטחים היו שלהם. ועכשיו רוצים להצר את צעדיהם. פה יש חילוקי דעות אמיתיים. אין צדק מוחלט בחלוקת קרקעות. בניגוד לכסף, קרקע היא לא משאב נזיל, ויש לה היסטוריה ומשמעות סמלית. אני לא יודעת מה יהיה, אבל צריך להיכנס למשא ומתן. אני רואה שיש שיפור בתחום הזה, אבל הנטייה היא לראות רק את הרע".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ