נעם בן זאב
נעם בן זאב

בשיא חגיגות ה-70 שלה שזה עתה נגמרו, כשטענו נגד התזמורת הפילהרמונית הישראלית שאין בתוכניתה ייצוג ליצירות ישראליות ומודרניות, ענה אחד מנגניה: "אנחנו לא מתכוונים לחנך איש. באנו לחגוג ולגרום הנאה". עונש חינוכי קולקטיווי שמוטל על הצופים השבויים באולם - כך רואים אנשים ביצוע של מוסיקה עכשווית וישראלית. מתעורר אפוא חשק להציע אלטרנטיווה, מוסיקלית ומחשבתית - גם היא עדיין רק בגדר חלום; להראות שאפשר למלא עונה במוסיקה מודרנית כיפית, לא מחנכת.

ובכלל, לא הרפרטואר הוא העיקר, אלא ה"באז". התחושה שהתזמורת היא בעלת משמעות, שיש בה רעב לשנות את התרבות המוסיקלית כאן כפי שבידה לעשות, שעיניה מתנוצצות, שמישהו בקרבה רוצה להטריף את המערכת, לצאת להרפתקאות, להפוך את התזמורת לספינת דגל עברית כמו שהיתה בעבר, לחלוצה, לגאוות העיר והמדינה.

קחו עונה שבה זובין מהטה יוצא לשבתון, כך מתחשק לומר לקברניטי התזמורת, והזמינו מוסיקאי מעולה שימלא לשנה את מקומו - סטיוון סלואן, למשל, ישראלי לשעבר שניצח לפני שעזב על כל אנסמבל שהיה כאן; ומנו לראשונה בהיסטוריה של התזמורת מלחינת בית לצדו - חנה אג'יאשווילי, למשל, מלחינה צעירה בעלת טעם וידע, שמכירה נהדר את הנוף המוסיקלי. ולידם: יועץ לשיווק ופרסום. הדר גולדמן הוא האיש בשבילכם. ילד פלא בכינור, מוסיקאי לשעבר, שיודע את סודם של "מיצוב" ו"מינוף" ובאמתחתו רעיונות שבוודאי יחשמלו את הסצינה.

מהטה אינו לוקח סולנים ומנצחים ישראלים כי "הם לא מספיק טובים" (כפי שאמר בראיון ל"הארץ")? בעונה האוטופית הזאת יהיו רק ישראלים בינלאומיים צעירים. המנצחים - ירון טראוב ודן אטינגר, יובל צורן (שמנצח בקובנט גארדן) ואילן וולקוב (המנהל המוסיקלי של תזמורת בי-בי-סי), טליה אילן וג'יזל בן דור; ואם פייר בולז בחר בנעם צור כמנצח אסיסטנט בציריך, גם הקהל הישראלי ילך אחריו. ובין הסולנים: מתן פורת ואלון גולדשטיין בפסנתר, חן הלוי ושרון קם בקלרינט, גיא בראונשטיין בכינור ועמית פלד בצ'לו, הסופרניות נועה פרנקל וקרן הדר וחן רייס והרשימה עוד ארוכה - כל אלה לא רק "מספיק טובים", צריך לקוות שהלוח שלהם פנוי בכלל. ה"מיצוב" יגרום לקהל להתגאות בהם, ויש לכך תקדימים.

והרפרטואר - בהשראת פול גריפיתס, מבקר המוסיקה של "ניו יורק טיימס", שהרשה לעצמו לפנטז בקול רם ואיתגר לפני כעשור את תזמורות אמריקה ברשימה ובה תוכנית לעונת קונצרטים שכולה מוסיקה מודרנית, הנה הצעה דומה, מותאמת לזמן ולמקום, לעונה אחת מבין רבות אפשריות: 12 סדרות קונצרטים שבהן רק יצירות אחרי 1970 מאת מלחינים שרובם מפורסמים, וכוללות בכל קונצרט יצירה של מלחין ישראלי מתחת לגיל 50.

העונה החלומית של הפילהרמונית

את העונה החלומית אפשר להתחיל בהפקות שעליהן גאוות הפילהרמונית: שתי האופרות, שבאמצעותן היא מתחרה באופרה הישראלית; וכבר כאן אפשר לחולל מהפכה קטנה: במקום שיתחרו השתיים, שישתפו פעולה - באופרה "חילול הקסם" (2002), עיבוד חתרני שלא מוותר על אף צליל, מאת דני ארליך ודוד זבה, ל"חליל הקסם" של מוצרט; וב"אירופרה 1" של ג'ון קייג' (1987), שעלילתה, דמויותיה, האריות שלה והתלבושות והתפאורה נבחרות מהרפרטואר האופראי הקלאסי באקראי, באמצעות הטלת קובייה, וכל אחד מצופיה מקבל תוכנייה אחרת.

הקונצרטים למנויים יתחילו בסדרה "הרומנטיקאים החדשים", כמסלול המראה מתון לקראת ההרפתקה ובה הקונצ'רטו לפסנתר (2002) של פנדרצקי, "בגטלות סימפוניות" של ליאור נבוק (2000), והסימפוניה השלישית ("שירי היגון", 1976) - הלהיט הניאו-רומנטי הגדול בכל הזמנים - של הנריק גורצקי.

הסדרה "מהעולם החדש" תמשיך עם יצירות מאמריקה: של נורית יוגנד, המתגוררת שם עכשיו - "מעל ומעבר" (2003), ל-13 כלי נגינה; של פיליפ גלאס ("סימפוניית הגיבורים" מ-1996, על פי בריאן אינו ודייוויד בואי); ושל לורי אנדרסון: "שירים לא.א". ומשם לברית המועצות לשעבר, לחנה אג'אשווילי שבאה משם והקטעים הנפלאים שלה לאבוב (2001), לקונצ'רטו כפול לאבוב ונבל של שניטקה מ-1970 ול"אופרטוריום" (1981/1986) לכינור ותזמורת של סופיה גוביידולינה.

"הכל פוליטי" היא הסדרה הבאה, עם "ל.ח.מ. - רקוויאם מלחמה ישראלי" (1989-1991) על טראומת מלחמת לבנון מאת עודד זהבי, "המדינה" (1976) המהפנטת על פי אפלטון של לואיס אנדריסן ההולנדי, וקטעים מאופרת המחאה האוונגרדית ההומניסטית של לואיג'י נונו: "השמש הגדולה, הטעונה אהבה" (1976).

ארבע הסדרות הבאות נעות בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. תחילה מוסיקה בשולי הרפרטואר הקלאסי בסדרה "אקזוטיקה" ובה יצירות מתחילת האלף: "שירי ליילי ומג'נון" של פרץ אליהו לאנסמבל מזרחי וזמרים, ויצירות של הטייוואנית סיאו-לאן ואנג, והמלחינה דומיניק לה-ז'נדר מטרינידד, ביצירות עכשוויות בהשפעת המוסיקה והמצלול של ארצותיהם; ואחריה "חוצים גבולות" עם קונצ'רטו רב-סגנוני של אבנר דורמן, ג'ז סימפוני של המלחינה סוניה ג'קובסן, שניהם מהשנה האחרונה, ו"מדרגות לגן העדן" - העיבוד הסימפוני של ג'ז קולמן לרוק הכבד של להקת "לד זפלין" (1997).

"להביט אל העבר" תציג "מטמורפוזות על שדה צליל של יוזף היידן" (1990) מאת פטר רוז'יקה, ויצירות חדשות שעניינן העבר המוסיקלי מאת ג'ודית ויר הבריטית ומיכאל וולפה הישראלי. מבט לעתיד יישלח בסדרה אוונגרדית עם "קורו" (1976) האגדית של לוצ'אנו בריו ל-40 נגנים וזמרים, הקונצ'רטו לפסנתר של ליגטי (1988), ו"מים זרים, מים גנובים" (2002) של הישראלית חיה צ'רנובין, לתזמורת גדולה ואלקטרוניקה.

ולארבע הסדרות האחרונות: "בעקבות הרוחניות", יצירות שבהן עם כמיהה לניו אייג' ודת, כמו "מגניפיקט עברי" (2005) של אביה קופלמן, "סטאר-צ'יילד" (1977) של ג'ורג' קראמב ו"טאבולה ראסה" (1984) של ארוו פארט; "אמנות הרעשים", סדקה על טהרת הנקישה עם "הקש בעץ" (2005) של הדס גולשמידט-חלפון ומיטב הרפרטואר של הנקשנים חן צימבליסטה, זיו איתן וצמד פרקדו; "תחרה יפאנית", סדרת יצירות מעודנות של היפאנים טורו טקמיצו ושין-איצ'ירו איקבה, ובתווך "מים" של אראל פז (2000); ו"אקורד אחרון" - יצירות אחרונות של מלחינים לפני מותם: אלברטו חינסטרה עם "ספר הקהילה" (1983) על אודות המיתולוגיה של המאיה, דמיטרי שוסטקוביץ בסימפוניה ה-15 (1971), וברנרד הרמן במוסיקה לסרט "נהג מונית" מ-1975.

"זהו, נגמר החלום" - כך סיים פול גריפיתס בניו יורק את רשימתו משכבר. הוא צדק: התוכנית אינה פרקטית, ואין תזמורת שיכולה לנגן ולממן 36 יצירות חדשות בעונה. אבל הבלתי אפשרי חייב להתחיל במקום כלשהו - ומתחשק להאמין שמתישהו, איכשהו, אפשר יהיה להגשים את החלום.

טליה אילן

דן אטינגר

חן רייס

יובל צורן

קרן הדר

ירון טראוב

אלון גולדשטיין

אילן וולקוב

גיא בראונשטיין

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ